חזרתי מהטיולים, התיישבתי על התחת. חזרה בבית ההורים. לומד פסיכומטרי. חסר כסף. ויותר גרוע חסר תחבורה. בעצם יש תחבורה, אופניים. ואוטובוס, שהתחנה שלו נמצאת במרחק 2 קילומטר מהבית וממנו יוצאים 2 קווים שעושה רושם שהוקמו כחלק מניסוי של אגד ליצור את הקווים האיטיים ביותר שניתן להוות.
פתאום אני מתגעגע לקילאו 94 שהייתה לי לפני שנתיים, בין הצבא לטיסה, למרות כל הצרות והכסף שהיא שרפה בזה שכל חודש היא התקלקלה ונכנסה למוסך. אבל היא נמכרה והמשיכה הלאה, כחלק מההכנות לטיול. 
מאז כבר קניתי במו ידי 2 מכוניות. פורד פלקון, סדאן משנת 91, חיה רעה עם נפח מנוע של כמעט 4 ליטר מנוע (!). לרדיו היו מצבי רוח, כשהוא היה עצוב היינו צריכים לשיר ובאופן כללי היה לו נטייה למצבי רוח ולהיכבות כל כמה דקות. אז קראנו למותק/המפלצת הכחולה אפרפרה הזאת בשם הרישמי "סיקלי". לא שהיא הייתה חולה, להפך, היא הייתה בריאה מאוד. זה פשוט קיצור לביטוי המלא של הגולשים המגניבים האוסטרלים; "פולי סייק" – כלומר "מגניב". והמגניבה הזאת עלתה אחרי התיקונים מחיר מגוחך של 1000 דולר אוסטרלי (3500 שקל). מה שכן, מהרגע שסימפוני עזבה את אוסטרליה וחזרה לארץ, המכונית התחילה לעשות בעיות. כנראה שהמכונית אהבה אותה יותר מאשר אותי. כי באחת הנסיעות הראשונות אחרי כבר נקרע רצועת המאורר, מה שהשאיר אותי תקוע באמצע המיני אוטבק בלי קליטה ובלי מכונית שיכולה לנסוע יותר מחמש דקות רצוף בלי להתפוצץ באמצע סוף שבוע. אז החלטתי למכור אותה. אבל סיקלי לא הייתה מרוצה מזה, אז היא שבקה חיים פעם שנייה מול הקונים. אבל בסוף אפילו מכרתי אותה ברווח של 200 דולר ל2 גרמניות שהיו לחוצות להגיע לקרסימס לקיירנס.
משם טסתי לניו זילנד, הפעם החלטתי ללכת על משהו גדול יותר, שאפשר לישון בו גם – סטיישן. אבל זה היה שיא עונת התיירות והתקציב שלי היה נמוך, אז קניתי את הסטיישן הכי קטנה והכי דפוקה שאפשר היה להשיג (אבל נסעה) ב1200 דולר ניו זילנדי (3000 שקל) – מאזדה 323 סטיישן משנת 87. בצבע קרם צהבהב חלודה. אז בסדר, לא כל הדלתות עבדו, והיו לפעמים חריקות מוזרות, אבל מה זה באמת משנה כשאתה שואט ב80 קילומטר לשעה (במהלך הרביעי והאחרון) או אם ממש מתאמצים 90, בירידות לפעמים 110, אבל בטח לא מעל, כי המכונית התחילה לרעוט ולצפצף כמו חולת אפלפסיה. 
אז מה כל זה בעצם משנה כשאתה נוסע בכבישים בין היפים ביותר בעולם, במקומות שכל כמה ימים סוגרים את הכביש כי מצלמים שם פרסומות ליגואר ופרארי. וכן בפיתולי בכביש למילפורד, שואט לי בין הרים מושלגים, יערות עד ויופי בלתי נגמר - אהבתי את המכונית.
כשעלינו בעליה תלולה וגלגלים התחילו להסתבסב והמכונית החלה להתדרד אחורנית במורד לכיוון צוק, פחות הייתי מאוהב. אבל זה לא אשמתה. היו בה שלושה גברים, ציוד אישי וציוד קמפינג עצום בבגז, הנעה קידמית, גלגלים שחוקים ומנוע קטן.
חוץ מהפעם שהיינו צריכים לפרק את 2 הגלגלים הקידמיים, והפעם פעמיים שהתחלנו להדרדר במורד התלול, וכמה פעמים שהיינו צריכים להתניע עם כבלים והאין ספור פעמים שהיינו צריכים לריב איתה בבוקר כדי שתתעורר, אז חוץ מכל אלו J היה הייתה מותק. אבל לא הצלחנו למצוא ולהחליט על שם למותק. אז עברו כמה ימים והמכונית התחילה להתמלא במגנטים של בוב ספוג. מה לעשות, כל קופסת שוקולד נוטלה שקנינו בסופר הגיעה עם מגנט של בוב או החברים. ואכלנו הרבה שוקולד. זה מה שקורה שמתבססים על דיאטה של שוקולד ולחם, פסטה ואורז. ואז קלטנו, אנחנו מוקפים בבוב ספוג וחברים, ואיפה המקום הטבעי בשבילם? נגרום להם להרגיש בבית ונקרא למכונית "בקיני בוטום", על שם העיר המימית של בוב ספוג.
המכונית נמכרה בסוף עונת התיירות, לישראלי שאני לא זוכר את שמו, בהפסד קל ב1000 דולר ניו זילנדי.
במזרח, הסיעו אותי על האוסף הביזארי ביותר שנתקלתי בחיים שלי של מכוניות, משאיות, אופנועים, טרקטורים ושלל חיבורי כלאיים בניהם. אבל אני והחבורה הקטנה שכרנו קטנועים. חרשנו את לאוס, על סאן יאנג 125 חצי אוטומטי ואיזשהוא הונדה 125 חצי אוטומטי גם כן. בחנות זה היה מפתה משהו, תמורת 500 דולר אמריקאי היה אפשר לקנות אחד חמוד כזה, חדש לחלוטין. לקנות ולקוות שאיכשהוא, מתישהו תוכל להביא אותו איתך לארץ במחיר המגוחך הזה.
וכל ההקדמה הזאת באה להגיד שהחלטתי שאני צריך אחת חדשה. בקרוב פרטים נוספים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
