מחפש מברג פנוי להברגה

7:20 בבוקר, הטלפון הסלולרי שלי מתעורר ומתחיל לצפצף, מחכה שאני אתעורר.

אבל הבורג עמוק בחלום. ובחלום שלי, אני מתעורר, ובטוח שהכפר הסמוך של הליליפוטים (גמדים) התקינו את הפעמונים החדשים בכנסיית הכפר שלהם. הם חוגגים את המאורע בצילצול בפעמונים, סטייל עיירות ציוריות באירופה, כשיורש העצר מתחתן או משהו. נחמד להם, אבל אין שום סיבה שאני אקום בגלל זה, אז המשכתי לישון. ובאמת אחרי דקה, הצלצולים פסקו.

אחרי רבע שעה שוב אני שומע צלצולים, אז הבנתי שהגיע כבר היום השנתי לחניכת הכנסיה והליליפוטים שוב חוגגים בצילצולים. קצת מרעיש, אבל טוב נו.

רק רבע שעה אחרי זה, בפעם השלישית, שהסלולרי התחיל לצלצל, הבנתי שלא יכול להיות שעברה כבר עוד שנה. משהו פה מוזר. עד שקלטתי שזה בעצם השעון המעורר כבר היה שמונה והשיעור שלי היה אמור להתחיל עוד 10 דקות.

כשאני שוכב במיטה, חושב על שעוד כמה שעות צריך לקום, אני לא מצליח להרדם. אני מחשב את השעות שיש לישון, מה עבר היום ומה יהיה מחר. אז כדי לנסות ולהרדם אני סופר כבשים. אבל אצלי, יש בעיה. זה לא שהכבש ה16 המפורסם שמסרב לקפוץ מעל הגדר. זה הכבש הראשון! הוא תמיד נדחף בתור, נעמד ליד הגדר, חוסם את הדרך ומסרב לזוז. הוא עומד שם, מתגרד ומלכחך עשב.

ולי דווקא אין בעיה עם זה, כי זה כבש נונ-קונפורמיסט, ששובת למען מטרות נעלות שאני לא יודע מה הן. ואני, אני כולי בעד נונקונפרמיזם ומאבק הפועלים. ואפילו בעד כבשים מאז המשפט המפורסם "צייר לי כבשה". אז אני עושה תרגולים מחשבתיים. כמו שלמדתי במדטציה. אי אפשר לרוקן את המוח, אז מכוונים, מצמצים ומתווים אותו - אני מתרכז בכבש האחד. מתעלם מכל השאר. מתרכז בצורה של התלתלים שלו, מה הוא אוכל, באיזה צבע הוא הלילה. לפעמים זה עובד ואני נרדם. אבל לפעמים, רק לפעמים, מתוך הריק המחשבתי שבין התרכזות בשטויות לשלווה של השינה קופצים פלאשבאקים.

הלילה קבלתי פלאשבק לשוק. פתאום הייתי בשוק של שטויות שנטי. ושם היה בחור עם מצלמה. לקח לי כמה שניות להבין, אבל פתאום ראיתי מולי את השוק, של נוסה באוסטליה, הבחור עם המצלמת D70 הוא יהודי אמריקאי שטייל עם כמה ישראלים. היה יומיים כיפים איתם בגלישת גלים בנוסה שהצטערתי שהם נוסעים לכיוון שממנו באתי ואני לא אצטרף אליהם. וכל זה דברים, אנשים, מקומות ופרצופים ששכחתי לפני הרבה יותר משנה.

זה גרם לי לכזה שוק שהתעוררתי. והנה אני פה, כותב פוסט בשתיים בלילה.

קולט שכבר איזה שבוע וחצי אני או לומד או עובד או ישן ועושה הפסקות רק כדי לאכול ולעשות סקס.

ולראות הישרדות. משום מה עדיין לא הפסדתי פרק אחד מהסדרה הנמרחת הזאת. מזל שיש ערוץ 10 באינטרנט.

אז אני מתקן את עצמי, אני עוצר רק כדי לאכול, לראות הישרדות או לעשות סקס. סוג של חיים. אני צריך חופשה. או לפחות ללכת לרוץ כמה קילומטרים.

בנימה שונה לחלוטין. מסתבר שבפוסט הקודם, על "מלח הקסמים המקרר" טעיתי בחישוב. ולמרות כל הסטודנטיות למדעים שעוברות פה - אף אחד לא תיקן אותי. לא חישבתי משהו שנקרא אנרגיית סריג. עכשיו אני לא ממש יודע לחשב את זה במדוייק עדיין, אבל הקרור אמור להיות הרבה יותר עוצמתי. בואו נזרוק מספר 150KJ . אבל הידע שלי במכניקת קוונטים היא די חלשה, אז מסתתרים שם עוד הרבה חישובים שאני לא באמת מכיר. אז בנתיים נגיד שהשינוי יכול להיות עד אולי אפילו מעלת צלסיוס! או שאני אחכה לקורס כימיה פיזיקלית, או שאני פשוט אגנוב ציוד מהמעבדה ואנסה בעצמי.

בברכת שאני אפסיק לחפש נוסחאות לחישוב מרחק בין היונים והאנרגיה שלהם ואלך לישון.

כבר בתור ילד, אמא והאחיות הגדולות מספרות, הייתה לי תפיסה משונה. בגיל 4 כשהיו מגישים לי ארוחה חמה מידי לטעמי - הייתי שם עליה מלח. בתוך ילד הייתה לי תפיסה שלשים מלח על אוכל חם מקרר אותו לפחות טוב כמו לנשוף "פווו" עליו. הגדולים המשיכו לצחוק עלי ואני המשכתי להאמין.

עד לימים אלו. אולי זה לקח לי איזה 20 שנה להוכיח את זה. אבל סוף סוף יש לי את הכלים הניסויים והמתמטיים להוכיח שמה שהאמנתי בו בגיל 4 הוא נכון. לשים מלח שולחן על אוכל חם מקרר אותו!

קצת כימיה ומתמטקיה, אני מקווה שאף אחד לא יבהל:

NaCl_(s) à NaCl_(aq) à Na⁺_(aq) + Cl^-_(aq)           ∆H=+3.6KJ

בשפה הגיונית, כל כמות סטנדרטית (מול אחד) של מלח שמומס ומתפרק במים יבלע 860.4 קלוריות (אנרגיה) מהסביבה שלו (3.6 קילו גאול), מה שנקרא "תגובה אנדותרמית". וזה נכון לגבי מה שלא תהיה הסביבה שלו, נניח תפוחי אדמה מעלי אדים. נשמע מגניב.

אבל מה שזה בעצם אומר שאם שופכים 58.4 גרם מלח שולחן (בערך רבע מהמלחיות הקטנות שמוכרים בסופר) לתוך שוט אחד (60 מ"ל) של מים (כי סך הכל רוב האוכל שלנו מורכב ממים), הטמפרטורה של המים תרד ברק 0.014 מעלות צלזיוס. מה שאומר שתקבל שוט מאוד מאוד מלוח ורק מזערית קר יותר.

אז אפילו לקרר את הבירות זה לא יעזור לך. באסה.

אבל זה לא משנה! זה רק מוכיח שהטענה שלי בגיל ארבע הייתה נכונה ואפילו אז הייתי יותר חכם מהאחיות שלי!

לפחות משהו אחד טוב יצא מהתואר הזה...

בחור ישראלי, נניח שקוראים לו הבורג, יושב בקצה גוש דן בעשר בלילה, הוא התמיכה הטכנית של החברה שלו והוא מתחזה להיות ממוקם בניו גרז'י, ארה"ב. אבל קו הטלפון שלו לא עובד, אז הוא מתקשר לתמיכה הטכנית של חברת הטלפון שבקליפורניה, ועונה לו בחורה, כאילו אמריקאית, מהפילפינים ב4 בבוקר שלה.

יוצא שהבחור מישראל צריך לצעוק על הבחורה מהפיליפנים כדי שתעביר אותו לתמיכה רמה 2, כדי שיכלו להגיד לטכנאי של ניו גרז'י לבדוק מה קורה בתקשורת. התקשורת הבינלאומית, שמנותבת מחדש לישראל, כמובן.

אבל מי יודע איפה באמת יושב פיזית הטכנאי...

אם זה לא כפר גלובלי אני פסנתר ורוד מעופף.

(מי קרא ולקח יותר מידי ללב ספר על היסטוריית הקפיטליזם כדי לשכוח את המבחן במתמטיקה?)

מסיבת חנוכה באונברסיטה, אלכוהול חופשי, המון בחורות, מצב רוח טוב, עזבנו בשלוש בלילה, 4 דקות הליכה לחדר שלי, הלכנו לישון כמעט בשש.
אני חושב שהיא תכננה עלי מראש, אבל אני לא יודע. למען האמת הרבה קטעים בזכרון חסרים קצת. כמו החזיה שלה.

החזיה של בחורה זה דבר חשוב מאוד. אני, וגברים באופן כללי לא מבינים מה הולך בראש של בחורות, אז אני מנחש לפי החזיה. אם היא עם חזיית תחרה שקופה אז היא באה לסקס, אם זו חזיה לבנה פשוטה, היא לא תכננה שאני בכלל אראה את החזיה שלא לדבר על מעבר.
אבל כל התאוריית חזיות הזאת לא יכולה לעמוד במבחן הפעם כי אני פשוט לא זוכר. וזה מוזר, כי חזיות זה הקטע האהוב עלי. זה כמו אריזת מתנה למבוגרים. צריך לקחת שניה להתענג על הרגע, לדמיין מה אתה עומד לראות. מה שאני כן זוכר זה כשהגענו לחדר, משחקי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת" עד שאני נכנעתי ואז היא לקחה יוזמה, ומשם אני לא זוכר. איכשהו הגענו להיות בלי בגדים ואריזות קונדומים מפוזרות בחדר. אני חושב שגיליתי שהיא לא בלונדינית אמיתית. אבל זה היה די ברור גם כשהייתי שיכור ועם בגדים. אני לא אוהב בלונדיניות. במיוחד לא שחורדיניות. האמיתיות לא אשמות בזה, הן נולדו ככה. הצבועות לעומת זאת, הן בדיוק זה, צבועות. אי אפשר לסמוך על שחורדיניות :) . זה משדר לי דברים רעים.
היא גמרה, אני לא גמרתי בפעם שניה, אני פאקינג מזדקן! מה קרה למר ארבע פעמים בלילה?! אז הלכנו לישון. היא נעלמה מתישהו בבוקר, ההנגאובר רק בצהרים.

הזכרתי לה השבוע שהעגילים שלה אצלי, היא הציעה לי "לבוא לשחק דוקים”. אז אמרתי שיש לי רק דוק אחד אבל הוא ואני חולים ומשתעלים. אני חושב שאני רוצה לסרב ולו רק שאני אוכל להגיד שגם לי היה סטוץ שכרות מוחלט. שבקושי הכרנו לפני, היה ליל שכרות אחד מהנה וזהו. שלא כרגיל זה ימשך. אפילו לא ליזיזות. ככה זה בשנות האלפים, הערכים שלנו דפוקים, אתה לא בסדר, אם היו לך יזיזות, זה לא מספיק שאתה שוכב עם 2 בנות שונות באותו היום, זה שהייתה תקופה ששכבת עם שלושה בנות בימים משתנים של השבוע, כל זה כבר לא גורם לך להרגיש גועל. להפך זה גורם לך להרגיש שעדיין לא עשית מספיק. שעדיין לא סיימנת את הוי על המשפט של סטוץ מוחלט במבחן הטוהר של נענע.

אולי אני לא בנוי לעולם ערכים הזה. אולי תמיד אני דוחף טיפה בבחורות קדימה ותמיד מופתע שהן כן מוכנות להכל. טוב, כמעט הכל. לכל בחורה יש את הדבר האחד שהן לא מוכנות לעשות. משהו קטן ופשוט שהוא עלה התאנה שלהן, התמימות שלהן. לזאת זה דוגי סטייל וזה כל כך מפתה דווקא לראות אם תוכל לגרום לה להכנס דווקא לתנוחה הזאת וזה באותו זמן הדבר האחד שאתה רוצה להשאיר, למען שיש דבר אחד שכאילו אסור ומרגש.

אבל אני איש חלש, ולבחורות שהן בלונדיניות וגבוהות ממני לא אומרים לא, אפילו אם הן לא הטעם שלי.

ולא, החלטת השבוע היא לא ההחלטה להפוך את הבלוג שלי לפרו. מאז שהיריב יצא לגמלאות כל מה שהולך שם מאחורי הקלעים של ישראבלוג נהיה הרבה יותר מסתורי. אולי גם יותר מסודר, אבל מסתורי, כמו במוסד. ולפעמים, פתאום המסתוריות מפתיעה אותך בזה שהבלוג שלך חזר להיות פרו.

החלטת השבוע המוצלחת, הנהנתנית, היא שבמקום לעבוד עד מאוחר, ולקחת גונדולה/אופנוע חזרה הבייתה רטוב וקר, להתחמק מהעבודה מוקדם, לנסוע באוטובוס, וללכת לשתות בפאב השכונתי היבש והחמים בערב חצי ליטר ב10 שקל. היו חברים, היה הרבה בירה, היו בחורות והיה בייגלה. היה ממש כיף, ולא רק בגלל הבייגלה.

אני מתגעגע לחברה. ברגע זה, לא בגלל כל הסיבות, של האהבה, הביחד, ההבנה וכל שאר החרא הזה. שזה נהדר, אבל הלילה הזה, אני מתגעגע לסקס של אחרי פאב. לחזור ביחד מהפאב, מסריחים מסיגריות, מנדנדים קלות, סקס מהיר, מוכר, מספק, לא של להרשים בפעם הראשונה. של להתאמץ. של לשחק. סקס פשוט ומספק.

זיון, לגמור, חיבוק ולהרדם.