מחפש מברג פנוי להברגה

אז איפה הייתי, בחופשה. הייתי צריך קצת הפסקה מישראבלוג, פשוט לא היה לי חשק לכתוב או לקרוא.פתאום יש לי חיים ואין לי זמן פנוי. זה לא שבאמת יש לי חיים, רק המון דברים שתופסים זמן.

בקצת זמן פנוי שנשאר לי הייתי יותר מידי בישראבלוג ולא הספקתי לעשות שום דבר שרציתי, כמו נגיד לישון יותר מחמש שעות בלילה.

חוץ מזה שהדוא"ל שלי החזיר את נשמתו לבורא. אז לא יכולתי לקרוא דוא"ל או לדעת מי הגיב למה שכתבתי בבלוגו. זה קצת הורס את הכיף שאתה לא יודע על מה הגבת ואיפה. לכן, הודעת מערכת; הדוא"ל הישן מת, יש לי כתובת חדשה, היא מופיעה בצד שמאל למעלה בתוך השם שלי. אה, ואם לא הגבתי לכם חזרה איפשהו או משהו כזה, תשלחו לי שוב.

חוץ מזה פעם שנייה, לא באמת התכוונתי לשנות את העיצוב אבל בטעות מחקתי את הקודם אז זה הכי קרוב.

זה קורה לי יותר ויותר בזמן האחרון. אני פוגש איזושהי בחורה, בצבא, ברחוב, ברכבת או בתור למשהו. מדברים כמה דקות, השיחה זורמת וכיף לנו. הזמן נגמר, הגענו למעוז חפצינו, אני נפרד והולך. אני מתרחק ומתחיל לחשוב: וואו, איזה בחורה מגניבה וכיפית, היא מבינה עניין ומצחיקה. גם חתיכת גוף יש לה, איזה חזה מטריף. ואז זה פוגע בי, רק רגע, בחורה שמצחיקה, חכמה, צוחקת איתי ונראת נהדר. DOH! * כלומר דאוו!!! ~בדיוק כמו הומר סימפסון~ כל מה שאני מחפש בבחורה! למה סתם הלכתי, למה לא פיתחתי, למה לא ביקשתי מספר טלפון?!

אז כן, אני אידיוט. אבל עובר איזה 15 שניות/חצי דקה עד שאני קולט את זה ואז זה כבר פדיחה או לא אפשרי לחזור אליה. אני קולט לאט מידי.

* תרגום בבילון למילה Doh!

)excl.) [From "The Simpsons"] Noise made immediately after doing something exceedingly stupid. e.g. "Doh!" ... (a couple of seconds later)... "TRAIN!!!!"

קישור לציטוט רנדומאלי של הומר סימפסון, מזכיר לי את פניני החוכמה של רס"ב שמעון.

אפשר לתאר בקיצור את סיפור החיים: גבר פוגש בחורה. בחורה מוצאת חן בעיני גבר. גבר ובחורה מדברים. גבר נפרד והולך. גבר מבין שהוא אידיוט!

גם בכיוון ההפוך אני לא מפגין יכולות מרשימות במיוחד. לפני כמה ימים אני נכנס לבניין שכרגיל, כמו בכל בניין בימינו, יש מאבטח בכניסה. רק שהפעם יש מאבטחת ואפילו אחת שנראת חמודה. אני כרגיל מגיע עם תיק גדול מידי, אז אני מוציא את החוגר. היא אומרת משהו על זה שהיא רוצה לבדוק שזה באמת אני בתמונה. אז אני משיב שזה אני בתמונה רק בלי משקפיים, יותר שיער וחיוך גדול כי אני עדיין לא יודע איך ידפקו אותו בצבא. היא צוחקת ואנו עושים סמול טוק משעשע של איזה חצי דקה שבסופו היא מחזירה לי את החוגר ואומרת שבתמונה אני נראה ממש חמוד. בין רגע כל השרמנטיות והבדיחות נעלמות לי, אני עובר לגמגם משהו בקול חלש, נראה לי שזה היה תודה חרישי ומזדל לי משם. רק כדי כמה שניות אחרי לקלוט, ולצעוק בליבי "דאווו!".

זה יכול להיות מצחיק, אם זה לא היו החיים שלי...

האמת היא שזה בכל זאת מצחיק...

~יש לקרוא את הכותרת בסגנון אורי זוהר~

יש בלוג חדש שבא לפאר את הבלוגים ששמו תמונה שלהם בבלוג. אני קבלתי ביקורת ולינק אחול שקשוקי. על כך אני מודה למספר 9.

מה זה ולמה קיבלתי לינק? בהתחלה קראו לזה בלוגים עם תמונות של בחורות, בו אני אביא קישורים לבלוגים של היפות בבלוגריות. טוב, תמונה יש, מצונזרת, אבל יש, אבל אני לא יפה ובטח לא בלוגרית. ההכרזה על יפה הופסקה, אז עכשיו זה סתם תמונות של בלוגריות. מסתבר שאני בלוגרית. מי ידע? שיווין הולך לשני הכיוונים רמז, רמז!

אני אהבתי מאוד את הרעיון, אני מקווה שגם אתם.

קישור לבלוג. קישור לפוסט הראשון שמסביר את הקונספט.

קישור לביקורת הכי אוהדת עלי שקראתי מעודי.

אז מה אתם חושבים על הקונספט?

אז איזה תמונות פרסמתי עד עכשיו שזיכו אותי לקבל ביקורת?

1) היד שלי. (די משעמם)

2) אלבום תמונות עיניים ומשחקי עריכה.

3) הקטן הזה גדול יהיה.

נ.ב. פוסט Eלג במיוחד בגלל שאני כל כך עייף שאני מנקר מול המחשב תוך כדי כתיבה. עכשיו שלוש וחצי בלילה ועוד כמה שעות צריך לקום ולנסוע לתורנות שבת בצבא. ואני אומר "בחפיף!"

פתאום חזרתי להיות קצת יותר חייל. כבר שכחתי שהמהות של חייל בסדיר זה לבלות לפחות חצי מהזמן בנסיעות. אבל שבועיים של נסיעות וסידורים ברחבי הארץ הזכירו לי את זה.

זה לא שפתאום חזרתי לטחון צעירות ולנסוע רחוק. יש לי מרובע גיאוגרפי שאני כמעט אף פעם לא יוצא ממנו: בצפון נתניה, בדרום רחובות, במזרח פתח תקווה ובמערב כמובן הים. אין לי מה לחפש מחוץ לגזרה הזאת, גם בצבא וגם באזרחות. בסה"כ נסעתי לבית ליד, רחובות, צריפין וכאלו. הכי רחוק שנסעתי השבועיים היה לפיקוד מרכז בירושלים.

אבל זה ירושלים, לנסוע באוטובוס ברחוב יפו, זה קרבי בשבילי.

מה קרה לזמנים שהיינו נוסעים לטול-כרם וקלקיליה. מתקופות אחרות, תקופת חומת מגן למשל, בסה"כ נשארו כמה מור"קים (מורשת קרב) לספר לצעירים.

פאק, אפילו לשמור או תורנות מטבח אני לא עושה. לא סמל תורן ולא כלום. פשוט היחידה שלי הצליחה להתקמבן ולהימנע מכל הדברים האלו. היה אמור להיות בשנה שנגמרה עכשיו אבט"ש, אבל לא דרשו מאיתנו לסדר רשימת שמירות ואף אחד אצלנו כמובן לא הציע. אני דווקא מחבב אבט"שים, שבוע שלם תקועים על איזושהי גבעה שטופת רוחות בשטחים ולא עושים כלום חוץ מלשבת כמה שעות על מגדל. מעין זמן לעצמי, לקרוא ולחשוב. נראה לי שאני עשיתי הכי הרבה אבט"שים ביחידה שלי, בעיקר כי לא מפריע לי. אני לא מתחמק מהם עם פטורים. אני אפילו עשיתי עסקאות שאני אעשה חצי אבט"ש של מישהו אחר תמורת זה שהוא יעשה תורנות לילה רגילה שלי.

בטיוליי בבית ליד לפחות סידרתי לעצמי פליז חדש שאמור לעלות 600 שקל בחינם. רק שהוא מסתבר בסוף בצבע כחול, קצת בעייתי על מדים אבל סבבה לאזרחי. זה בעייתי, במיוחד בגלל העובדה שהחל מתחילת השנה אין לי אישור על אזרחי. כל הצבא בקיצוצים. אז חזרתי ללכת על מדים, בשלב הזה מדי ב' או א' כותנה בלבד. אני לא מסוגל לחזור לדקרון הנוראי הזה.

כמובן שכל הנסיעות האלו נותנות לך זמן לחשוב: מאז שאני ג'ובניק לא האמנתי שאני אסיים את השירות שלי ביחידה שלי. אני רוב הזמן בקריה. תמיד כשעזרתי במבצע רציתי להמשיך, לא להישאר בעורף. אבל הנה הסוף נראה באופק ואני עדיין בעורף. התחלתי לחשוב שאולי אחרי שאני אסיים את הקורס גרמנית אני אבקש לעבור. אבל לא נראה לי שעם פרופיל 45 ורובאי 03 יתנו לי להיכנס לערים בגדה או כל מקום מעניין. אולי אני אסדר איזה סיפוח, אני לא אהיה שייך אליהם רשמית, ככה אני לא אצטרך לטחון שמירות וכאלו וגם ככה עוקפים את הבעיה שאני לא יכול להיות בשטח.

אבל אחרי ששוב טיילתי במפקדות העורפיות של יחידות מבצעיות נזכרתי שהמודיעין שלהן זה בסך הכול לצייר מנז'טים (מסגרת צבעונית למפה) בשביל זה לא שווה לסגור ולטחון. אז אני לא יודע איפה אני עומד כרגע.

אז עכשיו, אני עושה תורנות לילה בצבא, משתעמם ורושם את הפוסט בפאלם. חפיף, אבל ביום שבת אני צריך שוב לחזור לבסיס הזה בשביל לעשות שבת. שביזות.

עדכון במחשב: בקושי ישנתי כי עבדתי חצי מהלילה על משהו ובסוף אפילו לא טרחו לבוא לקחת. כמה מעצבן!

אומרים שלומדים משגיאות, אז אני כבר אמור להיות גאון הדור: התכוננתי והתארגנתי לי. שמתי לב הזיפים כבר עברו את שלב הלוק דודי בלסר ועברו ללוק של אחמד גיבריל רג'וב. אז הלכתי להתגלח. כרגיל, אני עצלן ומחפש את קיצורי הדרך הקטנים, אז החלטתי לוותר על הסכין ולחזור למכונה. הרי אני לא צריך להיות חלק לגמרי.

מול המראה בחדר אמבטיה התחלתי להתגלח, אבל בגלל שאני התגלחתי עם סכין בכל הזמן האחרון, הבטרייה של המכונה כמעט ולא הייתה טעונה. בערך שסיימתי חצי מהפנים, המכונה התחילה לעשות קולות של התחננות שאני אפסיק ומרמור על זה שצריך לעבוד, בערך כמוני בצבא. אבל מה אני אעשה עכשיו, אני באמצע. אז המשכתי, מה כבר יכול לקרות.

פתאום המכונה חדלה ממירמורה ושקטה. טוב נו, מה אפשר לעשות. אני רוצה להניח את המכונה בצד, אבל כאב נוראי עובר בפני. השערות של הזקן תקועות במכונה וכל תזוזה קטנה מאיימת לתלוש אותן. איך אני תמיד נתקע במצבים כאלו? ניסיתי לשחרר את השערות מהמכונה אבל חוץ מכאבים לא הרווחתי כלום. איך בנות תולשות שיער מאזורים רגישים, אני אף פעם לא אבין. פתאום עלה לי רעיון חדש, רצתי לחדר כשאני מחזיק את המכונה צמודה לסנטר ומנסה לא להזיז אותה יותר מידי. הבאתי את הכבל חשמל של מכונת הגילוח, חיברתי אותו בחדר אמבטיה. כלום לא קרה. אז עמדתי בחדר אמבטיה, כמו אידיוט, כשאני מחזיק מכונת גילוח שתופסת את הזקן שלי ומחוברת לחשמל. אחרי איזה דקה, הבטרייה נטענה קצת, ניסיתי להדליק את המכונה שוב. הפעם היא פעלה והצלחתי להוציא את השיער שנתפס בה. את השאר גילחתי עם סכין. לא ידעתי שזה כל כך מסוכן! J

הבנתי שכל מי שטען פה בישרבלוג שיש לי קטע עם רכבות - צדק. ~יש לקרוא קטע זה כאילו אני מספר אותו עם טירוף קל בעיני~

אני לעולם אעדיף רכבת על פני אוטובוס גם אם זה ייקח עוד קצת זמן. אני חושב שהרכבות החדשות הן יפיפיות מבחוץ, שהישנות הן מדהימות מבפנים. כשחשבתי על זה החלטתי שאני רוצה לנהוג ברכבת. לא נראה לי שזה יקרה בקרוב, אבל החלטתי להוסיף את זה לרשימה שלי של דברים לעשות. אני מוכן להתפשר גם על סתם סדרן או מאבטח ברכבת. בכל מקרה כרגע, בזמן שישבתי ברכבת וחשבתי על זה, רציתי לראות איך נראה תא הנהג. אז התקרבתי לראש הרכבת, הבחור שם נראה עסוק משהו. אז התיישבתי לי כמה תאים לפני והסתכלתי. קצת מאכזב. החלטה לעצמי; פעם הבאה ברכבת שבה תא הנהג פתוח לבקש סיור כמו ילד קטן. אבל זה דבר קטן מידי בשביל להוסיף אותו לרשימת המשימות.

הא, וגם אף פעם לא אכלתי בסביך, עוד משהו שצריך לעשות מתישהו, אבל קטן מידי בעיני בשביל לרשום בצד.

עוד משהו משעשע (אולי אפילו מצחיק, אם אני ארשה לעצמי). בשנות התשעים הייתה להקת רוק-כבד בשם Body Count עם סולן ראפר בכינוי IceT . הם הוציאו שירים עם השמות בסגנון של cop killer ו KKK bitch . כל הכעס של מוזיקת רוק כבד עם הקללות של ראפ, נגד כל העולם ובמיוחד נגד שוטרי לוס-אנג'לס . לפני כמה שבועות מישהו השמיע לי אותם. לפני כמה ימים ראיתי את התוכנית חוק וסדר. בתחילת התוכנית, כשמראים את השחקים ורושמים את השם שלהם, נחשו מי מופיע שם בתור הבלש העצבני, מי אם לא מר IceT . איך שגלגל מסתובב לו...

אל תעלבו, אני מודה לכם על התגובות. אבל אני נזכר במשפט:

"למד מהאדם שמחפש את האמת, פקפק במי שטוען שמצא אותה!" – לא זוכר מי

לא תהיה פה תשובה לשאלה מהפוסט הקודם. זו הייתה שאלה רטורית. גם אין תשובה, חוץ מ42, כמובן.

כל אחד צריך לחיות את חייו בשלווה בניסיון למצוא את התשובה שלו. מחשבות פילוסופיות sucks! בינתיים אני רואה את עצמי במסע לאושר. אני יודע בערך מה גורם לי אושר ביום יום, רק שאני לא בטוח מה יגרום לי אושר בטווח הרחוק. בטח לא אותם דברים, אבל גם לא נראה לי שמשפחה וקריירה. לפחות לא מהמקום שאני עומד בו כרגע. אבל "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

לעומת זאת אם חשבתי שהחיים הם נועדו לכיף ולספונטאניות, אני תמיד נזכר בשיר של הקרנבריס הנהדרים.

Unhappiness, where's when I was young

And we didn't give a damn

'Cause we were raised

To see life as fun and take it if we can

ODE TO MY FAMILY – The Cranberries

אז מה החיים הם לא ככה?

ואם העלבתי מישהו אני אצרף ואצטט שוב:

"טאקט זה היכולת לתאר אנשים כמו שהם רואים את עצמם." – אברהם לינקולן

הרי אני כבר שנים לא מדבר עם הטאקט שלי. אחרי שרבנו, אני כבר לא יודע איפה הוא...

אני רק מחכה ליום שבו אני אחטוף מכות על זה.

אני לא רוצה פוסט דיכאוני. לא עוד אחד. כבר לי נמאס, אז בטח לכם כבר מזמן. אבל למה כשאני מתחיל לזרום בכתיבה, זה מה שיוצא.

לוויה. כן, עוד אחת. הרבה יותר מידי בזמן האחרון. הדודה הרחוקה, הדודה של אמא, האחות הקטנה של סבא, דודה יפה, נפטרה. אמנם זה נשמע רחוק, אבל בצד של המשפחה שמתוך משפחה של 11 איש, נשארו אחרי השואה רק שלושה אחים, כל רחוק משפחה הופך לקרוב. מתוך השלושה נשאר רק סבא שלי, האח הגדול, שקבר כבר את כל המשפחה. אני לא יודע איך הוא עומד בזה.

כמה דקות לפני שקיבלתי את בדיקת האיידס, ביום רביעי, אמא התקשרה להודיע לי שהדודה נפטרה בלילה שעבר. הלוויה הייתה בצהרים שלפני הסילבסטר. אני שונא את בית קברות ירקון(ים?). הוא כל כך גדול, כל כך ענקי, אתה רואה מאופק לאופק קברים. מה זה כבר עוד קבר אחד. הייתי רוצה לכתוב "עוד ארון אחד" אבל לא קוברים בארון. אני שונא את זה, הגופה נראית כל כך כמו האדם שהכרת רק שעכשיו הוא שמוט ומסכן, רק קליפה חסרת כל.

אני לא עצוב במיוחד. לא הייתי קרוב אליה, לא נפגשנו כבר איזה שנה והיא מבוגרת. כבר איזה חודש שהיא בבית החולים כשברור שהיא לא תצא משם. כבר כל מי שהיה צריך לחזור מחו"ל לפגישה אחרונה חזר. אז אולי זו נחמה, מנוחה סופית, ההקלה. אבל אני מוקף בזמן האחרון ביותר מידי מוות. חושב על זה יותר מידי, נתקל בזה יותר מידי, נמצא בלוויות ואזכרות יותר מידי.

מסתבר שגילו לה סרטן מפושט בבטן כבר לפני איזה שבע שנים והיא העדיפה לחיות בנוחות בלי הטיפול. אני יכול להבין את ההחלטה הזאת, אבל מה שאני לא מבין זה שאם הייתי יודע שנשאר לי קצת זמן לחיות (אמרו שנה שנתיים, יצא שבע), הייתי נשאר לחיות את חיי הפנסיה שלי כרגיל. הייתי חייב לשבור את הכללים, לשנות הכל, להרגיש חיי. אבל אולי זה ההבדל בגילאים ובתפיסה של החיים. בעוד אני רואה את החיים כמרוץ (מרוץ, אני לא יודע אחרי מה, אבל מרוץ) לה היה טוב ברגיעה עם בעלה ונכדיה.

אז אחרי מה אנחנו רצים? ואיפה קו הסיום?

כן, כן! שלילית! כמו בסרטים! שלילי זה טוב!

שלילי בבדיקת איידס זה טוב! וגם סוחט כותרת טובה.

קיבלתי מתנה לשנה החדשה (ביום רביעי בבוקר) אחרי איזה שבועיים שלא יכלתי לצאת מהצבא בשביל לקבל את התוצאות. הגעתי בריצה בדקה האחרונה לפני שהם מפסיקים לקבל אנשים. בכלל היה שבוע מטורף, אבל כמה טוב לדעת שהכול בסדר. אז בשנה הקרובה אני אזהר כפליים, בלי שטויות.

לא היה חשש אמיתי, או ככה סיפרתי לעצמי, אבל עכשיו אני בטוח שהכול בסדר והחולה מתלוצץ עם רופאיו.

אז עכשיו אפשר לזיין בשקט. רק את מה?

בגלל שכל כך הרבה התעצבנו עלי כי הייתי עצבני בפוסט הקודם אומר רק דבר אחד; אני מעוצבן על בנות שמספרות "כבר שבוע לא נתנו לי ואני מזה חרמנית". אנחנו הגברים הרווקים סופרים במרחקים של חודשים. החיים קשים מה לעשות. האמת יותר נכון להגיד שאני מקנא.

ואחרי שאמרתי את זה אני אדגיש שבדרך כלל אני לא עצבני. אני תמיד עם חיוך ממזרי בפנים (inside ולא on the face) ונותן לחיים לעבור על פני כשאני צוחק עליהם. רק הייתי עצבני ביומיים שכתבתי את הפוסט בהם. הקטע הוא, שהפוסט לא נעלם ברגע שההרגשה עברה ואני בטח ובטח שלא אמחק פוסט. בכל זאת, תודה לכל מי שניסה להרגיע אותי.

אבל אם זו הפעם הראשונה שלכם בבלוג שלי, אנא אל תשפטו לפי פוסט זה, תטרחו ותסתכלו בפוסטים נבחרים (בצד שמאל). אני שונא תחילת חודש, פתאום כל ההשקעה נעלמת ונשאר רק פוסט אחד בינוני...

ואני הגיע בחטף עין עוד סוף שבוע ואני יושב ומנסה לכתוב משהו יותר רציני, נראה מתי אני אהיה מרוצה ממנו, אם בכלל. שלל סיפורים, שעשועים ואנקדוטות על בדיקות איידס, סילבסטר, תורנויות צבאיות והחיים כמטפורה אולי בפוסט הבא...