מחפש מברג פנוי להברגה

קודם כל תמונה

דרך אגב למי שרוצה לשאול, כן. העמוד שבצד ימין של התמונה זה העמוד של המחסום של הרכבת.

צילמתי את התמונה הזאת אתמול (שישי) אחר הצהרים, במצלמה שבתוך הפאלם Zire71 החדש שלי.

הלכנו, המשפחה המצומצמת, לקבר של סבא שלי (סבא אלי = סבא אליעזר), ליום שנתיים למותו. ביקרנו בקבר שלו, נתנו את התפילה המסורתית, ביקרנו בקברים של שאר קרובי משפחה שקבורים בישוב ויצאנו.

כשהתחלנו ללכת חזרה לבית הייתה השקיעה המדהימה הזאת. לא יכולתי להתעלם מהיופי. אנחנו יוצאים מבית הקברות והולכים לנו תחת Vanilla sky שכאלו. כאילו בשביל להגיד, הכול בסדר, הכול טוב, החיים ממשיכים. ארבעה דורות הולכים להם באושר. מהסבתא רבה, אישתו של סבא אלי ועד האחיינית שלי שבת שנה וחצי.

סבא שלי נפטר, כאשר אחותי ידעה שהיא בהריון (הילד הראשון בדור) אבל לא סיפרה עדיין לאף אחד. זה מעין חילופי משמרות. דור הולך ודור בא. זה מביא לי שלווה מסוימת.

אני ממש מאושר שאני מצליח לזכור את סבא אלי (אליעזר) כמו שהוא היה בתקופות הטובות ולא בתקופה שלפני המוות. אני זוכר את הסבא, שתמיד התנהג כמו צעיר, שתמיד פלרטט בצחוק עם כל גברת צעירה בסביבה, שתמיד הייתה לו בדיחה, שתמיד חייך וחשב על החיובי, שלימד אותי גננות/חקלאות, שבנה איתי דגמים, ששר במקהלה והקשיב לקלאסי, שסיפר לי סיפורים ושצעק עלי כשלדעתו "הכאבתי לצמחים".

אני משתדל לשכוח את הסבא ששכב בבית החולים, עם המון חוטים ממנו, מבולבל, לא מבין מה קורה מסביבו וכמעט לא מזהה אותי. שסבל כי הפסיק לטפל בצמחים שלו, אחרי שנים של טיפול מסור, למרות כמה שזה היה חשוב לו, כי לא יכל ללכת בכל השדה הגדול.

אני זוכר שכמה שנים לפני מותו, שכבר לא היה הכי בריא, ראה אותי על האופניים ורצה בגיל שבעים ומשהו לרכב על אופניים. הוא פידל כמה מטרים ונפל בטעות. סבתא רצה בפאניקה רק בשביל לראות אותו קם מחייך מאוזן לאוזן ומוריד את הלכלוך מהשריטות.

סבא היה חקלאי/גנן במשך עשרות שנים, אפילו בפנסיה. תמיד יכולת לשאול אותו איזה צמח זה והוא, כמו אנציקלופדיה, היה יורה את השם הלועזי, איפה מוצאו, איזה תנאים טובים לו ועוד איזה סיפור נחמד על הצמח לקינוח. היה לו אהבה שניה, אחרי אשתו (או אולי אפילו לפני) לצמחים. גנן מסור מעין כמוהו. גידלתי איתו הרבה צמחים, מעצי זית, אבוקדו ותאנים ועד לאספרגוס ומלפפונים. תמיד היינו מגדלים ביחד, ואחרי שהצמח גדל היינו שותלים בגינה. הצמח היה עובר לאחריותי, אחריות ילד בן שמונה או שתיים עשרה. הצמח היה סובל. הייתי קורא לסבא, שהיה שם אותו ב"בית ההבראה" אצלו.

כמה הצטערתי, שאחרי שהוא נפטר, הלכתי לבדוק מה שלום הצמחים ששתלנו לפני כמה שנים, כשעוד הרגיש טוב, וגיליתי שאף אחד מהם לא שרד. הגינה מלאה עוד המון צמחים שהוא טיפל בהם אבל אף אחד שטפלנו בו ביחד. צמחים הם לא אנדרטאות טובות. הם מתים, הם גדלים. הם לא נשארים קפואים בזמן בשביל להזכיר לך את האדם שהלך. למען האמת, כמו החיים, הם ממשיכים הלאה, לטוב ולרע!

הפוסט הזה הוא הראשון שגורם לי להרגיש לכלוכית בעיניים, רצון לבכות וגעגוע לאיש שהיה. כנראה שפעם ראשונה אני באמת כותב מהרגש, פעם ראשונה שאני באמת מנסה להיזכר בסבא שאהבתי.

נראה לי שלמרות שגידל בערך כל צמח אפשרי, הוא נמנע מגזרים. ולו רק כדי להימנע מהבדיחה על סבא אליעזר.

ראשית נצא מתוך הנחה שאני החלטתי ללמוד גרמנית. אל תחפשו סיבות טובות מידי. אני עדיין לא מצאתי את הסיבה האולטימטיבית. בין התירוצים הם; זה יאפשר לי לעבוד במרכז אירופה אחרי הצבא, המוח מתנוון בצבא, לדעת אף פעם לא מזיק, סבתא תהיה מאושרת, ההורים יעזבו אותי בקשר לעשות פסיכומטרי.

אחרי שעזבנו את השאלה "למה", נעבור ל"איך". מכון גטה זה התשובה. אבל אני מקדים את המאוחר.

באחד משיחותיי עם בלוגרים לפני תקופה לא קטנה, דברתי עם Em הדרקונית. בחורה שהפלא ופלא גם מעוניינת ללמוד גרמנית. החלפנו לנו שלל דוא"לים משך הזמן. בשעה טובה וברוכה הגענו לחול המועד, התקופה שבה צריך להירשם לסמסטר הקרוב. החלטנו להיפגש ולהתעניין ביחד. אמנם היא החליטה לרעות בשדות זרים וללמוד פרטי, אך היא הייתה צריכה לעבור בספריה שלהם לברר משהו. משהו שלא ממש הבנתי מה, מעין חיפוש אחרי "פינוקי הולך לגן", אבל בגרמנית.

קבענו ביום שלישי ב9:30. אני הייתי אמור לחזור מתורנות לילה בבסיס. כמובן שעיכבו אותי. אז שלחתי הודעת בקשת דחייה בחצי שעה לEm. מסתבר שטוב שכך, למה, תקראו בבלוג שלה (הקישור בסוף) [טריגר!]. בכל מקרה, יצא שלא היו פקקים בגלל חול המועד וידה, ידה ידה הייתי כבר ב9:48 בכיסאות שמול מכון גטה.

בעשר היא שולחת לי SMS וכותבת שהיא כבר שם. מה שכמובן לא יכול להיות, כי אני כבר פה קודם. טעיתי היא הייתי שם הרבה קודם. נפגשנו. נכנסו למכון גטה.

עשינו סיבובים בין כל מיני מסדרנות, נקודות הרשמה, ספריות ושלל נאצים. למה נאצים, סתם, הם היו נחמדים. אבל הם היו בדיוק מתאימים לסטריאוטיפ של גרמנים. בלונדיות גבוהות, עם מחשוף ענקי ומבטא. או בחור בלונדיני, שזוף חום עד שרוף, מנופח מעבר לכל פרופורציות ומדבר כמו הומו.

בסוף, החלטתי שאני יודע שאני עומד להירשם ואני סתם דוחה את זה. נגשתי חזרה לעמדת ההרשמה והודעתי שאני מוכן. התחלנו עם הטיפסולוגיה, הייתה הנחה של 10% על מזומן. ואני, אוהב הנחות שכמוני, לא יוותר! בעידן המודרני שלנו, כשאומרים מזומן מתכוונים לתשלום אחד בכרטיס אשראי ולא להרבה תשלומים. לא בגטה, אצלם תשלום במזומן זה מרשרש!

הלכנו לבנק מעבר לפינה, הוצאתי המון כסף במזומן (לא אומר כמה!) אחרי שהייתי צריך לדבר עם הבנקאית האישית שלי בסניף שלי, מה שלקח הרבה זמן.

חזרנו לגטה כאשר אני מחזיק את המעטפה התפוחה חזק חזק. שילמתי, נרשמתי ועכשיו אי אפשר להתחרט. קיבלנו רשימה של שני ספרים לקנות בחנות בבן יהודה.

ויכוחים קלים על דרך ההגעה ובחרנו באוטובוס. הוא הגיע ישר. מתישהו בדרך גליתי שEm שהפגינה התמצאות בקווי דן לא יודעת מתי לרדת. איך גיליתי? לפי זה שהיא שאלה "אתה יודע איפה אנחנו יורדים?". נגשנו לנהגוס, Em שאלה אותו איפה צריך לרדת והתחילה מלחמת עולם בין הנהג לאיזה גברת שלא אהבה את היחס שלו אליה. כל האוטובוס התמלא צעקות – כל עוד יש להם על מה להתווכח. כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה, זה גרם לנהגוס לנסוע ממש עצבני, כלומר, הגענו ממש מהר. שילמנו מחיר שערורייתי על הספרים, אבל זה כלום לעומת המחיר של הקורס.

נסינו לחזור באותו אוטובוס אבל לא מצאנו/פספסנו את התחנה שלו. במקום לחזור החלטנו ללכת. עשינו "איבוד דרך מחושב", כן יש דבר כזה! ובסוף הגענו חזרה בלי לעשות יותר מידי סיבובים.חוץ מעצירת חובה בקמארי, כמובן.

הציגו שם את "עוץ לי גוץ לי", אנחנו דנו במשמעויות החבויות של הצגה והשתמשנו בשירותים שלהם. נכנסתי להצגה אבל הם עדיין לא חזרו מההפסקה, אז ויתרתי.

הגענו חזרה. Em נזכרה לספר שאומנם היא לא תילמד איתי, אבל אימא שלה כן! נחשבו מה אמא שלה עושה. רמז, לובשת בגדים מצחיקים מפלסטיק עם ברט בכותפת השמאלית.

אז אני אוכל לרכל עם האמא של הילדה אליה, איזה כיף!

נפרדנו, Em הלכה עם אמא ואני נסעתי לארוחת צהרים אצל הסבתא. זה היה יום השנתיים למות הסב. היא כמובן מרוצה מהתעניינות הזאת בגרמנית.

וזו, comrades, הייתה עוד פגישה שלי עם מישהו מישראבלוג.

חלק בלתי נפרד, והכי כיפי, מה היא חשבה על אותו אירוע כמובן

ביום שני בלילה, באמצע ההדממה, היה לי תורנות בצבא. כאשר הגעתי לבסיס, נכנסתי לחדר שבו ישנים ורואים טלוויזיה כדי לשים בו את התיק. ברגע שנכנסתי, פגע בי עננת צחנה. מה זה צחנה, הזבובים מתו מהריח!

ישר הבנתי, הקצין שטח של המודיעין עושה לילה. הבחור כל כך מסריח, זה לא יאומן. אני בדרך כלל לא רגיש לריחות! אפילו רמזנו לו, הוא מלמל משהו שגם אישתו כל הזמן אומרת לו להתקלח. אבל זה לא עזר.

אחרי שסיימתי את העבודה, היה שקט וראיתי בחדר ההוא סרט. כל החלונות פתוחים והמזגן פועל הכי חזק, ככה היה סביר. בשביל לישון, לא יכולתי שם, לקחתי מזרון ופרשתי על השולחן הגדול של השרטטות. לפחות שם לא מסריח.

קבעתי עם Em בבוקר למחרת, בתשע וחצי בתל אביב. תכננתי לקום, להתארגן ולנסוע מהבסיס בלי לחכות למחליף שלי, שאני יודע לא ימהר לבוא ביום חופש. אך אבוי, אני קם קצת לפני שמונה ובדיוק מגיע המפקד למשרד. מה הוא עושה פה בבוקר השבוע חופשה שלו?! הבנתי שאני כבר לא אוכל לצאת מוקדם.

הוא התחיל לקשקש לי בשכל, הוא הראה לי שבמסדר מגרשים של הרס"ר יש את סמלי היחידה, ואני רק הסתכלתי אליו בעיני עגל. הרי מה לי ולמסדרים? זה מאוד הפריע לו שהסמל של חטיבת הצנחנים הוא הסמל הישן, שנראה כמו תולעת מעוכה עם כנפיים ולא הסמל החדש, הנחש עם הכנפיים, שנראה גם מעוך אבל עשינו לכבוד 50 שנה לצנחנים אז אסור להגיד דברים רעים אליו. הוא רצה שאני אדפיס סמל חדש גדול במדפסת הענקית למפות. זה מה שע. קמ"ן בצה"ל רוצה, להתנהג כמו רס"ר מטומטם שמבזבז משאבים לצבא בשביל שטויות. רס"ב שמעון תזהר, הע. קמ"ן בעקבותיך.

הסמל הישן הידוע גם כתולעת מעוכה שמוציאה לשון

משימתי הייתה לתאם מול הרס"ר. עכשיו, לא שיש לי בעיות מיוחדות עם הרס"ר. למרות הזיפים הלא תקניים, הדסקית שאני לא יודע איפה היא כבר כמה חודשים ושאר ירקות שכאלו. הסיבה שאין בעיות היא, שהרס"ר פשוט לא יודע שהן קיימות. בשנתיים ומשהו האלו למדתי שלדעת להעלם זה חשוב. אני לא עומד לצעוד ישר למלכודת הזאת.

הקצין הלך לישיבה. אני התקשרתי למחליף שלי שאמר שקיבל אישור לבוא רק בעשר. הפלתי אליו את העבודה בטלפון, הוא גם לא התלהב במיוחד אבל הוא עדיין צעיר!

אני אספתי את הדברים ונסעתי לי לתל אביב לפגישתי עם Em (ככה היה). איחרתי קצת.

כן, בשביל זה התגייסתי. יש הרבה רגעים חשובים של עבודה לקראת מבצעים, אבל ביום יום זה פשוט מאבק להראות עסוק ולהימנע מסינג'ורים! איזה פוסט תלונות, ממתי הפסקתי לראות את חצי הכוס המלאה? טוב, נו, עוד 292 ימים.

אוגוסט 01 כבוד? אולי אני משתחרר רק עוד 297 ימים, פחות מעשרה חודשים, אבל מה אם במקום לשרת במשרד אני אעשה נפקדות והתחיל לטייל? אני אלך לי בקצב סבבה, צעד אחד כל שנייה, כל היום וכל הלילה. עד מרץ 2004 אני אספיק ללכת ברגל עד בנגקוק (תאילנד). ואפילו לחזור את כל הדרך ברגל בדיוק בשביל להגיע עד הבקו"מ ב5/8/04 . גורם לך לחשוב...

המחשבה הזאת מובאת בחסות פריירים לא מתים, בברכת שחרור נעים לו.

בכל מקרה, די עם המחשבות האלו. יצאתי להדממה. אני בחופשה, חוץ ממשמרת שתקעו לי ביום שני. בית ריק (הורים נטשו אותי לחו"ל), שני מכוניות, חופשה – החיים הטובים. כרגיל אני נכנס לדיכאון קל שאני בחופשה ויש לי זמן לחשוב על החיים.

אני אפסיק עם זה. יום שלישי בערב, משינה. יום רביעי בבוקר אילת עד יום שישי.

אז אני כנראה לא בא לפסטיבל אייקון, או ל"עיר על אופניים", או לפסטיבל מספרי סיפורים או לשאר הדברים שתכננתי. אבל המון זמן לא הייתי באילת וזה יגרום לי להרים את התחת.

כרגיל אני כותב על אירועים באיחור של שבוע ומשהו. במוצאי שבת שהייתה בראש השנה התקשרה אלי ידידה מהיחידה בצבא. היא סיפרה שהאח הקטן של ליאור, בחור ששירת איתנו ביחידה, נהרג.

אחרי ההלם הראשוני שלי, היא סיפרה שהאח (ניר), בן 12, רכב על סוס, נפל, נכנס לתרדמת ומת אחרי יום. חלק ממכם בטח ראיתם על זה כתבה בעיתון או בתוכנית הבוקר בערוץ שתים בגלל שהם החליטו לתרום את האיברים שלו. את האח הקטן לא הכרתי, אולי ראיתי אותו במסיבת השחרור של האח הגדול, אבל אני לא זוכר אותו. לא שזה רלוונטי בכלל, הולכים בשביל החבר מהיחידה, ליאור.

התייצבנו בבית הקברות בשעה היעודה. מסתבר שהטעו אותנו ופספסנו את ההספדים שהיו במקום אחר. אחרי שלושת רבעי השעה הגיעה שיירת האבל. מרוב אנשים לא ראינו אפילו את ליאור.

אתיאיסט שכמוני; שלל משפטים בשפה ארכאית, ברכות עתיקות ושאר מנהגים שנקראים תפילת קבורה לא משפיעים אלי. הם לא גורמים לי לעצב, לא לשלווה נפשית, למען האמת הם גורמים לי לכלום. אולי הרגש היחידי הוא כעס לדת, איך כשאדם אהוב נעלם, משכיחים אותו בעזרת חזרה על משפטים קבועים מראש כשהרב קורא את השמות הנכונים מהדף בחלקים החסרים!

נעמדנו במקום טוב, לא קרוב מידי, לא רחוק מידי. לא שמענו את התפילה או ראינו את הטקס. לא שזה משנה. אבל צעקות השבר של האימא/סבתא החרידו את הלבבות של כולם. זה היה ממש קשה.

ההלוויה נגמרה תוך כמה דקות. חלק מהאנשים התחילו להתפזר. רוב האנשים, כולל אותנו נעמדנו בתור ארוך לניחום האבלים. הרי למה באנו? לא הכרנו את הילד ואני לא מאמין שאמירת האמן שלנו במקומות הנכונים תעזור לעליית נשמתו לדבר בלתי ברור שנקרא גן אדם (לפי האמונה היהודית/נוצרית). גם לא באנו בשביל לעשות רקע בצבע חאקי של מדי א' וכמתות אדומות על הראש. באנו בשביל להראות נוכחות למען ליאור.

בין ההמונים בסוף מצאנו את ליאור. כל אחד חיבק אותו. לא הייתה לי בררה, לא היה לי משהו לומר אז גם אני חיבקתי אותו. לא אמרתי דבר, חבקתי. לא הסתכלתי לו אפילו בעיניים. הרגשתי לא בנוח, ניתקתי, יותר מידי מהר, כרגיל. אני לא מרגיש נוח, אני לא מכיר אותו כל כך טוב. אני לא בקושי מחבק אפילו את החברים שלי. המשכתי, חברים אחרים חבקו אותו. נעמדנו לידו, בלי לומר מילה, מסתכלים בדומיה על תלולית האדמה החדשה ועל ההמונים שעוברים.

התחלתי לחשוב על כל הקטע; גם איך אני ארגיש אם חס ושלום יקרה משהו לאחת מאחיותיי הגדולות, איך אני ארגיש, מה יקרה. אבל חשבתי במיוחד על הלוויה, אני לא ארצה חבורה על אנשים שאני לא כל כך קרוב אליהם ינסו להיות החברים הכי טובים שלי, דווקא כשאני הייתי רוצה להיות לבד בשקט עם כמה החברים הקרובים שלי. התחלתי להרגיש ממש לא טוב, מעין בחילה משולבת בחולשה.

התרחקתי מההמון, התיישבתי בצל וחשבתי עוד קצת. בטח רק אני, סגור, שתקן ואוהב את תחושת ה"לבד", מרגיש ככה. אנשים אחרים רוצים להיות מוקפים באהבה, לא משנה כמה זמנית. אני לא הכרתי את ניר, סליחה אבל, לא כואב לי שהוא נהרג. אין לי משהו חכם להגיד לליאור, אין לי דרך להעלים את הכאב או אפילו להקל במקצת! מה אני תורם בהיותי כאן?!

לא קיבלתי תשובות, אבל המחשבות התחילו להסתדר. באותו זמן, או בגלל זה, התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. חזרתי לאבלים. גם האנשים מהצבא התחילו ללכת. רובם בשקט בלי להגיד כלום לליאור. גם אני הלכתי אחרי כמה דקות בלי שאמרתי מילה אחת לליאור!

נכנסנו חזרה לאוטו, וכבר אחרי כמה שניות האנשים שהסיעו אותי חזרו לחיים הרגילים של הרכילות והצחוקים.

זה זעזע אותי, איך ליאור נשאר שם לבד, עם האבל ואנחנו נכנסנו למכונית והתרחקנו (פיזית ונפשית) מהאבל. כמה קל, פשוט, נוח ומזעזע!

אני מניח ששעה לפני יום כיפור רק מי שלא מאמין יקרא את הפוסט הזה. אני צריך להתחיל להתארגן ללכת לבית כנסת. אבל בשביל מה? ובכלל, האם אני עומד להשתמש באינטרנט ביום כיפור?

ערב יום כיפור 2003 ואני פחות מאמין מאי פעם!