מחפש מברג פנוי להברגה

Das ist die ende. Die vier monate deutschspraechkurs haben gebeenden. Allemann fragen mich: "Jetzt, kannst du deutsch sprechen?"

"Natuerlich", ich sage, "nach hundertvierundvierzig (144) sprachkurs stunden, weiss deutsch ich. Kurtz und langsam aber ich kann deutsch sprechen."

Ihr muss Mißverständnis ignorieren! Ihr sagt nicht zu anderemann! Das anderemann muss nicht wissen!

אז מה? נדפק לי השכל? בערך, אבל הפסקה למעלה לא קשורה. הרי חוץ מEm ועוד כמה בלוגרים בודדים שדיברתי איתם (אבל אני לא זוכר מי הם היו) אף אחד לא ידע לקרוא את זה. אבל כתבתי את זה בשביל להוכיח לעצמי שאני יכול. אז הכותרת זה סתם הדבר היחידי בגרמנית שאנשים מכירים. הפירוש הוא: "מהר מהר". או גרסת הRTL או גרסת ה"יודן", אתם תבחרו.

אחרי ארבעה חודשים סיימתי את שני הרמות הראשונות בקורס הגרמנית. אחרי 144 שעות של לימוד, אני כבר יכול לנהל שיחה קלה בגרמנית עם סבתא או אבא. יש לי את הבסיס והיכולת.

מסתבר שהשעות האלו הן השתלמות תגמול. אתם חושבים שהצבא יעלה לי את המשכורת? אני לא מצפה יותר מידי.

בכל מקרה, להמשיך אני לא מתכוון, בין היתר הקורס הזכיר לי שאני ממש סובל מללמוד במסגרת של כיתה. כל שיעורי הבית והישיבה הארוכה בכיתה מרוכז היו לי מאוד קשים. אני לומד הרבה יותר טוב לבד. אז עכשיו אתאמן רק בשיחות עם אנשים.

אז מה אני עושה עכשיו עם ידע בסיסי בגרמנית? הרי אולי סיימתי את הקורס, אבל לטוס לעבוד באירופה זה לא כל כך אפשרי עכשיו. נראה לי ש-מ.צ. יעצרו אותי בדרך. אז כרגע אני אתייחס לזה בתור העשרה ואשפר את היכולות עוד. חמישה חודשים לשחרור.

במרכז תל אביב, בין בית המשפט לבית חולים איכילוב, בין מוזיאון תל אביב לרחוב ויצמן, בקיצור ממש במרכז, מסתתר לו בין גורדי השחקים, בניין קטן ומוזר וחבורה עוד יותר מוזרה בתוכו. למרות ההתחלה האגדית משהו הזאת, אני מבטיח שהכל אמת וקרה לי לפני שנה בערך.

אם נוסעים ברחוב ויצמן רואים שלט "הלשכה הגדולה למדינת ישראל" ובאותיות קידוש לבנה מעל "הבונים החופשיים". בימי צעירותי סיפר לי אחד הפזמניקים על חבורה מוזרה, כלל עולמית שלא עושה כלום. "מה זאת אומרת לא עושה כלום? אז למה הם ביחד?" לא הוא ולא אף אחד אחר שהכיר אותם לא באמת ידע מה הם או מה מטרתם, רק שלט גדול ובניין קטן.

יצא יום אחד עברתי ליד הבניין והיה לי הרבה זמן לשרוף. הסקרנות גברה עלי וניגשתי אל הבניין. היו לו כמה כניסות, אך כולן היו סגורות ושוממות. התחלתי לחשוב שזה סתם איזושהי אגדה אירונית (מה שנקרא Urban legend) אבל ההקדשה שהייתה במרכז הגן הקטן של הבניין משכה אותי. "הגן הזה של הלשכה הגדולה למדינת ישראל של הבונים החופשיים, קדמונים ומקובלים ננטע לזכרו של האח המכובד ביותר ~פה השם שלו~ שעבר למזרח הנצח". What the fuck?! . לא יכולתי להתעלם מהנוסח המוזר ואמרתי לעצמי שאני מוכרח לגלות מה הם. בסוף מצאתי ליד אחת הדלתות הנעולות שלט שמודיע שזו הספרייה המרכזית שפתוחה בימים ב' וה' בין 10-12 . כל מה שאני צריך לעשות זה להגיע בשעות האלו ולגלות מה הקטע שלהם.

אחרי כמה ימים גררתי חבר להעלם מהצבא באמצע הבוקר וללכת איתי לגלות מה הולך שם. לא, לא היה פשוט לשכנע אותו וכלל כמה חצאי שקרים וחצאי אמיתות. אך אבוי המקום היה סגור גם בשעות הפעילות. לפני כניעה מוחלטת והכרזה על הבונים החופשיים כפיקציה של דמיוננו הקולקטיבי הפרוע, החבר שאל אותי למה אני פשוט לא מתקשר למספר הטלפון. באמת מתחת היה כתוב; לפרטים נוספים יש לפנות לספרן הראשי, האח המכובד רוזה ניקולה 058-000000 . ובאמת למה לא? התקשרתי למספר ועונה לי בחור צרפתי במבטא מוזר:

-          שלום, אני בורג, אני עומד פה מחוץ לספריה של הבונים החופשיים ורציתי לבוא אבל אין אף אחד.

-          הא, כן, הלכתי היום מוקדם. מאיזו לשכה אמרת שאתה?

-          לשכה? (הא, יש הרבה ממכם ממלמל לעצמי) לא, אני לא באירגון הזה שלכם, אני רק בחור שרוצה לדעת על מה הארגון שלכם מבוסס.

-          אחווה לא ארגון. מה אתה רוצה שאני אסביר לך את העקרונות של כל האחווה שלנו ככה סתם למישהו מבחוץ מטלפון?!?!?! (דמיינו צרפתי מצחיק שואל בתמיהה)

-          לא! לא, מה פתאום. רצינו לבוא שתסביר לנו ואין פה אף אחד.

-          הא, בסדר. אם כך אני מזמין אתכם בשמחה לבוא אלי לספריה לכוס קפה בתאריך X/3/03 שבו אני אהיה בשעה אחד עשרה בבוקר ואני אסביר לכם.

-          יופי, אני אהיה אז.

ככה עברו להם שבועיים רגילים עד היום המיוחל. דווקא אז נפל אלינו עבודה ולא יכולנו להעלם מהצבא כדי להגיע ב11 בבוקר. רק בסביבות 12 הגענו לספריה של רוז'ה, אך הוא כרגיל כבר חתך מוקדם. אך המשרדים הראשיים היו מלאים. נכנסנו, סיפרנו את סיפורינו ובסוף מישהי, הגברת היחידה בין שלל גברים מקריחים, הסכימה לדבר איתנו. אבל מה, היא דיברה ודיברה אבל בעצם לא אמרה הרבה. כשהסבירו השתמשו במילים מרחפות כמו "תורת הבנייה מכוונת למטרות כלל אנושיות ומשום בה דגש על ערכים רוחניים. שלושת העקרונות הם: אחווה, עזרה ואמת." אני הבנתי שזה ארגון התנדבות כלל עולמי, שמקורותיו בימי הביניים וכל גבר מעל 21 אשר מאמין ב"בונה העליון של היקום" (כוח רצון/אלוהים מכל סוג שהוא) יכול להצטרף אליו. יש סולם דרגות, מתחילים ב"האח" עוברים ל"האח המכובד" משם ל"האח המכובד מאוד" אחרי זה "האח המכובד ביותר" ומשם ל"האח נשיא הלשכה". נתנו לנו כל מיני פרוספקטים, גנבנו עוד כמה. שלחו אותנו לאתר האינטרנט שלהם ושלחו אותנו לעזאזל.

אז לא ממש הבנתי מה הם עושים, לא נראה שהם יודעים לחלוטין מה הם עושים. זה בעצם כמו צופים רק למבוגרים. הם פרושים בכל הארץ והעולם נפגשים סתם וקצת מתנדבים. גם באינטרנט גיליתי קצת, כמו  שהנשיא האמריקאי ג'ורג ושינגטון היה חבר בהם ושהסמל שלהם, פירמידה עם עין פקוחה נמצא גם על הדולר האמריקאי. אבל בעצם עד היום אני לא יודע מה לעזאזל הם עושים ולמה כל הדרגות, הסמלים והאותות.

עוד שלושה חודשים אני 21 אולי אז אני אגלה. "האח המכובד בורג בעל אות ההצטיינות השלישי" - זה לא נשמע טוב.

נסעתי ברכבת (נורא מפתיע). עברנו דרך לוד. שני ילדים קטנים וערבים משכונת הפחונים רצו לכיוון הרכבת ופתאום זרקו משהו לכיוון הרכבת. פתאום אני שומע קול חבטה מהתקרה ואני קולט שהרגע זרקו עלי אבנים. ועוד מילדים ערבים. הגעתי לתחנה ברמלה, יצאתי מהרכבת ואז אני שומע את המואזין. כבר הרגשתי ממש קרבי, מה הולך פה, זריקת אבנים, שירת המואזין, אני בשטחים?! אם ככה לפחות תעלו לי את רמת הסיכון ואני אוכל לקנות עוד כמה מצופים בשק"ם!

איזה חייל אמיץ אני.

היה לי שעה שעתיים לטחון ברמלה אז הלכתי לשוק ברמלה. ישר הבנתי שאני בולט בשטח, לא נגיד בגלל שאני חייל. פשוט הייתי מדוגם מידי. ברמלה אין חייל מדוגם אז בשביל להסתוות ישר הורדתי את הכומתה ופתחתי עוד כפתור בחולצה. עכשיו נראיתי כמו רמלאי אמיתי; זרוק עם מדים מקומטים וזיפי זקן של כמה ימים.

ניצלתי את הזמן בשביל להתאמן על צילום אנשים. אם עד עכשיו די התמקדתי בצילום נוף ומקומות החלטתי שאני רוצה לצלם עוד סוגי דברים. זה צילום כל כך שונה. האנשים כל הזמן זזים ומשתנים. אם הם קולטים אותך עם המצלמה הם ישר מתנהגים שונה והורסים לך את הצילום.

פעם אחותי צילמה תמונות בשביל פרויקט באוניברסיטה, היא צלמה איזה בניין ובית עסק. פתאום מגיע בעל המקום ומתחיל לצעוק. הוא היה בטוח שהיא ממשרד חקירות פרטיות שהמתחרה הזמין בשביל לצלם את הדברים הכנראה לא חוקיים שהוא עושה. הוא לא הסכים לתת לה לנסוע עד שהיא נותנת לו את הפילם. רק אחרי דיונים ארוכים שכללו הצגת תעודות וטלפונים רבים הוא השתכנע ופינה את הדרך.

כשהמקרה ההוא בראש, בהתחלה הרגשתי לא נוח לצלם אנשים, גם מאיפה החוצפה שלי להפריע להם. אז צילמתי בהחבא מהצד. אחרי כמה תמונות התחלתי להרגיש פחות רע אם זה וצילמתי בלי להתחבא, רק עם קצת בושה. עד שקלטתי שאנשים מעדיפים להתעלם. כמו כל פעם שאני עושה שטויות כמו לספר בדיחות לאנשים זרים במעלית, הם מעדיפים להתעלם מלהתייחס לבחור המוזר הזה.

אז מה יצא, שתיים מהמוצלחות:

בדרך הביתה, בחשיפה ארוכה

יש בסוף החודש תחרות צלמים חובבנים בנושא יפו העתיקה, נראה לי שאני אנסה להירשם.

החלטתי להיות אופטימי:

מזל שיש לי אף סולד – אחרת כשהייתי שם את המשקפיים הן היו מחליקות למטה. טוב שיש מרפסת שהן יכולות לשבת אליה בבטחה.

מזל שיש לי משקפיים, ככה אנשים חושבים שאני "בלתי מזיק ברובו" מעין חנון חכמולוג. אני יכול להפתיע אותם בטירוף החבוי. הרי לא צריך להיזהר ממני, אני לא מזיק. ככה גם אנשים תמיד באים אלי עם שאלות כי הרי אני החכם עם המשקפיים.

מזל שיש לי חצ'קונים, ככה כל בוקר יש לי סקרנות לראות מה קרה בפנים. רוב בני גילי כבר מזמן הפסיקו לחוות את ההתרגשות שלפני המבט הראשון בבוקר במראה. רק אני בר מזל.

מזל שיש לי פאק בדיבור כשאני אומר ש', אחרת איך היו מזהים את קולי בטלפון.

מזל שיש לי שיניים צהובות, אחרת הייתי עלול לסנוור מישהו עם הבוהק ולגרום לתאונה דרכים מחרידה.

מזל שאני 'רק עור ועצמות'. משום שאני כל כך רזה אני לא שוקל הרבה ואפשר לקחת אותי בתוך מזוודה למטוס.

מזל באמת.

זה מה שאני קורה פוסט אופטימי! אבל נראה לי שהגזמתי קצת.

הגזמתי גם קצת בתיאורים, יצאתי כמו איש הפיל. אני לא! לפחות אני חושב שלא. אני מקווה... אופס, הנה ברחה האופטימיות.

לנושא שהכי מעניין את כולם, סקס, אז זהו שלא. לא התקשרתי לקצינה מהפוסט הקודם, לפחות עדיין לא. תודה לכל מי שהשתתף בסקר הזה, הצלחתם לבלבל אותי. סתם לשעשוע בדקתי מה יוצא כשמכניסים את התוצאות שלכם לטבלת אסקל.

אולי בפעם הבאה תתכתבו ביינכם ותציגו חזית מאוחדת? זה לא אומר הרבה, אבל לפחות נזכרתי איך עובדים עם אקסל.

לא התקשרתי ביום שני ולו רק מהסיבה שכשהגעתי הביתה נכנסתי למיטה והתעוררתי רק למחרת בבוקר, כרגיל עייף ומאחר. אחרי שצפיתי עם ידידה במוצ"ש עד שתיים בלילה ביום טוב ואחרי הריצה הקורעת של יום ראשון הייתי גמור לגמרי. חוץ מזה שאני עדיין לא יודע איך המאזניים מתאפסות, ההזדמנות לזיון עם כוסית או הסכנה שבזיוני שכל במשולש מוזר.

גליתי שבאמת יש לה חבר וזה לא איזה סוג של נפנוף. דווקא זה מה שחשבתי במקור. איך מגלים דבר כזה, עבודת מודיעין חשאית. או במילים אחרות דיברתי עם חבר מהצבא אליה, שמסתבר שהוא מכיר אותה, או לפחות משהו בסגנון של ידידה שלו היא חברה שלה, אני חושב. אם לא, אז תדחפו איפשהו באמצע גם בת דודה (אי אפשר לטעות). בכל מקרה גליתי את שם המשפחה שלה (בלי לפנות אליה) מה שאישר את זיהוי המטרה ושלחתי את החבר אל הידידה שלו.

בקיצור פעם הבאה שאני נמצא בבסיס ההוא, כלומר אמצע שבוע הבא, אני במילא צריך להגיע למשרד לידה, אז אני אתקל בה במקרה ונראה מה קורה.

די על הנושא הזה, אני מתעסק בזה יותר מהזמן שדיברתי איתה!

אז מגיע לי מזל טוב, אני פז"מניק באופן סופי. קיבלתי השבוע את הדרגה הסופית, התחנה הכמעט אחרונה לפני השחרור. סמל ראשון – הסמ"ר הנכסף. אנחנו שלושה אנשים מאוגוסט 01, אחד מהם איתי מתחילת הדרך. אפילו לבשתי את מדי הא' המצוחצחים לכבוד הדרגה. מפקד היחידה, הסא"ל נתן לי את הפלפלים שלו שהיו פעם על הכתף שלו, כבוד. ואז הבנתי שכנותנים לך כאפה על הנאצים של הסמ"ר ישר לזרוע זה ממש כואב.

אמנם יש עוד חצי שנה שלמה עד השחרור, אבל זה עובר מהר. במיוחד כשאתה מדבר עם צעירים ואתה קולט שגם אתה פעם שאלת שאלות קידבק כל כך מטמטמות ואיך השתנת במשך השנתיים.

הגשמתי חלום, אפילו בלי עוזי חיטמן. נסעתי ברכבת, ראיתי שתא הנהגוס פתוח, אז נגשתי וביקשתי להיכנס. הוא די התעלם או לא שמע אבל בפעם השלישית ששאלתי הוא הסתובב והזמין אותי להיכנס לתא נהג הרכבת. חשבתי שנהגוס רכבת הוא כמו נהגוס מונית כלומר מקשקש בלי סוף בלי קשר אם אתה מגיב אליו, טעיתי. כנראה שכשהתפקיד שלך זה פחות או יותר להסתכל קדימה, אתה לא מפתח יצר ברברנות. או שסתם נחתי על נהג רוסי שתקן, אבל ממש הייתי צריך לדחוף את השיחה כל הזמן.

אז מה גיליתי, קבינת הנהג היא די ריקה אבל עם הרבה נורות. יש לו פחות או יותר אותם כפתורים כמו נהגוס אוטובוס. אחרי שיוצאים מקורס נהיגת קטרים (?!) אתה לא יכול פתאום להיות נהג רכבת נוסעים. יש הררכיה נוקשת שמתחילה בעוזר נהג ממשיכה לנהג רכבת מסע ורק אחרי זה נהג רכבת נוסעים. המהירות נשלטת ע"י ידית הילוכים, נורא דומה לנהיגה בנגמ"ש. כל כמה דקות יש צפצוף בשביל לוודאות שאתה ער ועוד שלל פרטים חסרי שימוש להחריד.

עוד מחשבה: למה משלמים כסף בשביל שיהודה לוי יקפוץ באנג'י כשאני מוכן לשלם כסף תמורת זה שיתנו לי לקפוץ? בכלל, אני לא חושב שאפשר לתקוע יותר פרסומות סמויות וגלויות בשעתיים מאשר שהיו ביום טוב... חזירים קפיטליסטים! מפרסמים בשביל הכסף ומסתתרים מאחורי התרומה לילדים.