סיפרתי שעצרתי לעבוד, ומה לעשות די התגעגעתי לישראבלוג, אז החלטתי לספר גם לכם על זה. זה הדואל ששלחתי למשפחה לקראת סוף העבודה, טיפה מצונזר.
בכל מקרה, למרות שהיה לי כרטיס טיסה ביד לניו זילנד, יום לפני הטיסה החלטתי לדחות אותה.
אני אפגוש בניו זילנד 2 חברים. את הג'ינג'יבאמצע ינואר ואת אורנג (מישראבלוג) בתחילת פברואר. אז החלטתי שבשביל לטייל איתם אני אדחה קצת את התוכניות.
את החודש וחצי שפתאום נוסף לאוסטרליה החלטתי להעביר בצורה פרודקטיבית, עבודה.
הגעתי לעיירה בשם בנדרברג. שהאוסטרלים, כמו את כל השאר מקצרים. העיירה ידועה בשם החיבה` בנדי. נמצאת בדיוק על הדרך של רוב המטיילים, אבל אף אחד כמעט ולא עוצר בה. הרי אין פה הרבה מה לעשות. ברגע שראית את הצבות מטילות ביצים על חוף בלילה ואת מפעל הרום המצויין שנושא את שם העיר (או העיר את שם המפעל, אני לא בטוח מה יותר חשוב בעיני האוסטרלים) לא נשאר הרבה לעשות חוץ מלעבוד.
בעיירה של עשרים או שלושים אלף איש יש 4000 בקפקרים שחיים ועובדים בה. כל האכסניות מלאות עד אפס מקום ועדיין מחפשים ידים עובדות.
אז הגעתי ויום למחרת התחלתי לעבוד. בחקלאות כמובן. קטיף, אסיף וחפירה.
בהתחלה עבדתי באבטיחים. אבל 11 שעות של לזרוק אבטיחים אחד מהשני זה לא בשבילי. במיוחד שכל אחד שנופל מהידים נשבר בקול גדול והחוואי ממלמל שעלית לו עוד כמה דולרים של הפסד.
בקטיף סקווש, מעין דלעת מנייטורית ברחתי. עבודה יחף בשדה קוצני זה דרך נוראית להרוויח כסף.
אבל אז התחילה תקופה טובה, עבדתי כמה ימים בחוות פרי התשוקה או בעברית פסיפלורה. חופרים, עוקרים, קוטפים ושותלים, הכל כדי לקבל כמה פירות לקחת לאכסניה ולהתמוגג מהטעם. כמעט כולם באכסניה עובדים, כולם מקבלים הקצבה של לקחת חלק מהקטיף כל יום. אז נוצר שוק תוסס של סחר בפירות. כמה עגבניות תמורת מלון אחד. פסיפלורה זה מטבע חזק בשוק הזה. חזק מאוד. אבל זה נגמר.
בוקר באיסוף תפוחי אדמה הבהיר לי שלילה של גשם טרופי עושה שדה חרוש בוצי, מאוד בוצי. כזה בוץ שכל צעד אתה טובע עד הקרסול.
ועכשיו לבסוף אני עובד כבר כמעט שבועיים בקטיף רוקיס, רוק מלונס, ובקיצור מלונים. לא כזה קל, אבל חווה מצויינת.
חווה קטנה ומשפחתית. כל היום עובדים וצוחקים.
כשישראלי, סקוטי, גרמני, אוסטרלי וסבא בעל החווה אוספים מלונים במשך שעות בחום של מעל שלושים מעלות ולחות טרופית השכל נשרף קצת. אז זורקים שיחי בר של עגבניות אחד על השני, הרבה בדיחות סקססטיות על מלונים ולסביות, וכמובן הפסקות טעימה של הסחורה!
היו אפילו הפסקות צהרים שכללו שיעור בדיג או קפיצה לבריכת שחיה של החווה.
בקיצור מקום איכותי. אני מקווה להשאר בו, לפחות עד לסוף העונה שהיא קריסמס. מה שלא כל כך רחוק. מה שמביע לשאלה הבאה: איפה לעזאזל אני חוגג את קריסמס וחנוכה ולמה כל כך חם ואנשים בכל זאת מסתובבים עם כובעי פרווה של כריסמס ועוד חודש מראש?!
אז כרגע אני מתעורר באמצע הלילה שזה ארבע וחצי בבוקר. לובש בגדים מסריחים.
עובדים חמש עד שמונה שעות בשדה וקצת באריזה. חוזרים לאכסניה, מתקלחים, ישנים תנומת צהרים. נפגשים חזרה לראות סרט בדי.וי.די או סתם לדבר ואז יוצאים לבלות.
בעיירה קטנה האפשריות מאוד מגבלות ומאוד ברורות.
שני בלילה זה יום המנוחה.
שלישי זה ערב פיצה כי זה חצי מחיר.
רביעי זה מרתון סימפסון בטלווזיה.
חמישי זה, לא יודע, נאלתר.
שישי זה קנקני בירה בחצי מחיר בפאב.
שבת בלילה זה כל הבר בחצי מחיר. מה שמבטיח שאפגוש את חצי מהאסניה עם האנג אובר בבוקר ראשון בחמש בבוקר.
וראשון בלילה זה לילה למסיבה.
חיים של מחזור, עובדים, מבלים וישנים. הזמן עובר מהר מאוד והנה אני פה כבר שבועיים וחצי.
יום חופש, זה כבר תלוי בחווה וכמה אתה רוצה לעבוד. כי עבודה זמינה שבעה ימים בשבוע.
חוץ מזה, זה חוויה אוסטרלית. עובדים בחוות פוגשים טיפושים. גם העיירה מקסימה בדרכה שלה. ומנם היא המרכז לכמה מאות קילומטרים לכל מקום, אבל זה עדיין חור.
אבל העיירה מוקפת בשדות. בעיקר שדות קנה סוכר. כשהם נדלקים השקיעות הופכות למדהימות. כל השמיים נדלקים בצהוב ואדום. ואחר הצהרים, כשהרוח נכונה, כל העשן ממפעל זיקוק הסוכר נופל על העיר ואז כל האוויר מריח כמו סוכר, מולסה ליתר דיוק. ריח מתקתק ונפלא. רק לשבת לנסות להתקרר מהבריזה ולנשום עמוק.
בסוף העבודה די דעכה מעצמה בקריסמס. עונת המלונים נגמרה. עבדתי עוד כמה ימים אצל משפחה תורכית שמגדלת זוקיני. הם ניסו לרמות אותי בכסף. לא גמר יפה...
אז אחרי שהם הוציאו לי את הרוח מהמפרשים והיצא העבודה קטן מאוד. החלטתי שאת השנה החדשה צריך לחגוג במקום גדול יותר. אז את קריסמס העברתי בעיירה הקטנה הזאת, עושה את מה שאוסטרלים עושים בקריסמס. מחפש דרך להתקרר, יושב על המרפסת, עם פחית בירה, מנגל ליד ומתכנן מתי נוסעים לים.
אוסטרלים - הכל הפוך אצלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
