אני לא גאון, אני לא חכם, אני לא נבון, אבל אני יודע קצת יותר מה זה אהבה.
רוצים לשמוע את התאוריה הנוכחית שלי? פניני חוכמה ניו זילנדית, אבל קודם אני אספר לכם איך נהייתי חכם יותר. מסתבר שמה שהיה חסר במה שידעתי וחוויתי באהבה, זה הצד הבלתי נמנע שבאהבה - הכאב. בהתחלה הכאב שבלהיות רחוק, הוא והזמן החופשי בכמויות לחשוב שהיה לי בנסיעות האין סופיות באוסטרליה, חידדו לי את האהבה. גרמו לי להבין כמה אני אוהב, וכמה טוב ומשלים את הנפש שלך זה אהובה לצידך. דווקא המרחק כן חיזק את האהבה. אבל במין צחוק הגורל, מעין בדיחה עצובה, כמעט כמו טלנובלה עם תסריטאים משועממים, הזמן שאני גיליתי את זה, זה גם הזמן שבו אהובתי סגרה את ליבה לפני. תיקון, לא סגרה. אבל לא יכלה עוד לעמוד באהבה רחוקה. היא הבהירה לי שזה כואב לה מידי. ואני לא יכלתי להמשיך לפגוע במה שאני אוהב. לא משנה כמה אנוכי אני אהיה. רק אז, בכאבים האלו. של אהבה שאין לה לאן לצאת, גילתי את משמעות האהבה. אז התיאוריה הנוכחית, לרגע זה, להגדרה שלי לאהבה היא "שאכפת לך כל כך ממישהו אחר, שתהיה מוכן לעשות בשבילו הכל, אפילו להרחיק אותו עצמו מחייך, רק בשביל לא לגרום לו כאב." מטופש, נכון?
טוב, נו החיים מטופשים. כולם רצים אחרי איזו מטרה לא ברורה של אושר אבל מתעלמים ממנו כשהוא מול הפנים שלהם ובהישג יד. איזשהוא פחד מלהגשים את המטרה...
אז למדתי שאהבה זה כואב, אפילו כואב מאוד. ולא רק זה, אלא שזה אחד הדברים שהכי קשה להתגבר אליהם למרות שאתה במרחק חצי עולם. הרי בזמן שאתה בטיול ארוך, כמעט הכל שקשור לחיים "שבארץ", אתה מתנתק ממנו. הם לא מענינים אותך בטיול, הם לא מעצבנים אותך. אתה גם יכול לשכוח את כולם אבל היא תמיד תעלה. בכל שיר. תהייה: איך זה שכל שיר או שמדבר על אהבה אבודה, או שזה הלהקה/זמר שלנו או שסתם עשינו המון פעמים סקס לצליליו. אז הלב כואב, כאב שאין בכוחו של החופש, הבנג'י 134 מטר, אירופאיות, או טראק על קרחון להשכיח. בקיצור החיים בבאסה, אבל הכול לטובה, אין יאוש בעולם, ואני אהבתי, הייתי מאושר, ועכשיו למדתי ואין החכם כבעל הנסיון
הא וגם תיאלנד עוד שבועיים