מחפש מברג פנוי להברגה

המסקנה מדיוננו היא אפוא, כי לפעילות המדעית נדרשים כושר המצאה ויצירתיות. תוצאה זאת עשויה להפתיע: האין הדימוי המקובל של החשיבה המדעית כולל את התפיסה כי סוג הכישרון הנדרש למדען היא בדיוק מנוגד לזה של האמן (הסופר, המשורר, הצייר)? לפי דימוי זה, המאפיין את החשיבה המדעית הוא ההיפך הגמור מיצירתיות: למדען – כך סוברים רבים – דרושים כושר אנליטי, חשבה מדויקת וכדומה, אך בשום אופן לא דמיון וכיוצא בזה. מתברר, אפוא, כי דימוי זה מופרך מיסודו: עבודת המדען, גם כשאר הוא עובד על בעיה "קטנה" אשר פתרונה אינו מוליך לחידושים מסעירים, מצריכה חריגה אל מעבר לידוע. חריגה זו דורשת דמיון: על המדען להמציא היפותזות.

מהו, אם כן, בכל זאת, ההבדל בין מדען לאמן? מהו המקור לדימויים השונים כל כך שיש לנו מעבודותיהם? ניתן לסכם את ההבדל כך: יצירתיות, מקוריות, חריגה מן המוסכמות ועוד, מהווים כשלעצמם קריטריונים להערת עבודת האמן. המדען, לעומת זאת, זוכה להערכה רק אם המצאותיו "מצליחות", כלומר, אם ההיפותזות שהמציא זוכות לאישוש ואינן מופרכות לאלתר. "המצאותיו" של האמן נמדדות רק בעולם הרוח, ואם הן זוכות להצלחה שם (דהיינו, בקרב הציבור שוחר האמנות), די לו בכך. "המצאות" המדען, לעומת זאת, צריכות לעמוד בפני מבחן נוקשה ומחמיר הרבה יותר: המבחן במציאות הטבעית. בניגוד למצב הדברים בעולם הרוח, הרי כאן מקוריות לשמה אינה זוכה בכל הערכה. הקריטריון הקובע היחיד הוא הצלחה של היפותזה, היות חיזוייה מתאשרים.

 

- מתוך פרק 1.3 בעיית האינדוקציה, מהספר הפילוסופיה של המדע, האוניברסיטה הפתוחה.

כל כך אהבתי את ההשוואה עד שהחלטתי לצטט את רוב הקטע.

בחודש מאי, לפני שנתיים, החלטתי לבטל את הקבלה לצילום בבצלאל ולהישאר להתחיל את הלימודים של התואר המדעי. שנתיים עברו ומספר פעמים חשבתי "מה היה אם?". אבל מעטות ההחלטות שאני מרגיש כל כך שלם איתם כמו ההחלטה ללכת ללמוד מדעים!

אז מה אם לפעמים אני אוהב לספר לאנשים שהתקבלתי לבצלאל, רק כדאי לראות את תגובתם ואת תשומת ליבם?

משהו מוזר עובר עלי בזמן האחרון. איכשהו מאז תחילת הסימסטר, הכל לא במקום. למדתי חודש, יצאתי לחופשת פסח של שבועיים, שבוע לימודים ושבוע חופש של יום העצמאות. מה שהביא אותי למרחק שבוע ממבחני האמצע עם תחושה שלא ממש התחיל הלימודים הרציניים עדיין. קצת שאננות, שום דבר שאיזה נכשל או שניים לא יתקנו.

מעבר לזה, חלמתי חלום, שבו אני משתמש במסור החשמלי החדש לגדר החיה. המסור שאבא עדיין לא קנה במציאות, אבל אני מנסה לשכנע אותו. אני עומד ליד שיח הבוגנבילה האיום, זה שיש לי איתו יחסי אהבה-שנאה ארוכי שנים, מחייך ברשעות ומתחיל לחתוך בגובה החזה. אבל במקום שהשיח יקצץ, אני מציץ למעלה ורואה מגדל של בוגנבילה. גבוה ככל שהעין רואה. ככל שאני מתאמץ יותר לחתוך את השיח בגובה החזה ככה הוא נראה לי רק גדל וגובהה.

אז פרויד, מה אתה פאקינג אומר על זה?!

חוץ מזה, עם כל הזמן הזה שאני לא בדירה, פתחתי תחרות חדשה לראות כמה זמן אני מסוגל לחיות בלי שום אוכל בדירה. בין פיצות, המבורגריות, קפטריות ובעיקר התעלקות על חברים שיאכילו אותי, הלך די טוב. אתמול נכנעתי והצטיידתי בכל טוב וטוב. אבל שניה לפני, הייתי חייב לצלם את המקרר בדירה. ב2 המדפים העליונים אפשר לראות 2 שותפות שאוכלות בריא עם ירקות, יוגרטים, קינואה סילאן ושות'. ובמדף השלישי ניתן לראות את המדף שלי, שחוץ מיין ובירה, שאין כמובן לזלזל בחשיבות שלהם לדיאטה, יש זיתים בני שלושה שבועות, חומוס פג תוקף בלי פיתה וזוג אבוקדואים שכל כך פגועי קור שיכלתי להביא אותם לקורס "איחסון ירקות ופירות" שלי בתור עבודת בית.

רק טוב לכולם...

הרי בגלל שכבר חודש אין, זה כל מה שמעסיק אותי.

אבל איכשהו על חודש בלי סקס אין הרבה על מה לספר.

לעומת זאת, בצמחים דו פסיגיים, העלים מחוברים לנצר בפטוטרת שמתחברת ליד הנצר החיקי, כשכל המפרק נוצר בחתיכה אחת מהמריסטרמה האילנית. ואולי זה נשמע כמו שטויות מוחלטות - זה מסביר כל כך הרבה. מסוג הדברים האלו, שבהסח הדעת קילפת עלה, פירקת אותו וראית את המבנה הפנימי שלו. אבל בעצם לא הקדשת לזה מחשבה שניה. ברגע של אֶאוּרֶקָה בשיעור מנומנם, פתאום אתה מבין איך זה בנוי, איך זה נבנה ולמה.

אני אוהב ללמוד תואר במדעים מדוייקים.

החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים
על הכל ויתרתי

בשביל התואר

אין לי חיים פרטיים.

כל היום באוניברסיטה משמונה ועד החושך,

כל הערב עושה שיעורים או חוזר על החומר,

כל לילה נפגש עם אנשים מהפקולטה ומדברים על אנשים מהפקולטה

אני רואה את עצמי זקן. ממש זקן. שיער שיבה פרוע עם מפרצים, זקן לבן ארוך שילוב בין איינשטיין לאיש הזקן מ"היו היה". אני באולם המפואר בשטוקהולם, לבוש בטוקסידו המגוחך של חלוקת פרס נובל. יום חגיגי, היום הכי חגיגי בכל הקריירה שלי.

תרועת חצוצרות, אני עולה לפודיום, עומדים לתת לי את פרס הנובל שלי, כשפתאום נכנס מישהו בריצה מצד הבמה ונותן למארגנים פתק. האחראי מגיע פתאום, חוטף את הפרס מהידיים שלי, מתעלם ממני ופונה לקהל: 'אני מצטער, אבל פרופ' הבורג לא יכול לקבל את פרס הנובל הזה. למרות תהליך הבידוק והסלקציה הקפדני שלנו שלוקח שנים, נפלה טעות. מר הבורג קיבל 61 בבחינה במתמטיקה 1 בשנתו הראשונה באוניברסיטה. עקב כך הוא לא יודע חשבון אינפסטמאלי וגם לא משהו באינטגרלים, אין לו תואר ראשון ולכן אין לו בכלל דוקטורט, המינוי שלו לפרופסור לא תקין ואין לו סמכות לקחת קרדיט על הגילוי המדעי שלא באמת שלו.'

ואז אני מתעורר בבהלה...

תקופת המבחנים הזאת עוד תגרום לי לקבל פרס נובל לחלומות.

כבר בתור ילד, אמא והאחיות הגדולות מספרות, הייתה לי תפיסה משונה. בגיל 4 כשהיו מגישים לי ארוחה חמה מידי לטעמי - הייתי שם עליה מלח. בתוך ילד הייתה לי תפיסה שלשים מלח על אוכל חם מקרר אותו לפחות טוב כמו לנשוף "פווו" עליו. הגדולים המשיכו לצחוק עלי ואני המשכתי להאמין.

עד לימים אלו. אולי זה לקח לי איזה 20 שנה להוכיח את זה. אבל סוף סוף יש לי את הכלים הניסויים והמתמטיים להוכיח שמה שהאמנתי בו בגיל 4 הוא נכון. לשים מלח שולחן על אוכל חם מקרר אותו!

קצת כימיה ומתמטקיה, אני מקווה שאף אחד לא יבהל:

NaCl_(s) à NaCl_(aq) à Na⁺_(aq) + Cl^-_(aq)           ∆H=+3.6KJ

בשפה הגיונית, כל כמות סטנדרטית (מול אחד) של מלח שמומס ומתפרק במים יבלע 860.4 קלוריות (אנרגיה) מהסביבה שלו (3.6 קילו גאול), מה שנקרא "תגובה אנדותרמית". וזה נכון לגבי מה שלא תהיה הסביבה שלו, נניח תפוחי אדמה מעלי אדים. נשמע מגניב.

אבל מה שזה בעצם אומר שאם שופכים 58.4 גרם מלח שולחן (בערך רבע מהמלחיות הקטנות שמוכרים בסופר) לתוך שוט אחד (60 מ"ל) של מים (כי סך הכל רוב האוכל שלנו מורכב ממים), הטמפרטורה של המים תרד ברק 0.014 מעלות צלזיוס. מה שאומר שתקבל שוט מאוד מאוד מלוח ורק מזערית קר יותר.

אז אפילו לקרר את הבירות זה לא יעזור לך. באסה.

אבל זה לא משנה! זה רק מוכיח שהטענה שלי בגיל ארבע הייתה נכונה ואפילו אז הייתי יותר חכם מהאחיות שלי!

לפחות משהו אחד טוב יצא מהתואר הזה...

עד שלא ראיתם אותי לובש חלוק מעבדה וחובש משקפי מגן ענקיות - לא ראיתם בחור סקסי!

אני במיוחד צריך את משקפי המגן הענקיות כי אסור להיות עם עדשות במעבדה. אז אני עם משקפיים ומעליהן משקפי מגן. הסתכלתי במראה, ראיתי כזה חנון שאפילו אני רציתי לתת לו כאפה.

מסיבת חנוכה באונברסיטה, אלכוהול חופשי, המון בחורות, מצב רוח טוב, עזבנו בשלוש בלילה, 4 דקות הליכה לחדר שלי, הלכנו לישון כמעט בשש.
אני חושב שהיא תכננה עלי מראש, אבל אני לא יודע. למען האמת הרבה קטעים בזכרון חסרים קצת. כמו החזיה שלה.

החזיה של בחורה זה דבר חשוב מאוד. אני, וגברים באופן כללי לא מבינים מה הולך בראש של בחורות, אז אני מנחש לפי החזיה. אם היא עם חזיית תחרה שקופה אז היא באה לסקס, אם זו חזיה לבנה פשוטה, היא לא תכננה שאני בכלל אראה את החזיה שלא לדבר על מעבר.
אבל כל התאוריית חזיות הזאת לא יכולה לעמוד במבחן הפעם כי אני פשוט לא זוכר. וזה מוזר, כי חזיות זה הקטע האהוב עלי. זה כמו אריזת מתנה למבוגרים. צריך לקחת שניה להתענג על הרגע, לדמיין מה אתה עומד לראות. מה שאני כן זוכר זה כשהגענו לחדר, משחקי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת" עד שאני נכנעתי ואז היא לקחה יוזמה, ומשם אני לא זוכר. איכשהו הגענו להיות בלי בגדים ואריזות קונדומים מפוזרות בחדר. אני חושב שגיליתי שהיא לא בלונדינית אמיתית. אבל זה היה די ברור גם כשהייתי שיכור ועם בגדים. אני לא אוהב בלונדיניות. במיוחד לא שחורדיניות. האמיתיות לא אשמות בזה, הן נולדו ככה. הצבועות לעומת זאת, הן בדיוק זה, צבועות. אי אפשר לסמוך על שחורדיניות :) . זה משדר לי דברים רעים.
היא גמרה, אני לא גמרתי בפעם שניה, אני פאקינג מזדקן! מה קרה למר ארבע פעמים בלילה?! אז הלכנו לישון. היא נעלמה מתישהו בבוקר, ההנגאובר רק בצהרים.

הזכרתי לה השבוע שהעגילים שלה אצלי, היא הציעה לי "לבוא לשחק דוקים”. אז אמרתי שיש לי רק דוק אחד אבל הוא ואני חולים ומשתעלים. אני חושב שאני רוצה לסרב ולו רק שאני אוכל להגיד שגם לי היה סטוץ שכרות מוחלט. שבקושי הכרנו לפני, היה ליל שכרות אחד מהנה וזהו. שלא כרגיל זה ימשך. אפילו לא ליזיזות. ככה זה בשנות האלפים, הערכים שלנו דפוקים, אתה לא בסדר, אם היו לך יזיזות, זה לא מספיק שאתה שוכב עם 2 בנות שונות באותו היום, זה שהייתה תקופה ששכבת עם שלושה בנות בימים משתנים של השבוע, כל זה כבר לא גורם לך להרגיש גועל. להפך זה גורם לך להרגיש שעדיין לא עשית מספיק. שעדיין לא סיימנת את הוי על המשפט של סטוץ מוחלט במבחן הטוהר של נענע.

אולי אני לא בנוי לעולם ערכים הזה. אולי תמיד אני דוחף טיפה בבחורות קדימה ותמיד מופתע שהן כן מוכנות להכל. טוב, כמעט הכל. לכל בחורה יש את הדבר האחד שהן לא מוכנות לעשות. משהו קטן ופשוט שהוא עלה התאנה שלהן, התמימות שלהן. לזאת זה דוגי סטייל וזה כל כך מפתה דווקא לראות אם תוכל לגרום לה להכנס דווקא לתנוחה הזאת וזה באותו זמן הדבר האחד שאתה רוצה להשאיר, למען שיש דבר אחד שכאילו אסור ומרגש.

אבל אני איש חלש, ולבחורות שהן בלונדיניות וגבוהות ממני לא אומרים לא, אפילו אם הן לא הטעם שלי.

קטנוע זה כלי מוזר, הוא כמו אופנוע, אבל יש לו אמבטיה.

אמבטיה מתחת למושב.

ומה שעוד יותר מוזר, אפשר להכניס לאמבטיה הזאת המון.

כמה בדיוק, זה לא ידוע ומיטב המומחים חלוקים בנושא. אפשר להגיד כמה ליטרים יש באמבטיה, אבל זה לא אומר כמה דברים אפשר לדחוס פנימה. כי באמבטיה כמו בתרמיל מטיילים, אנשים מנוסים יעידו שיש יחס ישר בין כמות הזמן שיש לך לבין כמות הדברים שאפשר להכניס. כשאתה רואה שהרכבת תיכף בורחת לך, אתה מתקשה להצליח להכניס את הקסדה וכפפות חורף.

לעומת זאת, בראשון בבוקר בדרך לאונברסיטה, הקדשתי לסידור 40 דקות, הכנסתי הוצאתי, דחפתי, מעכתי והצלחתי בסוף להכניס לפחות חצי מהמלתחה שלי לתוך האמבטיה. כולל מעילים וספרי לימוד.

אפשר שהמרצה שלי היה אומר במונוטונית, איטיות ומבטע רוסי כבד כמו שרק הוא יכול, שאנחנו יכולים להסיק שאם יש קשר בT הזמן (מספר רציונלי אי שלילי), לבין X כמות המסה שאפשר להכניס לתוך C (מספר נטורלי) קבוע שטח המקום אז אפשר להחיל את ההוכחה עד לאין סוף.

כלומר בעצם, לתוך האמבטיה, אפשר להכניס הכל, את כל החדר שלי במעונות, גם אותך, גם את כדור הארץ אם רק היה לי מספיק זמן לתמרן את כל התוכן. ואת המלקולות. מדהים על איזה שטויות אני חושב כשאין מוזיקה בתוך הקסדה.