בוקר יום שלישי, ה20 לפברואר, הוא יום נפלא. הוא מרגיש לי כמו תחילת סוף החורף. הוא כל כך טוב שהוא התחיל כבר אתמול. כי אתמול התעוררתי, ונסעתי למבחן הפסיכומטרי. קיבלתי תוך כדי הנסיעה ובלילה לפני הרבה טלפונים והודעות למזל לבחינה מאנשים שאוהבים אותי, או לפחות זכרו אותי וטרחו. הגעתי בזמן, מצאתי את המקום. עשיתי את הבחינה, היה נפלא. אחת הבחינות הקלות. אי אפשר באמת לדעת כמה טוב, אבל ההרגשה נפלאה (ולא רק כי נפטרתי מזה).
הסתובבתי לי ברחבי אוניברסיטת תל אביב, פוגש חברים לקורס, נפרד מהמדריך לקורס, פוגש מכרים ישנים. נפגשתי בצהרים עם "משפחת שביל" החלקית (כמה מהאנשים שאיתם טיילתי חודשיים את שביל ישראל) לארוחת צהרים בדרום תל אביב. ארוחת שחיתות והעלאת זכרונות. משם כבר המשכתי לפגוש חבר שלא פגשתי מאז תחילת הפסיכו בצפון תל אביב לסנוקר. אפילו ניצחתי אותו 3-1.
חזרתי הבייתה מאוחר, עייף ומאושר מיום נפלא.
הבוקר, הוא יום נהדר. יום חופש. התעוררתי לי "יקיצה טבעית". יצאתי לגינה. אכלתי ארוחת בוקר במרפסת, מתפנן בשמש החורפית, בלי ענן בשמיים, מקשיב ברצף לכל הדיסק הכפול "רדיו בלה בלה". התחלתי לקרוא את "מישהו לרוץ איתו" שנסיתי להשיג חודשים. הלכתי עם הכלב שלי בשדות הפורחים של סוף החורף ותחילת האביב. הכל כל כך ירוק, כל כך צבעוני, ריח נהדר של תפוזים ואשכוליות של סוף העונה.
ועכשיו אני שוכב על הדשא, עם המחשב הנישא, מקשיב לדיסק ההופעה המדהים של אהוד בנאי, הכלב לצידי, השמש מעלי, שלווה. הכול נפלא.
אז למה עדיין, גם היום, זה מרגיש כמו מאבק קטן, יום יומיי, מול נקודת העצב. מעין נקודה קטנה, איפשהוא בפנים, שתמיד נמצאת שם פועמת. שתמיד מנסה להפיל אותך, לדכא אותך, לגרום לך לעזוב הכל, לשכב להתכרבל ולהפסיק עם הכל.
סך הכל אני מאושר. אבל עוד יהיה יותר טוב, יום אחד, נמצא את הנירוונה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
