מחפש מברג פנוי להברגה

זהו, הבנתי, אני שונא את כולם ואת הכל. אין הרבה דברים שלא עצבנו אותי השבוע, נתחיל משבת.

אחרי הרבה זמן, רציתי לקרוא קצת בלוגים מחוץ לרשימת המעודפים שלי. למען האמת רציתי יותר שאנשים חדשים יקראו אותי, אבל במילא זה בא ביחד; מגיבים למישהו והוא בא וקורא אותך. נגשתי לעמוד הראשי של ישראבלוג. והסתכלתי על הבלוגים המתעדכנים להם. היופי או המעצבן ברשימה הזאת זה שהיא מתעדכנת כל כך מהר, שעד שאתה מספיק לקרוא את הבלוג או שניים שנראו מעניין, כבר כל הרשימה התחלפה בבלוגים חדשים. נכנסתי לכמה שנראו מעניינים, אבל הם רק נראו.

הכול מלא בבלוגים של בנות 13 שמספרות על שהן אוהבות הארי פוטר ואת המורדים, בלוגים שסתם מנסים לקבל רייטינג ומפרסמים כותרות מעניינות בלי שום תוכן עוד פעם ועוד פעם, או סתם בלוגים לא מעניינים ובלוגים של תמונות. התעצבנתי, התחלתי לכתוב תגובות בצירוף של סמל עצבני שצוחקות, מתעללות ופוגעות בילדות קטנות.

נכנעתי, מכאן לא תבוא הישועה. נגשתי לקטגוריות, נכנסתי לקטגוריות של 18+, 20+ ופרופיל 97. הבעיה שם היא שרוב הבלוגים כבר ננטשו לפני הרבה זמן. מעין מצבות לחיים וירטואלים שהיו. אז בסוף חוץ מאיזה שלושה ארבעה בלוגים שבאמת אהבתי ווריד מעוצבן במצח, לא מצאתי שום דבר. הא, והידעת: בקטגוריה "18 ומטה" יש 2293 בלוגים ובקטגוריה "20 עד 30" ישנם 873 בלוגים בלבד!

האמת היא שבמשך השבוע, מה שעיצבן אותי, זה חנוכה. פשוט מאוד, הכל נבע מחנוכה. כולם בחופש ורק אני צריך להמשיך בשגרת חיי המתסכלת. למשל הבקרים; בדרך כלל אני מקלל כשאני קם בבוקר וקר לי. אבל כמה קיללתי את כל העולם כשהייתי צריך לקום בבקרים השבוע. הייתי צריך לקום במיוחד מוקדם בגלל כל פקקי חנוכה, אז קמתי כשהשמש עוד לא יצאה אפילו, כשקור מקפיא עוטף אותי. כל הבית ישן לו במיטה החמימה וממשיכים לישון עוד אפילו כשאני יוצא. היחידי שאני פוגש בבוקר, זה הכלב שמגיע אלי ברגע שאני קם ומתחיל לדחוף אותי, כדי שאני אלטף אותו ואקח אותו לטיול בקור בחוץ, אבל כל מה שאני רוצה זה לשתות משהו חם ולנסות לא להירדם בעמידה.

אני כמובן התעצלתי, בסה"כ פתחתי לו את הדלת שיצא לגינה לבד. הוא הרי כבר בן 24, יותר ממני, אז למה הוא צריך לווי. כשאימא תטרח לקום, היא תלך איתו, הרי אני תמיד מאחר בבוקר.

אני לא אוהב ילדים, אפילו לא כשאני הייתי ילד. אבל בכל מקום, יש ילדים בחנוכה. לא משנה לאן תסתכל. להזכיר לך שיש חופש, אבל רק אתה עובד. צווחים, רצים, בוכים, מתעטשים וקוראים לאבא, בקיצור מעצבנים. אפילו בצבא, ישנם קצינים שהביאו את זאטוטם. ביום שני, נמאס לנו, החלטנו לצ'פר את עצמנו וללכת לאכול בעזראלי ואחרי זה לראות את תערוכת תצלומים שמה. אם אין לנו חופש, אנחנו נעשה לנו חופש בהפסקת צהריים ארוכה. אומנם היה טעים ויפה אבל עזראלי נראה כמו תחנת רכבת בהודו. מוזיקה בקולי קולות מכל מיני דוכנים, כל מיני מופעי קניון, חניות מלאות אנשים והקניון באופן כללי פשוט מלא אנשים. אי אפשר ללכת בלי להיתקע באנשים. איכשהו תמיד כשאתה מנסה לפלס את דרכך, אתה נתקע באיזה ילד מעצבן. אחרי כמה דקות של התעקלויות, התעצבנתי. התחלנו ללכת קדימה בלי לראות בעיניים, אני מפלס לי דרך בלי לסטות הצידה, כמו בקליפ של The Verve. אבל כשמולי עמדו זקנה וילדה קטנה, לא יכולתי להמשיך, יש גבול. נשאלת השאלה, לבעלי ידע במשפט פללי, מה עונש שמקבלים על בעיטה בילד זר ברחוב? במיוחד הם הוא עצבן אותך בעצם נוכחותו. ואם ילד נופל ביער אבל אף אחד לא שומע שהוא נפל, האם הוא באמת נפל? בכל מקרה, עלינו במדרגות הנעות ואז התחלתי לצעוק לחלל הקניון: "אתם כולם חזירים קפיטליסטים, עבדים לתרבות הצריכה, מעבירים את החופש שלכם בבזבוז הכסף על דברים שאתם לא צריכים, לכו תיהנו בטבע, בחופשי". אבל היה יותר מידי רועש בקניון, אז רק כמה אנשים מסביב הסתכלו אלי, כולל החבר שהיה איתי שהתפקע מצחוק.

גם במשך השבוע, כשהייתי צריך לנסוע לבסיסים אחרים, שאליהם נסעתי ברכבת, זה קרה. לא משנה אם זו רכבת לבית שמש בשעה 11 בבוקר, או לתל אביב בשבע וחצי, הרכבת הייתה מלאת אנשים. באנשים אני מתכוון לילדים קטנים שבוכים לאמא; "אמא, אבל הבטחת שניסע ברכבת קומתיים! אני רוצה רכבת קומתיים!"

התעצבנתי על אמא עם עגלת תינוקות שהאטה את כל התור במדרגות בדרך לרכבת והתעצבנתי על הזקן על הסלים באוטובוס שחסם לי את הדרך. אבל מה, עצבני אבל עדיין בן אדם טוב בפנים. הרי עזרתי לה עם העגלה, סחבתי צד אחד של העגלה במדרגות, אז מה אם זה היה רק כדי להגיע יותר מהר, אנשים עדיין שיבחו אותי. ומה, הרי החזקתי לזקן את השקיות מהמכולת ברמלה כדי שיוכל לזוז הצידה ואני אוכל לרדת מהאוטובוס. עומד כמו אדיוט, מחזיק שקית עם ביצים ומקלל אותו בלב כדי שיזוז לפני שהאוטובוס יתחיל לנסוע.

הייתה לי תורנות/כוננות בצבא. הבאתי לתורנות לילה שלי אוכל סיני בקופסא. אבל גיליתי שהמיקרו שהיה נעלם, וכך גם אפשרות לארוחה חמה באמצע הלילה. טרחתי לברר מול אחד הקצינים של המודיעין מה קרה. הקצין, הדתי דרך אגב, אמר שמסתבר שהמיקרו שהגיע, לא הוכשר לכשרות. לא ידעו האם בעבר הוא היה בשרי או חלבי ושגם אם יכשירו אותו לאחד מהם, אף אחד לא יוכל לאכוף מה ישימו בו בלילות. לכן החליטו לזרוק אותו וזהו. התעצבנתי, ועמדתי שם בפה פעור. הרגשתי כמו הסצנה הסופית מהספר תרנגול כפרות. כמו שנורי חוזר לבית הוריו במעברה מהקיבוץ (ביחידה יש מנטליות של מעברה) והביא מתנה תרנגול שחוט (מיקרו משומש) לחג (סתם ליום יום). אבא של נורי (הקצין שדיברתי אותו) ראה את המתנה וזיהה שהתרנגול שחוט לא כשר (מיקרו לא כשר) והחליט לזרוק אותו למרות שאין למשפחה אוכל (לנו יש אוכל אבל בלי דרך להכין). אני הייתי המום כמו נורי, מה זורקים משהו טוב רק בגלל שהוא לא לגמרי כשר. אז תכשירו אותו! תטפלו בזה, תנו איזה תפילת פולסא דנורא למיקרו ותנו לי לאכול. לא עבד.

לא חייב להיות סיבה יותר מידי הגיונית לעצבנות. התעצבנתי סתם על הבחור שיושב ליד החברה הכוסית שלו בBMW שלה. Lucky bastard. או על מישהו במחנה גלילות שקיבל פרוז'קטור הקסנון וכל הערב מאיר על העננים כאילו זו טקס פתיחה של האוסקר.

התעצבנתי על החברים שלי שעושים תחרות בכבישי רעננה השלווה כאילו הם הרגע קיבלו רישיון. התעצבנתי על שני Rasta Mann שפגשתי שסיפרו לי כמה כיף בהודו/תאילנד/אוסטרליה/ניו-זילד/גרמניה/יוון/צרפת שהם טיילו בהן עד לפני חודש. הם טסים עוד שבועיים חזרה. בעצם התעצבנתי על הצבא שמחזיק אותי פה ורק קינאתי בהם.

יש עוד שלל דוגמאות חסרות טעם לזה שהייתי כל כך מעוצבן. אבל אין טעם להרבות בהן, נראה לי שזה ברור.

חיפשתי סיבה, אבל לאור העובדה שלא הייתי בPMS או בהריון או סתם חרמן יותר מהרגיל,

הגעתי למסקנה שאני הופך לדר בקר. ישנה סידרה קומית של CBS, שלא יותר מידי מצחיקה, בערוץ StarWorld על רופא מעוצבן.

זה בקר, הוא רופא משפחה שמעוצבן על כל העולם. לא ראיתי הרבה פעמים, אבל, תמיד מגיעות אליו הזקנות המעצבנות ותמיד הוא צועק על כל מטופל. ראיתי את פרק חג המולד, שבו הוא קולט שהוא מלא בכעס ואיך שהוא לבד בחג המולד בגלל שעל כל האנשים שאהבו אותו הוא כעס והרחיק אותם. בשלב הזה נרדמתי מול הטלווזיה עם בגדים כי היה כבר ממש מאוחר, אז אני לא יודע איך הכל הסתדר לטובה, אבל זה חייב להסדר לטובה בגלל שזה  CBS(כמו החינוכית האמריקאית).

בקיצור אני חוזר לעצמי השאנטי והאפתי. אני מעדיף ככה. אין טעם לכעוס על שטויות.

ובכל אופן חנוכה עובר עוד כמה שעות ושקט יחזור למחוזותינו.

קודם כל רציתי לצטט:

"שלום, קוראים לי בורג, ואני מכור לקולה."

- שלום בורג, כולנו אוהבים אותך.

- "כבר חודשיים שלא שתיתי קולה."

- ואנחנו גאים בך על זה.

- "אבל חכו, היום בשיעור גרמנית, הרגשתי חרא וכל הזמן ניקרתי (התעפצתי, חרפתי או בקיצור ישנתי) לתוך הספר בגרמנית שלי. אז בהפסקה לא הצלחתי להתאפק וקניתי פחית קולה. ~קולות הלם בקבוצה~ רק אחרי שנגמרה ההנאה הרגעית ממשקה המוות השחור והמתוק הבנתי מה עשיתי. הבנתי את טעותי!"

- חבל שנכנעת, אבל אנחנו כאן בשבילך, צריך להתחיל מהתחלה.

- "אני יודע, אני מצטער שאכזבתי אתכם. מעכשיו אין עוד קולה!"

מתוך דיון דמיוני בתוך הראש שלי.

אז למה בעצם? תמיד ידעתי שקולה מזיקה לי, אבל זה נתן לי את הדחיפה האחרונה. עברתי לתות בננה ולמיץ ענבים!

כל מיני נושאים קטנים שעברו לי בראש השבוע, אבל כל אחד מהם לא מספיק בשביל פוסט שלם:

יש בפוסט הזה קטעים ציניים להחריד, התקדם בזהירות.

עשיתי עובדת תחזוקת בבלוג. שיניתי את התיאור שלו, זה שמתחת לכותרת. הבאתי ציטוט מתוך הספר שחזרתי לקרוא, זן ואומנות אחזקת האופנוע. כן, חזרתי אליו. אבל אני קורא ממש לאט, עמוד או שתיים בחמש דקות. אני צריך לקרוא כל פסקה פעמיים בשביל להבין. לעומת זה קראתי עשר עמודים של הארי פוטר אצל חבר בחמש דקות. הכול קשור לרמת הספר.

הציטוט לקוח מקטע שמספר על חשיבות הפרטים הקטנים בחיים והחשיבה עליהם. הוא נותן דוגמא, שכאשר אתה מתקן את האופנוע שלך (אני משתדל כל יום אני לתקן את הארלי שלי), אתה צריך לפתוח בורג. הבורג נפתח בקושי. למרות זאת אתה מנסה בכוח ולא בחשיבה עד שאתה שובר את הבורג. ורק אז אתה מגלה את החשיבות של הבורג היחיד הזה. כי עד שתמצא דרך להוציא אותו מהאופנוע, האופנוע חסר ערך. בתהליך אתה תגלה כמה זה קשה לתקן את הטעות הקטנה וכמה שהבורג הקטן הוא לא חסר חשיבות ולא פשוט או אפילו זול כמו שחשבת.

אם מכילים את זה על אנשים, כלומר עלי, הבורג, זה גם נכון. לא מרבים במחשבה על האנשים שמסביבך עד שאתה פוגע בהם. רק אז אתה מעריך את מה שלקחת כמובן מאליו ואת החשיבות שלהם.

כמו כן, גם שיניתי בסוף את התמונה שלי. בחרתי בשילוב של שני תמונות. אחת יפה ואחת כהה להראות את הכעס/רוע בפנים. אתם מוזמנים לראות.

לא משנה שאני לוקח טיפות עיניים אנטיביוטיות כבר שישה ימים, שלושה פעמים ביום, כל פעם שטיפה מתקרבת לעין אני נתקף עיוותים בלתי רצוניים. כל המחשבות שעוברות בראשי זה למה הבקבוק הזה כל כך קרוב לעין שלי.

מה שמצחיק זה שהטיפות עזרו, אבל לא לגמרי. כשהפסקתי איתן עדיין היה קצת אדום בעין. יום למחרת כבר היה שוב דלקתי. אבל לפני שהפסקתי לעשות משהו בקשר לזה, אתמול זה כבר נעלם לגמרי. כאליו שברגע שהפסקתי להלחם נגד הזיהום, הוא החליט שאין פה אתגר ועזב אותי לנפשי. מה שנקרא, "יעבור עם תרופה תוך שבעה יום ובלי תרופה תוך שבוע".

בקיץ מכר שלי הביא לי חליפת סופה צהלית בצבא כחול. משהו סוף הדרך. מצאתי אותה בארון לפני כמה ימים והיום לקחתי אותה איתי בתיק לצבא. אין אליה שום סימן צהלי חוץ מהפתק. אבל ברגע שצהל חתום על הפתקית אני יכול להסתובב איתה. יצאתי מהיחידה, לא ירד גשם, אז השארתי אותה במשרד. בדרכי חזרה למשרד התחיל מבול, נרטבתי כהוגן. הבטחתי לעצמי – לא עוד!

בכל הפעמים הבאות לקחתי את החליפה איתי. כמובן שדווקא כשהייתי בבניין ירד גשם בחוץ וכשרציתי ללכת ולהוכיח לגשם מי הגבר, הפסיק הגשם. אז סתם הסתובבתי עם מכנסי ניילון מטופשות. מסקנה, חליפת גשם טובה בדחיית גשם, הוא פשוט לא בא. בדיוק כמו דלקת העיניים, הגשם נכנע ולא רוצה להתמודד איתי!

בשיעור גרמנית היינו צריכים לדבר בקבוצה על איזה מוזיקה אנחנו אוהבים. אני התוודיתי, בגרמנית קלוקלת כמובן, על אהבתי ללהקת רמסטיין (Rammstein). מסתבר שאני לא כל כך לבד כמו שחשבתי. יש יותר אנשים שאוהבים רוק כבד אלקטרוני ממה שלחשבתי. כשחזרתי הביתה רציתי לראות איזה קליפ או משהו שלהם. בשיטוטי באינטרנט, נתקלתי במודעה, הופעה שלהם ביחד עם התזמורת האורכסטית של ברלין הייתה בדרייזדן לפני שבוע. אני? מה פתאום? בכלל לא הייתי רוצה להיות בהופעה המטורפת הזאת. אבל לעומת זאת, איזה כיף פה בצבא בארץ!

הייתי היום בהזכרה לסבתא רבא וסבתא רבה מאוד, שסבתא שלי גררה את כל המשפחה. את הסבתא רבה עוד הכרתי איזה שבע שנים מחיי, אבל את אימא שלה (סבתא רבה גדולה) אני בכלל לא מכיר. בדרך בין קבר אחד לשני ראיתי את הקבר הזה:

נראה לי שפה קבור Max Payne גיבור שני משחקי מחשב מעולים. טוב אז לא ממש. רק הבחור עם הזין הארוך ביותר שראיתם בחיים שלכם, אחרת למה היו קוראים לו "מקסימום פין". למען האמת קוראים לו Max Finn (זה מה שרשום באנגלית במטושטש) ושישכב על מנוחתו בשלום. אני מתמצל שצחקתי אליך ביחד עם הגיס שלי, ואחרת כך עוד פעם בבלוג שלי. רק זה מה שחסר לי, שיבוא איזה שלד מהלך ויטריד אותי בשנתי.

עשיתי סוף כל סוף את בדיקת האיידס. הסתובבתי באיכילוב איזה חצי שעה עד שמצאתי את הכוך הנסתר שבו מסתתרת האחות הערפדית (כפי שמרגי קוראת לה) שמוציאה דם לבדיקה. בהתחלה עוד התביישתי לשאול אנשים איפה עושים בדיקת איידס. הסתובבתי לי בלי באמת לדעת לאן ושאלתי שאלות כמו איפה מרפאות החוץ, מה שרק כיוון אותי לכיוון אחר כל פעם. עד שהעזתי ושאלתי במודיעין איפה מכון האיידס, כי הרי אין מה להתבייש ובושה זה רגש טיפשי. עכשיו צריך לחכות ליום רביעי לתוצאה. רק שאז אני כנראה עושה תורנות לילה ולא אהיה בתל אביב בבוקר. אז אני אצטרך לחכות שבועיים. שלמרות שאין לי חשש אמיתי מאיידס, זה המון זמן לחכות לתשובה כל כך קריטית!

הגעתי לצבא לפני כמה ימים בשבע וחצי בטעות. היה לי טרמפ שנסע לאזור של הקריה, בדיוק המקום שאליו הייתי צריך להגיע באותו הבוקר, אז הגעתי מוקדם. הגעתי ליחידה ולא היה שם אף אחד כמעט. לפחות לא מישהו שאני רוצה לדבר איתו. אפילו תורן הלילה לא טרח לקום עדיין. אז הרגשתי צורך לצלם את השמיים היפיפיים על רקע תל אביב.

חנוכה שמח לכולכם, בברכת, מה לא הייתי נותן בשביל איזה חופש חנוכה קטן?!

אהבה קצרה - ארקדי דוכין ומאיר בנאי

כן, בדיוק כמו בשיר. עוד סיפור אחד קטן שעבר וחלף לו. דעך, נגמר ועבר. לפחות הייתי מספיק אסרטיבי בשביל לדרוש שנבין איפה אנחנו עומדים. יצא שאנחנו עומדים בנפרד.

אז עכשיו צריך למצוא בת חדשה לקחת ולרקוד איתה ריקוד.

טוב, אז למצוא בחורה שנראית טוב ושבשיחה קצרה נשמעת נורמאלית לא קשה. אבל זה קצת קשה להתחיל איתה עם כל השדים האלו בראש: אני יכול לדבר עם בחורה, זרה לחלוטין, להצחיק ולזרום בלי בעיה. אבל משום מה, ברגע שאני "מתעניין" בה ליותר מסתם שיחה/ידידה אני הופך לאדם אחר. שרמנטי ודבילי כמו ילד בן 10. אני בעצם מקרה חמור של פרפרים בבטן.

שני אפשריות יתכנו; או שהיא תהיה אחלה ואז אני אטען לעצמי שאין לי סיכוי איתה וחבל להשפיל את עצמי. או שהיא לא מוצאת חן בעיני ואז אני לא רוצה לצאת איתה בכל מקרה ולכן אין טעם להתאמץ. יצאתי קירח משני הצדדים. מדברים על שיער, אני מוצא לעצמי את הסיבות הכי מטופשות למה לא להתחיל איתה עכשיו, כמו למשל שאני לא מסורק היום, או שלא התגלחתי, אז אני נראה קצת ערבי ולכן אין לי סיכוי. שכנוע עצמי לדחות את הניסיון לפעם אחרת שיהיה סיכוי טוב יותר, למרות שאני יודע שאין סיכוי שאני אראה אותה עוד פעם.

יש לי הרגשה שאני בדרכי לעוד מסיבת סוף השנה נטולת נשיקת חצות. שוב נשב חבורה של גברים ונסתכל סביב באי נוחות בפרוץ השנה החדשה. לא קשור, אבל שימו לב שזו מסיבת סוף שנה ולא סילבסטר. למה? בגלל שהקדוש סילבסטר היה אפיפיור לא כל כך קדוש בנושא היהודים. לא היה ממש כיף להיות יהודי תחתיו, בלשון נקייה, ולכן אני לא מרגיש נוח לחגוג תחתיו. אז בגלל הסיבה השטחית להחריד, יש לי עוד שבוע למצוא מישהי חדשה. מאוד לחוץ. מאוד בעייתי אם אני לא מתחיל אם אף אחת.

כמו בשיר, חוזרים למעגל. המעגל שלי הוא שאני אוצר מספיק אומץ להתחיל עם מישהי שמוצאת חן בעיני. נגיד ולא יוצא דבר. אז הביטחון חוזר לגובה הדשא בגינה. אני לא חוזר על הניסיון הזה וחי לי בבדידותי. עד שמישהי מתחילה איתי. ממשיך למשהו או לא, זה לא משנה, בכל מקרה האגו והביטחון העצמי מקבלים בוסט ואני מעז לקפוץ למים שוב. עד לכישלון הבא.

אולי אני צריך פשוט לפעול בשיטת הShock treatment. משמע, לחשוף את האדם לפחד שלו. למשל לעלות מישהו שמפחד מגבהים לקפיצת בנג'י. אם הוא לא עובר התמוטטות עצבים, הוא אמור להפטר מהפחד. כלומר, לחשוף אותי לפחד שלי, לעמוד בפינת רחוב ולהכריח את עצמי להתחיל עם כל בחורה שנראית חמודה. להתעלם מהדחיות ולהמשיך עד שיש לי כמה מספרי טלפון. יכולתי לסכם את הפסקה בכותרת "כך נהיה ערס עם פילוסופיה".

אז אחרי הפוסט הקודם הדיכאוני/מתלונן להחריד (במעמקי החודש הקודם), מצב הרוח התנדנד, השתנה וקיפצץ כמו השפה התחתונה של ייאסר ערפאת ביום רע.

ביום למחרת פרסום הפוסט ההוא, התעוררתי עם הרגשה טובה. אולי הפוסט היה קתרזיס, או שסתם התת-מודע שלי הסתדר בחלומות. אבל בכל מקרה, כל היום הייתי מאושר, מתבדח, קופצני ושמח. אני לא הרגשתי משהו מיוחד אבל כולם בצבא שאלו למה אני כל כך מאושר היום. הם היו בטוחים שזכיתי בלוטו (חזירים קפיטליסטים חמדניים) או שמצאתי אהבה חדשה (I should be so lucky. Lucky, Lucky, Lucky). אז בקיצור, לא. סתם היה יום מצוין וזה לא כי היה בו מאורות מיוחדים, סתם יום סטנדרטי. אפילו היו בו כמה דברים מדכאים, הרבה עבודה וגם גיליתי שאני עושה תורנות שבת בסוף השבוע הזה, אבל פשוט הסתכלתי על הכול במעין אופטימיות קוסמית.

הבעיה היא הקארמה. לא שאני מאמין בקארמה, אבל זה ההסבר הכי הגיוני. הגיוני כמו לקפוץ על רגל אחת ולעשות קולות של פלמנקו באמצע הקניון, אבל הגיוני. בקיצור, אחרי שהיה לי יום מצוין וכולם פתחו עלי עיניים, הלכתי לקורס גרמנית שהיה סטנדרטי וחזרתי הביתה. בדרך, דרכתי על חרא וכמו כולם חליתי.

אי אפשר לקום בבוקר, כשקפוא מקור, כשכל הגוף כואב, כשהאף מנוזל, כשהנעליים שלך שוכבות בחוץ מלאות חרא שתצטרך לנקות, כשאתה יודע שעוד כמה ימים אין חופש אלא תורנות שבת ואחרי כל זה עוד להיות במצב רוח חיובי. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל הרגשתי די חרא (כמו הנעל).

כמובן שהרגשתי פיזית ממש גרוע, אבל עם חום נמוך. ככה שאין סיכוי לקבל גימלים. והרי כשאתה חולה, זה הזמן שדווקא הכי אין לך כוח לבירוקרטיה ולתורים הצבאיים. אז וייתרתי מראש על המרפאה. אז ביומיים האלו התפגרתי לי במשרד, עד שמישהו ריחם עלי ואמר לי לצאת הביתה מוקדם. איזה אושר!

ביום חמישי כבר חזרתי להרגיש טוב, אבל שבוז מהשבת. לעומת זאת דווקא בשבת ממש נהניתי. היה כיף, הכרתי אנשים חדשים, הרצנו בדיחות, היה לי הרבה זמן לעצמי, סדרתי כל מיני דברים שהייתי חייב כבר הרבה זמן.

ביום ראשון לא הספקתי להגיע מהתורנות ל"א' תרבות". אז במקום פשוט חתכתי הביתה, מה שלא גרם לי אושר כי הרגשתי כמו נפקד.

כבר עייפתי לספר את תלאות השבועיים האלו. נראה לי שגם הבנתם את הקונספט. אבל עוד דבר אחד. מתישהו בתחילת השבוע העין שלי התחילה להיות אדומה בצורה מחשידה. אחרי התורנות לילה באמצע השבוע, המצב כבר באמת לא היה טוב. כנראה שקאריוס ובקטרוס הקימו את ההתנחלות יזהר כ' בעין השמאלית שלי. רק מה שאני אלרגי לתרופות הנורמאליות, אז אי אפשר סתם לתת לי סתם טיפות עיניים. וכך התחיל מסע של שלושה ימים בין מרפאות צבאיות במרכז הארץ במלחמה מול תחנות הרוח שהן הרפואה הצבאית. הסוף הוא שקיבלתי בדיוק את אותן טיפות שלא רצו לתת לי בהתחלה. הרופאה החדשה אמרה שהרופא הקודם טועה ושאני יכול לקחת טיפות של החומר רק לא כדורים. מצויד בטיפות לעיניים, בהפניה לרופא עיניים לעוד שבועיים (כאילו זה יעזור לי עוד שבועיים) יצאתי לי לג' לשארית יום חמישי.

נסעתי לי לדירה של אחותי לשארית היום. אפילו לא חזרתי לתל אביב בשביל קורס הגרמנית. הרי יש לי ג', אז מה אם אני מרגיש מצויין. אז ויתרתי לי על שיעור גרמנית אחד.

למען האמת אני לא ממש מבין למה קבלתי ג', הרי לא ביקשתי. העין לא באמת הפריעה לי לעבודה. אבל אם נותנים שאני אגיד לא?!

העין כמעט וחזרה למצב רגיל אחרי רק יום אחד של אימת הזלפת הטיפות לעין. ועכשיו סוף שבוע. נראה אם אני אשרוד אותו בלי לחזור עוד פעם לדיכאון.

מה שרציתי להראות בפוסט הזה זה שלא משנה מה קורה לך, חיובי או שלילי, התחושה שלך תהיה קשורה במבט על החיים. הוא שקובע איך אתה מרגיש באותו הזמן.