מחפש מברג פנוי להברגה

היה יום טוב, הרבה אנשים בחופש. במיוחד אנשים שאוהבים לשבת לי על הראש ולגרום לי לעבוד, הידועים גם כקצינים.

תקעתי איחור אופנתי של תשע וחצי אחרי נסיעה באופניים ונסיעה ברכבת. נכנסתי ליחידה, התחלתי לעבוד. סיימתי כל מה שהייתי צריך לעשות אחרי שעה בערך. מה עכשיו? אין אף אחד שדורש עוד משהו. אז ננוח. אפילו לא צריך לעשות אבטלה סמויה ולהראות עסוקים.

בקיצור כל היום צחוקים. מישהו ביקש שאני אעזור לו עם הphotoshop, אז עזרתי לו וקצת השתעשעתי בעצמי.

רציתי להחליף את התמונה שלי בבלוג. התוצאות לפניכם:

זה הנוכחי (קיצית ושמחה):

זה התמונה שאני נראה הכי טוב:

ואז יצא לי תמונה חשוכה:

וקלטתי שאיך שאני מרגיש הרבה יותר דומה:

מלא בכעס ותסכול:

קצת מתפרק:

או שכבר התפרקתי:

א-לה-סטייל פייל קולינס מהג'נסיס

הרי כבר כמה שבועות שהפלי ליסט שלי נע בין Rage against the machine ו  Rammstein לבין היהודים ו Prodigy . די אפל ואלים. ככה אני מרגיש, אולי גם אני צריך להתחיל לצבוע את הבלוג בשחור? לא נראה לי.

הרי רוב הבעיות שלי הן כל כך אלמנטאריות וטיפשיות שאני לא רוצה לבזבז את הזמן של שנינו בהן. השטויות הקטנות שהורסות לך את היום. הכתבה או שתיים שקראת על חשיפת מחדל, רק שקראת על המחדל לפני שנתיים ושום דבר לא השתנה. דברים שגורמים לך לא להאמין לעולם. מעין בעיות של ילד שמנת. ברגע שאין בעיות גדולות הבעיות הקטנות נראות רציניות. "You can't feel the sweet without tasting the bitter" – Vanilla Sky.

אבל מה כן baking my noodle ? קודם כל הבדיקת איידס שאני צריך לעבור. לא שיש הרבה סיכוי למשהו רע, אבל לפני שלושה וחצי חודשים הייתי טיפש (לא סיפרתי). אני חייב להבטיח לעצמי שאני נקי. אבל כבר שבוע ומשהו (אפשר לעשות בדיקה רק אחרי שלושה חודשים) אני דוחה את הבדיקה. אני מפחד, ומה אם התוצאה חיובית? מה אז? אמנם אפשר לחיות עם. אבל מי רוצה? טוב לא משנה, הרי הסיכוי הוא אפסי ויותר משאני מפחד מהתוצאה אני מפחד מהאי ודאות. לסיכום; אל תלחצו עלי, אני אלך, אם לא מחר אז מחרתיים.

ומה מדכא אותי? הקוראים הותיקים יודעים שלפני הרבה זמן נמאס לי מהחברים הישנים שלי. הרבינו לריב ובכלל לא היינו באותו הראש. אז החלטתי להחליף חברים. אני פשוט השתנתי יותר מידי מאז תקופת התיכון. אז מצד אחד הצלחתי, אני בקושי בקשר עם החברים הישנים, אבל מהצד השני, לא יצרתי לי הרבה חברים חדשים. בקיצור אני מרגיש בודד.

זה מאין צחוק אירוני של החברה המודרנית; כשהאנושות הייתה בשבט קטן של עשרים איש היינו תמיד ביחד ואף אחד לא הרגיש בדידות. עכשיו כשאנחנו מוקפים בשני מליון איש באזור המרכז, כל אחד מרגיש בודד ולבד. כולם מוקפים בחומה של DeSensitize . אומנם אני לפעמים עושה את זה, אבל זה לא מקובל חברתית לפנות למישהו סתם במעלית ולדבר איתו. כמה ממכם יודעים פרט בססי אחד על נהג האוטובוס שמסיע אתכם כל יום. אפילו לא האם הוא נשוי, רק את השם שלו?

חבל שהעולם הוא לא מעין ישראבלוג. היית הולך ברחוב ומעל כל בית היה שלט ניאון בוהק ומהבהב: "פה גר הבורג, הוא רוצה לספר לך על מלחמתו מול הציפורים". הייתי רוצה לשמוע הייתה נכנס, מקשיב קצת, מדבר קצת וכשנמאס יוצא. פתיחות מוחלטת, נפילת כול המחסומים החברתיים.

אז מה עושים?

היום היה כל כך פשוט, קל, נחמד ויפה, אז למה החיים לא?!

אז אפשר להגיד שבעצם נמאס לי, משום דבר ספציפי ומהכול, מהמוחלט והפרטים, מהאנשים הבודדים ומהחברה בכללותה.

היתרון בלהיות בן אדם כל כך לוגי, זה ההבנה שאף פעם אין טעם להתאבד. אין שום מצב שהיציאה היחידה ממנו תהיה כניעה מוחלטת והפסקת החיים. תמיד יש פיתרון יותר טוב. אפילו לעזוב את הכל, לקחת תיק, לעלות כנוסע סמוי על ספינה מכולות למיקרונזיה ולחיות שם מתחת לאיזה עץ קוקוס.

אבל מה שאני מפחד ממנו זה שיום אחד לדוגמא, אני אחצה את הכביש במקום מותר, משאית תגיע מעבר לסיבוב בלי לראות אותי, תתקרב במהירות ותאיים לדרוס אותי. אני, שבדרך כלל אקפוץ הצידה ואתחמק, פשוט אעמוד והבהה באורות המשאית המתקרבת. לא יהיה לי כוח, כלומר כוח רצון, להציל את עצמי. אני פשוט אחכה לקיר המתכת שיבוא ויסיים את תפקידי הבלתי ברור בעולם.

לא שזה פתרון נכון, או הגיוני, אבל במאית השנייה שבא יצר ההישרדות אמור לפעול, הוא ידוכא במחשבות. או שלא. אני לא בטוח. האינסטינקטים שלי כבר הצילו אותי והכזיבו אותי פעם או פעמיים. אז בינתיים, בזמנים קשים, אני נמנע ממצבים מסוכנים.

בלי סכנה, אין אדרנלין. בלי אדרנלין, אין ריגוש. בלי ריגוש, אין אושר. בלי אושר אין מטרה. בלי מטרה, אין חיים.

 "There no point in living, if you can't feel the life" – Garbage

אחרי שקראתי את מה שכתבתי עוד פעם, אני רוצה להבהיר משהו אחד. אין לי רצון ואני לא עומד להתאבד. אין לי צורך ברחמים, בתגובות שאסור לי לעשות את זה.

אני שוב לא ישן טוב. מעין חצאי שינה. אני נרדם בבגדים, ישן רע. מתעורר, מוריד בגדים, ישן עוד יותר רע. חלומות מוזרים חולפים, עד שאני מתעורר עם אור ראשון. מנסה להתעלם מהציפורים שחזרו לתקתק על החלון. רק אז, אני ישן את קצת הזמן שנשאר טוב ובשקט.

חלום שאני זוכר, מלפני כמה ימים, שאולי בדרך כלל הייתי מצנזר: בחלום אני ישן, אני מתעורר ונזכר שהיה לי חלום ארוטי על אמא שלי. מסתבר שבחלום בתוך החלום יש לי תסביך אדיפוס. אחרי כמה זמן אני מתחיל לכתוב על זה בword כהכנה לפני פרסום. הכתיבה היא בלגנית, פסקאות עם קשר רופף בינהם. מעין חתיכות פוסט שזרוקות לי על הכונן הקשיח. אני מחליט שאני מצנזר את זה. לא רוצה לפרסם את המחשבות הבאמת מוזרות שלי ובמיוחד לא בצורה הבלתי גמורה הזאת. אני משאיר את קובץ הword שמור ופתוח והולך לישון.

למחרת, בזמן שאני בצבא, אחותי הגדולה באה לעבוד על המחשב בבית שלנו משום שכרגיל, המחשב בדירה שלה לא עובד. המשתמש שלי משום מה לא ננעל כשעזבתי אותו והיא קוראת את מה שכתבתי ואת כל הבלוג שלי. כשאני חוזר, היא זורקת איזה מילה על שאני מוזר. אני איך שהוא ישר קולט שהיא קראה את המסמך ואת הבלוג. אני מתחיל לצעוק אליה איך היא מעיזה. ריב ענקי, אני מרגיש מחולל, אני כועס למרות שאני יודע שזה אשמתי ולא אשמתה. כך נגמר החלום.

לא יודע מה זה אומר, אין כאן משמעיות נסתרות במיוחד. סתם עוד חלום מוזר מפני הפחדים שלי.

אם אתם קוראים, כלומר, לא צנזרתי. לא יודע למה כתבתי על זה, לא יודע למה הפעם אני מרגיש יותר חופשי לספר על זה.

נמאס לי, גם על זה יש לי מה להגיד.

יש הרבה יתרונות וחסרונות לגור בישוב שקט ולא בעיר. אפשר להתווכח במשך שעות מה עדיף. אני בעצמי לא יודע. אבל משום מה, כל העירונים בטוחים שציוץ ציפורים זה דבר נפלא.

אני די בטוח, שכל מי שגר במקום קצת יותר שקט, עם קצת יותר צמחיה, יסכים איתי, שאין דבר יותר מעצבן, מלהקת ציפורים שמקשקשת בחמש בבוקר ביום שבת!

ציוצים שקטים ונעימים זה דבר מאוד נחמד. אבל כשלהקה שלמה של דרורים, תוכונים ובולבולים מתיישבים להם ליד החלון ומתחילים לריב מי יכול יותר חזק, כל מה שאתה רוצה לעשות זה לנשוך להם את הראש, א-סטייל אוזי אוסבורן.

בקיץ, כשכל החלונות פתוחים, הם היו מגזימים במיוחד. פעם אחת, קבוצה אחת של יונים התיישבה על חלון אחד וקבוצה שנייה התיישבה על חלון שני. פעם אחת היציע השמאלי מקרקר וברגע שהוא נרגע היציע הימני מתחיל לשרוק! צפצופים בסטריאו.

למען האמת, אני סתם מתלונן. כל עוד הם לא עושים את זה כשאני ישן, אני די אוהב את זה. הציוצים הם מאוד פסטורליים. חוץ מזה אני ישן ממש חזק, אז בדרך כלל זה לא מעיר אותי, למען האמת, שום דבר לא מעיר אותי, לא רעידת אדמה, לא פיצוצים בתע"ש ולא כלום. הגיעה החורף, החלונות נסגרו והוכרזה הודנה ביני לבין הציפורים לתקופת החורף.

אבל השבוע, הם עברו כל גבול, ההודנה נפרצה!

בוקר אחד אני מתעורר, השעון מראה שהשעה רק שש, אני לא מבין איך אני כל כך עייף ומוותר על עוד חצי שעת שינה מתוקה. פתאום אני שומע קול מוזר, מעין דפיקה, סדרת דפיקות או תקתוקים. אבל אין לי דלת, הטלוויזיה מכובה והמחשב יעיר אותי במוזיקה רק עוד חצי שעה. חשבתי שאולי הנחתי את הסלולארי קרוב לאחד הרמקולים בחדר ובגלל הקרינה יש תקתוק. אבל לא. פתאום אני רואה אותו, ציפור דרור, עומד ליד החלון הסגור ודופק על הזכוכית עם המקור. חשבתי שיש לו משהו חשוב להגיד לי, אז רציתי לשאול אותו מה כל כך חשוב כל כך מוקדם בבוקר, אבל שהתקרבתי הוא ברח. התחלתי להתארגן תוך כדי קולות מירמור על חצי שנת שנה מבוזבזת. אבל תוך דקה, הופיעה בחלון נקבת הדרור וגם היא התחילה לדפוק על החלון. גם היא ברחה ברגע שהתקרבתי.

כן, נכון, בפעם הראשונה זה היה נורא משעשע. אבל משחקי המחבואים האלו התישו אותי. במיוחד כל בוקר! בבוקר השלישי שהתעוררתי מהם באמת התעצבנתי. באותו בוקר גליתי שלא מספיק שהם משכימים אותי כל בוקר, הם החליטו שאדן החלון שלי יהיה השירותים שלהם...

לאחר דיונים ארוכים, עם מביני עניין ושאר גורו-אים ההולכים גם בשם אימא, מצאתי את הפתרון. המתקפה תערך במספר שלבים:

1)     ארגון שדה הקרב: ניקיתי את אדן החלון, טוב נו, אמא אמרה לבחורה מהודו לנקות, אבל אני בקשתי מאמא. מותר להשתמש בשכירי חרב זרים.

2)     התגוננות, ביצורים והשבת אש: לקחתי נייר כסף, חוטים וניסיתי להיזכר בתקופה שבתיה יעוזיאל הייתה סופר-סטאר. קיפלתי את הנייר כסף, עשיתי בו חור וקשרתי אותו לסורגים. התוכנית הייתה שהנצנוצים של השמש העולה בנייר הכסף תפחיד אותם. מה שנקרא, מוח של ציפור. זה עבד! מאז הציפורים הפסיקו להציק לי, המתקפה הוכתרה כהצלחה. אך רק ניצחתי בקרב.

3)     פריצת קו ההגנה הקדמי: היום גזמתי את השיח הענקי מתחת לחלון שלי, הוא הפריע לי לנוף, אבל העיקר, הוא היה המפקדה הקדמית של הציפורים. משם הם היו עושים מתחי ארטילריה רעשניים. המלחמה, נכון לעכשיו היא שלי! אבל המחיר היה יקר, השיח הקוצני, לא נפל בלי לשרוט אותי בכל הגוף.

4)     שביתת אש: בלחץ מעצמות העל (המצפון שלי וילד הטבע שבתוכי), החלטתי להפסיק בשלב זה את המתקפה. הכרזתי על הפסקת אש חד צדדית. הרי אני רוצה שעדיין יהיו ציפורים בגינה, רק לא ליד החלון שלי בבוקר.

עכשיו יש לי שקט. חוץ מזה, בגלל שסוף סוף טרחתי לחתוך את השיח הקוצני, חזר לי הנוף לחלון. עכשיו בסתיו, השדה שלנו ירוק מתמיד. אני אוכל להסתכל על הפקאנים גודלים ולתהות כמה מטורף אני.

הנוף מהחלון האהוב על הבורג 2003

רק רציתי להגיד, אני חייל בלאי! היו היה מקרה:

הפאלם החדש שלי עשה קולות של לא רוצה לעבוד. לכן, דברתי עם התמיכה והם הזמינו אותי לביקור. הם יושבים במגדל טיוטה ליד הסינרמה בעיר העברית הראשונה, הלוא היא תל אביב.

חיכיתי לי, עד שהייתה לי משמרת בקיריתי האהובה, הלוא היא הקריה (?!) . לקחתי הפסקה ארוכה. חשבתי לעצמי, איך אני מגיע לשם?

זה קרוב מידי בשביל אוטובוס; צריך ללכת חצי מהדרך רק כדי להגיע לתחנה. אבל זה גם רחוק מידי בשביל ללכת ברגל; חם מידי, ובשנתיים ואסימון של שירות צבאי פעיל, פתחתי עצלנות של ג'ובניק פז"מניק. אז עד שיבנו מנחת מסוקים בקריה, וגם עד שיתנו לי לחתום על מסוק, אני צריך פיתרון אחר.

פתאום זה פגע בי, אני אקח את הקורקינט היחידתי (אל תשאלו) וארכב לסינרמה. אז החלפתי לאזרחי, לחולצת הצ`ה גוארה שלי, לקחתי תיק ותפסתי את הקורקינט. אתם יכולים לשאר איך נראיתי.

זו החולצה שלי, מאוד חיילי

יצאתי מהקריה, עברתי על הגשר לקניון. מסתבר שאסור להיכנס לעזראלי עם קורקינט, אז התוכחתי קלות עם המאבטח. לאחר דיונים הפשרה הייתה שאני אקפל את הרכב והבטיח שאני לא אפתח אותו וכך הוא נתן לי להיכנס. כתנאי אחרון לכניסה, המאבטח רצה לבדוק את התיק. רק בשביל הקטע, הוצאתי חוגר והראתי לו. הוא היה בהלם ואמר לי משהו בסגנון: "בורגי, זה חייל זה? אולי פשוט תשתחרר?". אני טענתי: "אני פשוט חייל מיחידת הקורקינט המטכ"לית. זה מסווג, אני לא יכול לגלות לך!" וברחתי פנימה.

עברתי דרך הקניון, מחזיק את הקורקינט מקופל (כמו בתמונה), מזמזם בראשי את השיר הידוע של בועז עופרי "שני אצבעות מהקניון, אני יושב בדיכאון, כל היום..." . יצאתי בצד השני, פתחתי את הקורקינט והמשכתי לרכב. אחרי מספר דקות מועט הגעתי למעוז חפצי. שוב קיפלתי את הקורקינט, שמתי אותו בתיק ונכנסתי למעלית. הקורקינט בלט קצת החוצה מהתיק כך שכאשר נכנס איש עסקים מחויט למעלית, הוא פגע עם הכתף בקורקינט והפיל אותו. הוא ביקש סליחה, אז אני אמרתי; "אל תדאג, זה רכב חברה". אני חשבתי שאני נורא שנון ומצחיק, אבל אנשי העסקים פשוט הסתכלו עלי במבט מוזר של 'מה לעזאזל', שתקו וחזרו לבהות במספרי הקומות.

הגעתי, המתנתי, תוקנתי והתחלתי את דרכי חזרה. כל הדרך אנשים הסתכלו עלי מוזר ואני חייכתי אליהם. דווקא בתוך הקריה, לא הסתכלו אלי מוזר. חוץ ממסדר השביזות שפתח עלי עיניים [מסדר השביזות זה כל האנשים שיושבים ליד הנשקיה ומחכים לחתום על נשק לשמירה הלילית שלהם] אבל שיחנקו! אני מתנהג בהתאם ל carpe diem (כן, למדתי משהו חדש ואני מתלהב ממנו).

בקשר לקורקינט, קיבוצניק שהיה ביחידה גנב את הקורקינט מילד קטן. הוא הביא את הקורקינט ליחידה ומאז זה הצטרף לצי הרכבים היחידתי. הבחור השתחרר מהצבא על קב"ן והשאיר לנו את הרכב. פעם היה לנו גם סקייטבורד, אבל הוא נשבר.

כן אנחנו לא יחידה רגילה, אבל יחסית כיף אצלנו.

מדברים על רכב, הרכב חברה של אבא, זה מהתאונה, נפגע קצת יותר ממה שחשבתי. מבחוץ היה נראה שיש לו נזק פיזי מועט, אבל הרכב סבל מאוד מלמטה. התעקם ציר הגלגל הקדמי וחלק מהשלדה (שסי, אבל זה נשמע לי מגונה אז אני לא כותב את זה) מהתמרור. התיקונים יעלו משהו כמו 40,000 שקל. לכן, הוחלט שאני אצטרף למועדון האקלוסיבי של אנשים שגרמו לטוטל-לוסט. אבא, יקבל מכונית חדשה מהחברה, אותו דגם, רק בצבע כסף ולא זהב. אולי בגלל זה הוא לא מודה לי על הרכב החדש.

דרך אגב פעם שניה,שיננתי לי את כל המנטרות השחוקות: "אין מה לפחד חוץ מהפחד בעצמו", "כל יום תעשה משהו אחד שמפחיד אותך" ו"אם לא ניסית, כבר נכשלת". יצאתי לי ונהגתי במכונית (של אימא) בפעם הראשונה אחרי התאונה. היה סבבה, הרגל נהיית יותר קלה על הגז אבל זה כמו לרכב על אופניים – לא שוכחים.

קרה לכם שכל פעם שאתם כותבים פוסט, הוא נראה בסדר. אבל ברגע שאתה קורא אותו אחרי כמה שעות הוא פתאום נראה כמו "בושה שאני כתבתי את זה". אז אני ממהר לפרסם עוד פוסט רק כדי שהקודם לא יהיה הראשון בדף! כעניין עקרוני אני מסרב למחוק משהו שפרסמתי.

אז למה זה היה (כבר לא) סוף שבוע דיכאוני להחריד? הכול התחיל ביום חמישי בשלוש בלילה. חזרתי מיציאה, הייתי עייף נורא. הגעתי לישוב שלי, נהגתי לביתי. באחת הצמתים, קפץ לי לכביש חתול/ה. האינסטינקט שלי היה לנסות לא לפגוע בו. סטיתי בפרעות ימינה, פגעתי במדרכה הימנית. הצמיג הקדמי ימני התפוצץ לי.

בשלב הזה הכול רץ מהר מידי, הרכב כבר לא ממש הגיב למה שאני דרשתי. המשכתי לצד הימני הרחוק של הצומת, עליתי על המדרכה, כמעט נכנסתי חזיתית בחומת בטון, סטיתי, הורדתי תמרור ונעצרתי.

אז קודם כל, לי - שלום, למכונית ולתמרור - קצת פחות.

אחרי ההלם הראשוני, הצלחתי לקלוט שאני בסדר, לא נפגעתי כי הייתי חגור. גם הצלחתי להימנע מלהיתקע בחומה של הווילה ההיא. יצאתי ראיתי את הנזק, את התמרור (חד סטרי, אם שאלתם) כופפתי ומעכתי, שהתנקם חזרה ועיקם את החלק הקדמי של המכונית וקרע כל מיני צינורות בצד התחתון של המכונית. הייתי במרחק רחוב מהבית אז התקשרתי להורים שיבואו. רציתי שהם יגיעו ויפתרו את הכול, כמו ילד קטן.

בינתיים התיישבתי לי בצד, מנסה לשאוף אויר ולהירגע. רכב הביטחון של הישוב הגיע, הוא ראה אותי והתקרב עם הטנדר שלו. הוא נעמד במרחק כמה מטרים ממני וסימן לי להתקרב. אני כל כך הייתי לחוץ מהתאונה וממה צריך לעשות עכשיו שלא היה לי כוח אליו. סימנתי לו לבוא אלי. הוא התעצבן, הוא התחיל לשאול שאלות ואני רק ישבתי לי בשקט, חשבתי וניסיתי להתעלם ממנו. בשלב הזה הוא קרא לי אידיוט ונסע משם. אני לא יודע אם הוא רשם את המספר של האוטו; האם אני עומד לקבל עוד מעט זימון למשפט על הנזק לתמרור ולסכן את הרישיון שלי? אני מקווה שלא, נחייה ונראה.

ההורים הגיעו, הם היו לחוצים לדעת אם אני בסדר, והיו די קולים ברגע שהם גילו שרק המכונית נפגעה. החלפתי גלגל, עשיתי הכול לבד. הייתי חייב לעשות משהו בשביל להרגיע את עצמי ופעילות פיזית של להחליף גלגל בבעיטות היה בדיוק במקום. אבא נהג במכונית עד הבית, תוך כדי שלל תקתוקים ונוזלים שנשפכים מלמטה.

לאחר כמה שעות כשהתעוררתי, המכונית כבר לא נדלקה. הזמנו גרר, בא תימני קטן במשאית גדולה ולקח את המכונית למוסך. המכונית היא של החברה, אז לא נראה לי שהתיקון יצא מכיסנו, אך עדיין אני לא מרגיש טוב מול אבא.

נראה איך אני ואבא מגיעים לתל אביב בכמה ימים הקרובים.

אבא לא אמר מילה רעה אחת, אחלה אבא, חוץ מזה שאני צריך להבין שלפעמים אסור לדחוף יותר מידי, כל אחד כשהוא עייף מגיב יותר לאט, צריך לתת לגוף לנוח .אבל אני לא יכול שלא להרגיש אשם, עכשיו הוא צריך להסביר את עצמו בפני החברה. עכשיו הוא צריך לנסוע איתי בתחבורה ציבורית.

התאונה הזאת השאירה אותי נרגש, נחרד ולחוץ. זה, ביחד עם רגשות האשם הכניסו אותי לשלל מחשבות פילוסופיות. כמה החיים קצרים וברי חלוף בין רגע. איך אני מנצל אותם. למה ככה. האם זה כל מה שיש לחיים להציע. ועוד שלל מחשבות עמוקות שכאלו שאין סיכוי שהתשובות שלהן יהיו חיוביות. בקיצור, פלפולים פילוסופיים מכניסים אותי לדיכאון.

אבל זה כבר עבר. הפסקתי לחשוב כל הלילה. ישנתי טוב, עשיתי כביסה, עבדתי בגינה, הכנתי ארוחת שבת בצהריים ועשיתי שיעורים בגרמנית. אני מרגיש הרבה יותר טוב, רק חבל שהסופ"ש כבר עבר.

יכולתי לצלם את הנזק ואת התמרור, זה יכול לעזור גם אם יהיו בעיות עם הביטוח, אבל לא רציתי שתהיה לי מזכרת מהאירוע הזה. אז אין תמונות מגניבות של מכונית שהפגוש שלה נפל.

מה אני לומד מהאירוע; צריך לדרוס חתולים! לא באמת, זו סתם כותרת טובה. אני יכול להאשים רק את עצמי! אין לי טעם להאשים שום דבר אחר, הכול תירוצים. היה אסור לי לנהוג כל כך עייף! הייתי צריך לשים לב יותר.

אני עדיין מרגיש חרא, אין לי כוח לצאת, אין לי לבלות, אין לי כוח ליהנות, אין לי רצון ליהנות, לא דיברתי עם אף אחד כל היום. אני לא רוצה לצאת, אני לא רוצה לראות טלוויזיה, אני כבר ישנתי רוב אחר הצהרים, נמאס לי מהכול. איך הייתי כל כך טיפש?!

ביומיים האחרונים אכלתי רק ארוחה אחת מסודרת. אין כוח, אין זמן, אין רצון, אין תיאבון.

הסתכלתי על תמונות ישנות, מעלה נוסטלגיה, נזכר בזמנים עברו. נזכרתי שרציתי לשים בבלוג תמונה שלי. אבל אני לא עומד לחשוף את עצמי. אז נשים תמונות קצת ישנות, צעיר בלונדיני ותמים:

זה אני בגיל שנתיים בגינה שלנו, ביום אביבי.

זה אני בגיל שלוש, בפינה אחרת בגינה. אני מחזיק את קופסת הבייגלה האדומה שלי. במשך שנים הייתי דבוק לקופסה הזאת. לכל מקום שהייתי הולך אליו, הייתי בא עם הקופסה הזאת ובתוכה בייגלה. זה נראה לי היה התחליף שלי לחיתולי שיש לכל ילד. לא משנה כמה החפץ מטומטם, ישן ומגעיל הילד אוהב אותו ומקבל ממנו בטחון.

תמיד אהבתי בייגלה, (אולי בגלל זה בתמונות האלו אני קצת שמנמן) מאז ועד היום. אני עדיין יכול לחסל לבד אריזת חסכון משפחתית של בייגלה כמו כלום.

I thanks the whole mighty LORD for the two pillars of civilizations; Christianity and Bigalee!

מי יודע מאיזה סרט המשפט המקורי? ואל תגידו חוכמת הבייגלה!

לא קשור - אחרי הרבה זמן שלא היה משהו שרציתי לספר אליו, פתאום יש לי יותר נושאים לכתיבה מאשר כוח. בהמשך הסופ"ש, אם אני ארגיש פחות אשם, אידיוט ונזק לאנושות, אני גם אספר למה.

כתבתי את זה לפני כמעט חודש, מתוך כעס. למרות שקראתי לזה "מכתב לה", לא התכוונתי לשלוח או לפרסם אותו. זה נכתב בלילה משועמם בצבא, כשחשבתי על זה והייתי צריך לסדר את המחשבות. אבל בראיה לאחור אני רוצה לפרסם. זה היה כלוא לא מעט זמן בפאלם, בגלל בעיות טכניות. עם עריכה קלה וצינזור של קריאה אחרי הרבה זמן, אני משחרר את המכתב לעולם. לא שלחתי לה את זה אבל יש סיכוי שהיא קוראת. שתעשה מה שבא לה.

היא יודעת מי היא

איך את לא מתביישת להתנהג ככה. אני הספקתי לעבור פגישה או שניים בחיי. חלקם הצליחו והמשיכו, חלקם אני דחיתי את הבחורה וחלקן דחו אותי. אני ילד גדול, אני יכול להסתדר עם כל אחת מהתוצאות. אבל למצב כזה אני לא רגיל!

לפגישה הראשונה הגעתי עם הרגשה של "מה אני כבר יכול להפסיד?" .  הופתעתי לטובה, רצינו להיפגש שוב, לא החזרת טלפון, לא השמעת ציוץ, אז הבנתי את הרמז והמשכתי. ילד גדול, כבר אמרתי?

התקשרת אחרי כמה שבועות ואמרת שלא המשכנו כי "הייתה לך תקופה". לא הצקתי, לא לחצתי, לא שאלתי והסכמתי/רציתי שנפגש שוב.

קבענו יום, התעכבת, לא התקשרת, התקשרתי, דחינו למחר. מה לעשות - קורה.

למחרת, התקשרתי כמה שעות לפני בשביל לוודא שעה, אך אין עונה ואין שומע. כאילו לא רק יום לפני קבענו. מזל שהתקשרתי ולא פשוט הגעתי.

אז זהו, אחרי הברזות, התעלמויות, בקשות להיפגש ושלל בלבולי שכל שכאלו,  נמאס לי!

כן, כמו ששאלת, בגללך רשמתי שאני לא מבין נשים. את רק מחזקת את זה. אני לא מבין מה הייתה האפיזודה שלנו?

אני לא יודע לאן רצית שהקשר יוביל. אבל בכל אפשרות, בין אם סטוץ' ובין אם חומר לחתונה צריך קצת השקעה. אני אחד הבני זוג הפחות מלחיצים אבל יש גבול. כל אחד זכאי להמשיך את החיים הפרטים שלו ולעשות מה שבא לו, אבל לענות לטלפון לא הורג. לא רוצה להמשיך תגידי לי או תרמזי לי! אל תגררי אותי במעין דו פרצופיות של שיחה אחת רוצה להיפגש ושיחה אחרי את עסוקה או לא עונה.

אולי אני פשוט צריך לקחת את זה כלקח, לא לצאת עם בחורות צעירות כמוך; חוקיות, אמנם, אבל מסתבר - לא בוגרות.

המשכתי הלאה, אבל זה תקוע בזיכרון.

לא כואב לי - זה מכעיס אותי!

האמתי שאני כבר לא כועס, סתם מבולבל, רוצה לשכוח את השטות הזאת. אבל השארתי את המכתב ברובו אותו דבר כמו שכשרשמתי אותו בזמנו.

הא, דרך אגב, מדברים על להמשיך הלאה, יש חדשה, הולך בכלל לא רע (אפילו טוב מאוד) בינתיים, וזה כל מה שאני עומד לספר על זה. כן, על התחום הרומנטי, אני כמעט אף פעם לא רושם. ככה אני.

אז אין צורך להגיב לי שהכול יהיה בסדר ואין צורך להתלונן על מה אני כותב. כל תגובה אחרת תתקבל בברכה.