מחפש מברג פנוי להברגה

אני מתגעגע לקיץ. קלטתי את זה פתאום. לקיץ עצמו ולמהות שלו. גם ספציפית לקיץ 2004. התקופה הכי פזמניקית שלי, השחרור שלי, ההכרות עם הבחורה, החופש הגדול שעשיתי אחרי השחרור והחום, החום המתוק, הנדבק והנכנס לכל חור, חום יולי-אוגוסט.
אני רוצה להסתובב עם חולצה קצרה וסנדלים על חוף הים. ללכת להופעות, אירועים ומסיבות בחוץ ובחינם. לעשות טיולים ליליים למקומות מוזרים רק כי הכי נעים בשלוש בלילה. לא לדאוג לגבי עבודה משעממת ומציקה בגלל שהרגע השתחררתי מהצבא. לפגוש את החברה שלי מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה בגלל ששנינו בחופש.
לשכב לנוח על הדשא ולתפוס תנומת צהרים חמימה. להיכנס למקלחת ולהרגיש איזה כיף במים הקרים ולא לקפוא מקור. לא לשים זין על כלום כי אתה תכף משתחרר. לא צריך לעשות דברים אלא רק לתכנן אותם כי אתה עדיין בצבא, ככה אתה מגלה שלא כל כך קל ללכת אחרי החלומות.
לקבל הערכה מהחברה כי סיימת שלוש שנים שרות למדינה ולא נשברת באמצע. ולא לקבל כל הזמן שאלות מה אתה מתכוון לעשות בחיים. אני חושב שאני צריך חופשה, רצוי במדינה טרופית.

אני כזה ילד גדול ועצוב שעובד בחברה רצינית. יושב לי במזגן במשרד וחולם במחשבות על חוף טרופי וחם.

אז בעצם: "לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי שיר. אמנם אני עוד לא מזיע, אבל איני מסתיר את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לקור. ולכבודה עם עפרון כתבתי שיר מזמור..."
לכבוד הקיץ - דני סנדרסון (גזוז)

יש לי רכב קטן ולבן, והוא הכי טוב!

הכי טוב דגם קליאו 94, ככה אף אחד לא רוצה לפרוץ לי לאוטו.

הכי טוב רנו, ככה אני יכול לפתוח את המכונית עם הפאלם. או כל גנב אחר עם שלט אוניברסאלי.

הכי טוב שהמכונית נתקעת כל הזמן, ככה אני בקשר עם הגיס, בשביל לשאול מה לעשות.

הכי טוב שהוא נתקע כל הזמן, ככה אני לומד מכונאות וחשמלאות רכב.

הכי טוב שהוא נתקע באמצע שום מקום, ככה יש לי זמן פנוי לקרוא את הספר עד שהגרר יגיע.

הכי טוב שהוא נתקע במחלף בחדרה, ככה אני מכיר את האנשים הכי "איכותיים" בארץ.

הכי טוב שהוא במוסך כל חודש, ככה אני מכיר את אסף מהמוסך, המוסכניק האשכנזי היחיד שאני שמעתי אליו.

הכי טוב שתיקון עולה המון כסף, ככה אני זוכר תמיד שרכב זה הרבה אחריות.

הכי טוב שתיקון עולה המון כסף, ככה יש עוד דבר אחד שבו אני צריך לבקש עזרה מההורים ולהשאר קשור אליהם.

הכי טוב שכל חודש הרכב נכנס למוסך, ככה אני לומד להכיר את השם של המוסך בעל פה, מדוחות כרטיס האשראי.

הכי טוב שלוקח יום-יומיים לתקן את הרכב, ככה אני לא צריך לשקול האם היום לנהוג או לקחת אוטובוס.

הכי טוב שהוא בתיקון, ככה אני עושה ספורט בללכת 2 קילומטרים לתחנת האוטובוס.

הכי טוב שהמוסך נסגר בארבע, ככה אני חייב לצאת מהעבודה בשלוש בצהרים בשביל לקחת אותו מהמוסך.

הכי טוב שיורד גשם בדרך, ככה אני לומד להעריך את הרכב המנאייק הבן זונה הזה וכמה אני מסכן בלעדיו.

הכי טוב!!!

נראה אותי אומר את זה שלושה פעמים בלי להתפקע מצחוק... או לבכות...

בתחילת הסערה השבועית הזאת, ביום שני, יצאתי מהבית בשעה שבע וחזרתי לביתי הקט לאחר יום עמוס ומלא אירועים משמחים ועצובים (שאולי אני אפילו אכתוב אליהם מתישהו) רק בשעה 11 בלילה. הייתי מת מעייפות אבל היו לי תוכניות אחרות בראש: בחוץ התחילה סערת ברקים חזקה. אז נכנסתי הביתה, ליטפתי את הכלב, תפסתי לי בגדים חמים, מטריה, חצובה ובטרייה נוספת ורצתי חזרה למכונית.

התחלתי לנסוע לחוף הים. אני חושב שכבר הרבה זמן לא נהגתי כל כך מהר. אבל כל ברק שהאיר את השמיים אכזב אותי, "אוי, גם את הברק הזה לא צילמתי", חשבתי לעצמי בזמן שלחצתי עוד קצת על דוושת הגז בדרך לסדרת הצילום הלילית.

הגעתי לצוקים שמעל הים. שם התמקמתי לי, בין מכוניות קופצות עם זוגות חרמנים ומתחת לאורות של המסגד המרוחק. יושב שפוף מעל המצלמה, מנסה למצוא קצת מחסה מהרוח הצורבת מאחורי המכונית, עם יד אחת על הכפתור החשיפה, יד שנייה מחזיקה מטריה שמנסה לברוח ברוח ומנסה להשאיר את עצמי ויותר חשוב, את המצלמה יבשים.

אני לא חושב שאי פעם צילמתי בתנאים כל כך קשים. היו שלושה מצבים שהתחלפו כל כמה דקות.

או שהייתה רוח כל כך חזקה שצרבה בפנים, בידיים וכל הזמן הזיזה את החצובה (ככה שיצאו תמונות מטושטשות). או שהיה גשם מבול שהרטיב את כולי וקצת את המצלמה למרות שהיינו מתחת למטריה. או שלא ירד גשם ולא הייתה רוח נורא חזקה, אבל גם לא היו בדיוק ברקים, מעין צחוק הגורל.

העיקר שלמדתי למה אומרים שהעיקר בצילום זה סבלנות. יש לי המון תמונות מאותו הלילה. רובן לא שוות מבט. בעצם רובן פשוט חושך.

התחלתי בלעשות כמה ניסיונות בלכוון את החשיפה ואת ההגדרות של הדיגיטאלית. ובעזרת חשיפה אורכה של כמעט דקה הצלחתי לתפוס ברק.

ברק לבד, פוגע בים, זה תמונה משעממת נורא. אם אני מתאמץ לתפוס ברק לפחות שיהיה עוד אובייקט בתמונה שהיה קצת מעניין. אבל איפה אני מוצא משהו מעניין פה על הצוק ליד הים? כלומר משהו מעניין אבל לא פורנוגראפי, כזה שהגבר לא יצא מהמכונית ויקרע לי ת'צורה. אז בחרתי את המסגד.

עכשיו יש לי המון תמונות של המסגד בלילה, אבל אף ברק לא הופיע. בגלל המסגד כבר אי אפשר לעשות חשיפה ממש ארוכה רק 20 – 30 שניות. וכמובן שהברק הבודד בכמה דקות יבוא דווקא כשאני לא מוכן.

תיקון טעות, ברק אחד הגיע ואפילו תפסתי אותו. אבל הוא היה כל כך קרוב או כל כך חזק שזה היה פשוט כל כך הרבה אור שזה שרף לי את כל התמונה. זה נראה כאילו זה צולם באור יום!

אחרי עוד הרבה ניסיונות מצאתי אובייקט וגם הצלחתי לתפוס כמה ברקים. בינתיים שום תמונה נפלאה, אבל כל מיני ניסיונות יפים.

בסופה הבאה אני אנסה שוב ואחריה שוב ואחריה שוב עד שאחד הברקים יפגע בי...

נתקלתי ברשת:

http://255.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1058057 

ביזארי! אפילו אני לא מסוגל למלא 5 עמודים בשטויות על ברגים.

אפשר להוסיף לרשימה של סוגי ברגים את הסוג שכותב בלוג...

הם אפלו גנבו את התמונה בכותרת של הבלוג שלי. ואני יודע שזה מאצלי כי אני לקחתי את מהתמונה המקורית וחתכתי אותה ככה. כנראה שהגונב מגנב פטור.

ביום שבת האחרון התגלגלתי לבית כנסת ברשל"צ. לבן דוד היחיד יש בר מצווה וזו סיבה לכתת את רגלי עד רשל"צ הרחוקה בשביל מנה גדושה של משפוחה וקורטוב דת.

אחרי איחור קל אך אופנתי הגעתי. אני תכננתי להיות פסיבי. אני אשב, אקרא קצת, אחלום קצת יותר וסה"כ כולם יהיו מרוצים. אבל לא כולם חשבו ככה. הרבי, הסבא של חתן הבר מצווה, ועוד כמה אנשים שאין לי מושג מי הם, הציעו לי לעלות לתורה. סירבתי בנימוס, כמו שסירבתי גם בעבר. אבל מבחינתם הצעה בעל כבוד שכזאת זה לא משהו שמוותרים אליו. אז הם נדנדו, הם הציקו, שעמם לי והם הפריעו לי לחלום וידה ידה ידה אני נמצא על הבמה בבית הכנסת ועולה לתורה.

איך היה? וואלה, פעם שנייה יותר קל. את הברכות פתיחה וסיום אתה כבר זוכר בעל פה והם כתובות בגדול מולך ומעבר לזה כל מה שהייתי צריך לעשות זה להחזיק את הצד הימני של ספר התורה. הא, וזה גם כלל איזשהיא נשיקה בהתחלה ובסוף. איך בגיל 13 התאמנתי חודשים ופה אני מסיים תוך 4 דקות?!

ירדתי, נתתי צפחה לבן דוד שעלה אחרי, וראיתי סבתות מרוצות. מפתיע כמה קל לרצות סבתות לפעמים; טלית, כיפה, שלושה ברכות לצד החזן ויש להן על מה לדבר שבוע במשחק הבריג'. טוב נו, כנראה שסה"כ היה רעיון טוב. הרבי הזה יודע מה הוא עושה.

חזרתי לי לחלום בזמן שהבן דוד שלי מזייף ומרעיד את חלונות בית הכנסת. התחלתי להריץ בראש את אירועי הבוקר. איך התעוררתי בחיפה בזרועות סימפ בשש בבוקר. איך לא הסכמנו להפרד ולא ויתרנו על המסורת של סקס ביום שבת בבוקר. ואז זה פגע בי, עשיתי קוויקי כמה שעות לפני שאני עולה לתורה. כמה ביזרי: חפוז בבר המצווה! הרי אותה יד שהרגע אחזה את הגליל הימני של ספר התורה, היא עדיין בעלת ארומה שאי אפשר לטעות בה, יש לה ריח של סקס! השילוב המוזר בין גומי של קונדום, ברטולין וזרע.

זה גרר שלל מחשבות נוגות על אורח חיים פרוץ, נהיגה לבית הכנסת, רק כדי לנקות את העוונות בבית הכנסת. אבל בעצם עלייה לתורה לא מנקה את העוונות, אלא היא הגבול שאחריו אתה אחראי למעשך מבחינה דתית. אבל עברתי את זה פעמיים. האם עכשיו אני אחראי כפליים לסטייק ברוטב שמנת? האם אני איענש פעמיים?

המחשבות הופסקו ע"י הקולות של סוכריות וטופי שפוגעות מסביבי וקלטתי שאני צריך לתפוס מחסה...