מחפש מברג פנוי להברגה

האם בגילי המופלג של נושק ל21 אני נהפכתי לסנילי. מאז ומתמיד היה לי זיכרון מוזר ומאוד ייחודי לדברים מסוימים ומדחיק דברים אחרים. ירשתי את זה מאבא. אני יכול לזכור שיחות מלפני שבוע במילה ומילה אבל לשכוח מה אמרו לי לפני שני משפטים. אני זוכר תמונות לפרטים הכי קטנים. כשאני למדתי דפים למבחן אני זכרתי איך הדף היה בנוי, כמה שורות ואיפה הציור אבל לא מה היה רשום בשורות האלו.

אבל הצלחתי להסתדר בכלל לא רע עם הזיכרון המוזר הזה. עד השבוע שבועיים האחרונים. שורה של מיקרים גרמו לי להאמין שאני הולך ומטמטם בצבא.

חבר מהצבא סיפר שהוא יוצא עכשיו עם מישהי מהתיכון שלי. הוא אמר לה את השם שלי והיא אמרה שבטח שהיא מכירה אותי. הוא אמר לי את השם שלה, אבל חוץ מהשם שלה שנשמע מוכר לא נזכרתי בכלום. איך היא מכירה אותי ואני לא אותה, זה הטריף אותי. הבאתי את הספר המחזור, התמונה נראית מוכר אבל שום דבר מעבר לזה. חוץ מבונוס מפתיע, אחרי שהוא ראה את התמונה הנוראית שלה בספר מחזור הוא החליט להיפרד ממנה במידי. כמה נחמד מצידי להרוס להם את הקשר החדש. עוד מילא שאני לא זוכר כלום מבחורה שמסתבר מכירה אותי בכלל לא רע, אבל זה קורא כל הזמן. אנשים שאין לי מושג מי הם אומרים לי שלום. אני מהנהן ומתנהג כאילו אני יודע מי הם.

האמת היא שגם אני עבדתי על בחורה ככה לפני כמה ימים. חזרתי הביתה, מחוץ לבית הייתה מכונית ואמא לחוצה בתוכה. הבת שלה, קרן, נמצאת בבית ומדברת עם אמא שלי, המורה. היא ביקשה ממני לזרז אותה. נכנסתי הביתה ונגשתי למשרד של אמא שלי, הייתה שם בחורה. התחלתי בשיחה איתה כאילו אני מכיר אותה כבר שנים. "מה נשמע קרן? איך ב-י"ב איך העבודת גמר?" והיא זורמת כאילו היא מזהה אותי ורק מבט תמיהה קטן על פניה. בסוף לא יכולתי להמשיך למתוח אותה והסברתי לה על אמא שלה שבחוץ.

עוד מקרה, לפני כמה ימים האקסית (גם אם נפרדנו לפני 5 שנים היא עדיין האקסית) מתקשרת לשאול מה הדוא"ל שלי. היא רוצה לשלוח לי את התמונות שדיברנו אליהם. אין לי מושג על מה דיברנו בפעם האחרונה לפני חודש-חודשיים אבל אני זורם. "סבבה תשלחי". התמונות היחידות שאני זוכר שדיברנו אליהם זה תמונה שלי עם קרחת שהבטחתי לה אבל אף פעם לא שלחתי. מלא בסקרנות פתחתי את הדוא"ל שלי ומצאתי שהיא שלחה כמה בדיחות של עתודאים ותמונה שלה ושל החבר הנוכחי שלה. אין לי מושג על מה דיברנו שזיכה אותי בתמונה שלהם מחובקים ביחד אבל אני בטוח שלא ביקשתי את זה. יש לי הרגשה שמישהי מנסה לגרום לי לקנא או משהו. אילו רק יכולתי לזכור על מה דיברנו בשיחה הקודמת! המכתב מסתיים בבקשה שאני אשלח לה תמונה שלי.

היא התקשרה שוב היום. שאלה אם קיבלתי את ההודעה. שיקרתי, אמרתי שכבר כמה ימים לא בדקתי את הדוא"ל. אני, האיש שכשמגיע הביתה, מניח את התיק ואז ישר בודק מה הגיע בדוא"ל עדיין לא בדק. שאלתי בתמימות מה היא שלחה בניסיון לגלות מניעים, היא אמרה שסתם, כמה שטויות. תמונה שלכם זה שטויות? - חשבתי בלב.

נראה לי שהתגובה הנכונה היא לשלוח תמונה שלי ושל החברה הכוסית שלי. אבל מה עושים אם אין חברה קבועה והיא שלא קיימת גם לא כוסית. לא שהחבר שלה חתיך, הוא די מכוער, כנראה שזו הסטייה שלה. אז אני סתם אשלח תמונה שלי ושל הקרחת. רואים למה היא האקסית, אחרי חמש שנים אנחנו עדיין משגעים אחד את השני בשטויות.

חזרה לקטע עם הזיכרון. אם פעם יכולתי לזכור מה היה הלו"ז שלי בחודש האחרון ומה עשיתי כל יום, עכשיו אני לא מסוגל לזכור מה הפרויקטים שעבדתי אליהם לפני כמה ימים. אבל זה בטח קשור לזה שאני כבר לא מקדיש אותה מחשבה וחשיבות לעבודה בצבא כמו בימי צעירותי ולפני ריתוקי.

למען האמת היו לי יותר טיעונים, אבל אני לא זוכר מה הם! לעזאזל! הביל מזריז!

אז אני יושב לי פה במשרד שלי בצבא ביום שישי בערב, כמה שעות לפני סיום הריתוק הראשון שלי בצבא וכותב לי פוסט בפאלם. הא, הוא בטח נדפק אחרי השטויות שהוא סיפר שעשה בפוסט הקודם. אבל באופן מפתיע דווקא לא.

לא קבלתי ריתוק על זה שהמצאתי גימלים שלא היו קיימים ואפילו לא קיבלתי ריתוק על זה שלא קמתי ולא באתי ביום למחרת לצבא. אלא נפלתי על העובדה הקטנה שאחרי ההפניה בצריפין לא התקשרתי להודיע שאני לא בא חזרה.

האמת הנסתרת, שכולם יודעים (זה טבעה של אמת נסתרת בצבא), היא שפשוט נמאס לנאחס מפקד הזה מזה שאני לא שם עליו. מהיום הראשון אני בתקלים איתו, בצעקות בבירורים ובשיחות. חוץ מזה שהתפקיד שלו זה לגרום לי לעבוד, מה שכבר יוצר בעיה קטנה (אבל רק קטנה). אבל הבעיה הגדולה היא שהוא פשוט מייצג את כל מה שאני שונא באנשים בכלל ובצבא בפרט; הוא שחצן, דו פרצופי, טיפש, מחשיב את עצמו ולא מסוגל להודות בטעות. הקטע הוא שניגוד לכולם שמתכופפים לפניו, חוטפים ממנו ועוד שותקים, אני לא מוכן. יש לי מספיק חוצפה, מספיק פז"מ, מספיק חשיבות (בתקווה שלא רק עצמית) ומעט מידי פחד מעונשים בשביל לא להתכופף מולו ולהגיד לו בדיוק מה אני חושב עליו. "אין לי שום כבוד בשביל דרגות, יש כל כך הרבה אנשים בדרגות גבוהות בצבא שהם לא יודעים מהחיים שלהם, הם לא יודעים את העבודה, הם לא עושים אותה טוב והם יודעים רק לטייח ולקחת קרדיט. במיוחד רבי סרנים (הדרגה שלו) שהסיבה היחידה שהם בצבא היא שהם  לא מספיק גרועים שיעיפו אותם. כל מיני אנשים שבחוץ היו נותנים להם להיות אחראי מחלקת הסלטים הכבושים בסופר אבל בצבא בגלל שהם לא עשו משהו מספיק רע בחמש עשרה השנה האחרונות הם צועקים על חיילים. הכבוד שיש לי לשאר האנשים ביחידה הוא בגלל מה שהם, יש פה רבי סרנים וסא"לים שעברו הרבה, יחידות מובחרות, קרביות ומודיעיניות. יש להם מוסר עבודה גבוהה, הם עובדים שעות על גבי שעות והכי חשוב, הם נאמנים לחיילים שלהם." זה מה שאמרתי לו באחת הפגישות שלנו.

חוץ מזה אני כבר מרגיש את הסוף. אין מה לעשות, כל הראש שלי כבר נמצא בשחרור. אמנם יש עוד ארבעה חודשים אבל אני כל הזמן קורא על מקומות בעולם, שומע סיפורים, מסתכל על מדור דרושים בעיתון ועושה שיחות עם אנשים מה עושים אחרי השחרור. אין דבר יותר מרגיז ממילואימניקים שמגיעים לצבא, שחוץ ממני אף אחד לא מכיר אותם, וכולם באותה שאלה מרגיזה "מה?! אתה עדיין פה?! אה, סמ"ר, טוב אז תכף תצטרף אלינו."

הנאחס (מפקד) כבר ניסה פעם לרתק אותי. אני ניגשתי עם זה למפקד היחידה. שורה תחתונה הסא"ל אמר לי שצריך לברר את המקרה ושחרר אותי בלי כלום ובלי להזכיר את זה. לעומת זאת הוא צעק בטלפון על הנאחס, כמובן שכולנו נצמדנו לדלת בשביל לשמוע. גם כמובן שהמקרה הזה גרם לי להרגיש יותר טוב אבל לא לשיפור ביחסינו.

אז זו פעם שנייה שהוא רוצה לשפוט אותי. אבל בניגוד לפעם הקודמת, שבלי קשר למה היא הייתה, הייתי בטוח בצדקת דרכי במאה אחוז. הפעם לאור השטויות שעשיתי באמת בלי אישור, העדפתי לא לגרום לחקירות עמוקות מידי שיגרמו לגילוים לא בריאים בשבילי. אז לא הלכתי עם זה עד הסוף.

הוא החליט עם השופט עוד לפני המשפט על שבוע ריתוק, (ככה זה צדק צבאי, עונש לפני המשפט). אבל אני כבר לא ילד, הוכחתי שהוא אמר משפט דו משמעי, העונש קוצר ליומיים. המשפט היה בחמישי, כלומר לחזור הביתה לקחת ציוד ולסגור שבת. אבל ביום חמישי במילא היה המון עבודה והייתי צריך להישאר במילא עד עשר בערך. אז הודעתי שאני מתחיל את הריתוק מאותו היום. כלומר, נשארתי כל היום עבודה הרגיל (אנשים שעבדו איתי ולא היו בריתוק, הלכו הביתה באוטובוס האחרון של 11 וחצי בלילה). ישנתי. עבדתי עוד קצת בשישי, ישנתי הרבה ובמקום לצאת בשבת בבוקר, יצאתי עם חברים לתל אביב כבר להצגת חצות של אפקט הפרפר. אחלה סרט דרך אגב ובלי להרוס לאנשים שלא ראו, כשחזרתי הבייתה חיבקתי את הכלב שלי חזק חזק.

כמה שעות אחרי המשפט הוא רצה לדבר איתי. על הזין שלי, קודם אתה נותן לי תלונה מנסה לסדר לי שבוע ריתוק ורק אחרי זה רוצה לדבר. אני מניח שאפילו לא בשביל לברר למה ואיך אלא בשביל לקשקש לי בשכל למה לא הייתי בסדר. אין מצב, אחרי הפעם הקודמת שהוא דרש שאני לא אפריע לו כשהוא מדבר וכשאני דיברתי בסוף הוא לא נתן לי להוציא משפט אחד שלם בלי לצעוק. אני לא צריך את זה. לא נכנסתי. מה הוא יעשה, ירתק אותי? :)

אני עדיין חושב ששלושה ימים חופש שווים עוד לילה ויום בצבא. חוץ מזה בלי מלחמות בצבא יהיה נורא משעמם.

עכשיו שאני קורא את זה, אני שם לב לשני דברים. אחד, טכני, שבקטעים שאני מדבר בכעס וברגש נעלמים כל מעברי השורה והנקודות אבל עכשיו אני אתקן את זה. התחלתי את הפוסט בצבא, המשכתי בשבת בבוקר בזולה בים וסיימתי פה במחשב. לכל קטע יש אופי מסוים לפי המקום שרשמתי בו. הדבר שני הוא איך השתנתי במהלך השירות הצבאי.

פעם הייתי נדפק, אומר תודה ומבקש עוד. לא הייתי חושב על להגיד דברים כאלו לאיש מבוגר ממני ובטח שלא לקצין. היום אתם רואים שהתקלקלתי, אני אגיד מה שאני חושב למי שבא לי: carpe diem . האמת היא "שהתקלקלתי" היא לא המילה הנכונה. אני חושב על זה כשיפור. העולם הוא אכזר, אין מקום לילד ביישן שמפחד להגיד מה הוא חושב.

בתקווה שכאן מסתיימים פוסטים צבאיים, אני אספר על דברים טובים יותר ואסיים בברכת: החיים ללא בושה, החיים ללא פחדנות, החיים ללא עקבות, החיים האמיתיים. אז איך מגיעים אליהם?

אז מה אני עושה פה עכשיו? עכשיו בבית בעשר בבוקר ביום שלישי. לי אין גימלים ולמיטב ידיעתי לא ביטלו את הצבא. האמת היא שפשוט לא קמתי בזמן ולא נראה שלאף אחד כל כך איכפת שעדיין לא הגעתי.

אז נתחיל מהתחלה. במוצאי שבת, לקראת שביזות יום ראשון החלטתי שאני פשוט לא יכול לחזור לצבא. אין לי כוח נפשי לעוד שבוע. חבר הגיע לרגילה ולהסתובב איתו איך שהוא יותר קסם לי מאשר הצבא. התקשרתי לתורן שבת, אמרתי לו שיש לי דלקת בעין, שהלכתי לקצין העיר והוצאתי שלוש גימלים. אם זה לא היה ברור אז הקשר למציאות הוא רופף מאוד, כלומר לא קיים. כלומר שבת, ראשון ושני אני בבית. בסוף יום ראשון התקשר אלי אחד מהמפקדים במסווה של לדעת האם אני בסדר אבל בעצם רצה לדעת מתי אני משלים את הפרויקטים שלי. סיפרתי לו שאני מבריא עד יום שני וביום שלישי יש לי הפניה לחר"פ בצריפין (מה שנכון אבל לא קשור לגימלים שלא קיימים).

ומבחינתי זהו. הרי הסיכוי שיבקשו ממני לראות איזשהו אישור רפואי הוא קלוש עד בלתי קיים. במקרה הגרוע שיבקשו אישור לא יהיה לי בעיה לזייף אחד. פעם עשיתי את זה לחבר שהיה בצרה. כמובן שאף אחד לא יטרח לבדוק האם זה רשום במחשב וגם אם כן תמיד אפשר לטעון שהמערכת הרפואית הצבאית שתמיד מאבדת את הפטורים שלי איבדה את הגימלים.

אני תכננתי להגיע היום בבוקר (שלישי) לצבא כרגיל ולצאת בערך באחת בצהרים לכיוון צריפין. אבל אחרי לילה עמוס לא הצלחתי לקום בבוקר (מעין שביזות יום ראשון ביום שלישי). כשקלטתי שאני מאחר בטירוף והתעוררתי, הבנתי שאף אחד עדיין לא חיפש אותי. כלומר או שחושבים שאני עדיין בגימלים או שחושבים שההפניה היא מוקדם יותר היום ואני נוסע ישר מהבית לצריפין. בכל מיקרה להגיע לצבא בעשר וללכת באחת יגרום ליותר מידי פתיחת עיניים ושאלות מיותרות. הרי למה הגעתי כל כך מאוחר?

לא. זה התשובה לשאלה שאתם שואלים. אני לא מרגיש טוב עם עצמי אחרי זה. אני מרגיש שאני מרמה את האנשים שאיתי בצבא ואת המערכת. פחות איכפת לי כמובן מהמערכת ומהקצין שהתקשר רק בשביל לדעת מה עם העבודה. אבל בכל אופן לכמה ימי חופש יש נטייה לשכך כאב מוסרי. אם זה עובר בלי בעיה, מה שאני די בטוח שכן, אז אני לא מתחרט.

אז מה כן היה בכמה ימי חופש; פאב, מונופול, סרט, ארוחות שחיתות, כמה טיולים, קצת טלווזיה, הרבה ספרים והמון זולה. נראה שעשיתי את הכל לאט לאט, אין לאן למהר, היה כיף.

עשינו נושא לטיול מוזר משהו: חיפשנו את כל השמורות הכי קטנות, חסרות משמעות ובלתי ידועות באזור השרון וטיילנו בכולן (לפחות אלו שהצלחנו לגלות). רובן התמקדו בלהיות גבעה חשופה או חורשה קטנה שאם לא הייתה עם השלטים הירוקים של הרשות להגנת הטבע אף אחד לא היה יודע שזו שמורה.

אבל יצאו תמונות נחמדות:

ניתן להבין שבאילת אני לא. אין הרבה אנשים שאומרים להם "עוד 40 שעות, תיק לשני לילות, תחנה מרכזית, אילת!" והם אומרים סבבה. האמת היא שאין מספיק אנשים שאני רוצה לבלות איתם סוף שבוע שלם. מרוב תשובות "אולי, נראה", נשארנו רק שניים וגנזו את הרעיון.

יום שישי אידילי. ישנתי 13 שעות, ככה בקטנה בלי לשים לב אפילו. נרדמתי אתמול כבר בשמונה ומשהו בערב והתעוררתי לבד לפני עשר. אני מקווה שזה הרג את העייפות סופית לסוף השבוע הזה. אז קראתי לא מעט ואכלתי עם המשפחה. בצהריים קבלתי טלפון מקצין המודיעין של אחת היחידות שביקש שאני אגיע בשישי בצהרים לעזור להם. כל זה כשאני לא תורן או כונן ויש תורן שבת בבסיס. אולי בחור בלאי אבל תורן. הסברתי לו לאן הוא יכול לתקוע את הבקשה הזאת וניגשתי למחשב לראות מה חדש.

קבלתי בדוא"ל הזמנה לטבעת "נצרת עילית". מבולבל, לא ממש מבין מה זה טבעת, או מה לעזאזל לי ולנצרת עילית, לחצתי על הקישור היחידי שהיה והופ הצטרפתי בטעות לטבעת. אחרי שהבנתי את מה הקטע ישר עזבתי את הטבעת הזאת וחיפשתי אחת נורמאלית.

לא מצאתי לי אף אחת (חוץ מ"פקצות בלונדיניות"), אז הקמתי את טבעת החיילים. ואפילו חשבתי לי על הייקו בתיאור. טוב, אז לא הייקו אלא חמשיר, בעל שלוש שורות (?!).

בכל מקרה אז עכשיו אני "מנהל הטבעת" או כפי שאני מעדיף Lord of the Ring. יש לי את היכולת להעיף אנשים או להזמין אותם, ממש מושל העולם, סארומאן לפחות. בינתיים תנועה ערה מאוד. הרבה רוצים להצטרף, אפילו הייתי צריך לדחות בלוגר אחד. מוזר.

סיפורי כדור באולינג

הקרחת צומחת במהירות וכבר תוך כמה ימים הפכה לסתם גלח צמוד מאוד. בקצב הזה יהיו לי רסטות עד השחרור. זה אולי בעתיד, אבל עכשיו, כמו אידיוט, נשרפתי בקרחת. אז הייתה לי יומיים קרקפת ורודה. אז כדי לא להחמיר התחלתי ללכת עם כובע ב', כן זה של הטירונים. אותי זה נורא שעשע. את כל השאר פחות. וקיבלתי רק עוד מבטי פליאה של מה זה הסמל הראשון עם כובע טירונים ונעליים אדומות עושה פה?

ועוד פידבק מהפוסט הקודם החלטתי מה אני צריך (מסתבר שלכתוב בלוג באמת עוזר לסדר את המחשבות בראש). קופארה! או קונג פו או טאי צ'י או איגרוף (הייתי פעם) אן משהו כזה. בקיצור משהו פיזי אבל לא משעמם כמו חדר כושר שאני אפסיק אחרי שבועיים. משהו שיהיה בזמנים קבועים וגם הזדמנות לפגוש אנשים חדשים. עכשיו צריך להחליט לאיזה מהם, קופארה נראה מגניב אבל האם הוא באמת כזה? ולמצוא קבוצת מתחילים.

האם שם אני אמצא את המפתח לחיים מאושרים? לא נראה, אבל דרך בריאה וטובה להעביר את הזמן.

כן, החיים בלי מטרה, אפילו אם המטרה היא טיפשית כמו ללמוד גרמנית, הם משעממים ומדכאים להחריד. במיוחד אם המטרות העיקריות שלי הן רובן ככולן מתרחשות רק בשחרור.

חוץ מזה בצבא רוצים שאני אעבוד כשכל מה שאני רוצה זה רק לישון ולישון. לא משנה מתי, כמה ולמה, אני כל הזמן עייף.

אפילו מחליף הגיע לי כבר לפני שבועיים בערך. התחלתי ללמד אותו בערך שלוש שעות, מדמיין איך אני גורם לו לקרוע את תחת ולעשות את כל העבודה בטענה שהוא צריך ללמוד. אבל יום למחרת הוא כבר עזב, נפל על פוליגרף. יותר נכון, פשוט לא הסכים לעשות את זה. אני חושב שזה קשור לפחדים מטננבאום. רק צרות האלחנן הזה עשה. אי אפשר להחזיר אותו באריזה המקורית ולקבל זיכוי או משהו, אתם יודעים לפעם הבאה שיחטפו מישהו.

בקיצור, קלטתי שאם עד עכשיו לא הגיע לי מחליף, או יותר נכון שניים כמו שרוצים לתפקידים (כן טוחנים אותי בתפקיד של שני אנשים), במילא אני לא יספיק לסיים את החפיפה שלהם. כלומר אני לא אספיק ליהנות מהפירות הצעירים בסוף, כלומר לא לעשות כלום. אז על הזין שלי, הם יתקעו בלי אנשים שיודעים את התפקיד, הם יהיו חייבים להחתים אותי קבע ולשלם לי כפול עשר בשביל לעשות בדיוק אותו דבר. אני בכלל רוצה לעשות קבע? אולי חודש או חודשיים להתחיל את האזרחות עם כיס תפוח.

בנימה קצת יותר משועשעת אך לא יותר אופטימית. כשלא הייתי פה, חלף לו בקונטר בצד שמאל היום ה150 לשחרור. זה קרה מתי שהוא בפורים (ממתי פורים זה חג של חמישה ימים?! הכול מקנאה בחופש של התיכוניסטים). כבר כמה זמן אמרתי לעצמי שלקראת השחרור אני מתכוון לעשות קרחת ולא להסתפר עד השחרור. לגדל בפעם הראשונה בחיים שלי שיער ארוך, זה נראה לי יעבור את האורך המותר בצבא בדיוק לקראת הסוף. אז הנה, לא יכול להיות זמן יותר טוב מתאריך עגול ופורים ביחד. נסעתי לספר שלי והוא לאחר מחאות רבות עשה לי "על הסכין".

יצאתי משם עם קרחת לבנבנה ומנצנצת. כמובן שכולם נבהלו ושאלו למה ומה עבר לי בראש. התחלתי להמציא להם סיבות;

"יש לי חבר חולה סרטן שעובר כימוטרפטיה וכל השיער שלו נשר. אז בתור השתתפות ולחזק אותו אנו עושים את זה בשבילו"

-          ואו, איזה חברים טובים! באמת?

-          "לא! התערבתי עם חברים"

-          פראייר.

-          "לא באמת! סתם היו לי כינים שלא נפטרתי מהם. אז זו הדרך הכי טובה"

-          הא, יותר הגיוני, די מגעיל. באמת היו לך כינים?

-          "מה פתאום! לפני כמה ימים היה 'עוד 150 יום לשחרור', אז החלטתי לעשות קרחת ולא להסתפר עד השחרור"

-          הא, מצחיק. זה באמת?

אני טענתי שזה הסיבה האמיתית, זה נכון, אבל זה לא הכול. הרי איך מסבירים שאתה עושה את זה רק כדי להרגיש חי? כי אתה מרגיש שאתה תקוע בחיים מלנכוליים של לקום, צבא, לחזור הביתה, לבזבז כמה שעות, לישון מעט מידי וחוזר חלילה. בחיים ללא סיבה אמיתית לקום צריך לעשות משהו דרסטי בשביל להתרגש.

בכל מקרה, לאור היכולת החדשה החלטתי להתחפש לנזיר בודהיסטי. אחרי שיש לך קרחת, זה די פשוט ומנימלסטי (כמו שנזיר בודהיסטי אמור להיות). בסה"כ סדין בתור טוגה ופעמון קטן. באתי ככה למסיבת פורים בבסיס.

בהתחלה הגדרתי את עצמי שהתחפשתי ל"דאלי למה" או ל" מוהטמה גנדי" שני מנהיגים גדולים ומפורסמים ששינו בעצמם את העולם. אבל אחרי שרוב האנשים בבסיס עשו פרצוף מבולבל של כלבלב ולא ידעו מי הם החלפתי לנזיר בודהיסטי.

הייתה תחרות תחפושות, מכל מחלקה שלחו נציג אחד בניסיון לזכות במיקרוגל למחלקה. לחצו אלי לעלות. כמתאים לי ישר התנגדתי, הרי מה לי ולהיות על במה. אבל אחרי כמה שניות מחשבה, קלטתי שזה בעצם בדיוק מה שאני צריך. להעיף את העכבות לחיות את הרגע. עליתי להשתתף בתור נציג המודיעין.

מצויד בידע הזה עליתי על הבמה וכשהגיעה תורי הכרזתי על עצמי כ"בודהיסטי". הDJ השחור משהו שאל אותי "מה זה?". "אדם שמאמין בבודהה", השבתי. הוא לא עשה רושם של מתרשם או מבין והמשיך הלאה. הגיע שלב הבחירה, הקהל היה צריך לעשות רעש ולפי כמות הרעש בוחרים את הזוכה. אני הוגדרתי על ידיו כ"הבחור הקירח שהתחפש ל... אני לא יודע בדיוק למה". דווקא קיבלתי הרבה רעש, אני לא יודע עם כי פתאום הפכתי לפופולארי או שפשוט המודיעין רוצים לאכול בורקסים חמים. כמובן שבסוף שני פרחות שהיו צריכות להחליט מי קיבל הכי הרבה רעש פשוט בחרו את מי שהן אוהבות (לא אותי כמובן). עברו אותי, לובה מקורית (או שלא) ושני בחורים שהתחפשו לצלמים. מה זה התחפשו לצלמים, שמו מצלמה על הצוואר והחליטו שהם התחפשו. חשים מירמור בקולי?! שחורים מטומטמים מלוד ורמלה!

אז מה המסקנה, אני חייב חופשה. אני מנסה לארגן טיול בסוף שבוע לאילת, מה הסיכוי שזה יצא לפועל ויהיה יותר מבן אדם אחד שיסע איתי? אני אופטימי בינתיים. טיפש אבל אופטימי!