הסעודה האחרונה, עדי נס
הדבר הזה, מודפס בגדול וממוסגר שווה 102 אלף דולר. אפשר גם לספור את זה כ 102,000 דולר או למשל 442,000 שקל, אבל דוגרי זה לא באמת משנה. זה המון כסף.
את התמונה הזאת צילם עדי נס, בחור ישראלי אחד, אפילו די מפורסם בביצה, כחלק מסדרת "חיילים". הוא אוהב לצלם דברים בסגנון הזה, דת, כיבוש, מיתוסים, הומו-ארוטיקה וכאלו. לפני כמה שבועות הוא מכר את אחד מבין 5 העותקים של התמונה הזאת בסכום האסטרונומי הזה (הכתבה).
אז קודם כל יפה לו. גם תמונה באמת לא רעה, אפילו טובה (אני לא יכול להגיד משהו אחר על תמונה שעלתה כזה סכום), לפחות ממה שראיתי בתמונות הקטנות שברשת. אז אני מאושר בשבילו, גם קצת מקנא, אבל יותר מהכול הוא מפיח בי רוח תקווה. רוח תקווה שכן אפשר להצליח בצילום, שכן אפשר להתקיים בכבוד.
בשנתיים האחרונות פיתחתי אהבה לצילום, זה התחביב שלי, זה מה שאני אוהב לעשות. אני משתעשע לי מפעם לפעם במחשבה של לעשות את התחביב למשהו יותר רציני, אולי אפילו לעבודה ואז אני מהר מהר משתיק את עצמי. הרי מה אני, מוקף באלפי אנשים שזה התחביב שלהם, שלא הלכו לתחום. או יותר גרוע באלפי אנשים שכן הלכו לתחום. הלכו ונתקעו.
הדבר הכי נורא שאני יכול לדמיין לעצמי זה ללכת אחרי החלום ולהתעורר עוד עשר שנים או עשרים כצלם חתונות חלטוריסט. או אחד מאלו ששוכבים שעות על הדשא מול מלון, רבים עם המאבטחים ונדחפים רק כדי לצלם תמונה אחת של מדונה יוצאת מהמלון. אלו הסיוטים שלי, אני רוצה לעשות משהו שאני אוהב ולהתקיים מזה בכבוד, כספית ורוחנית. אם אלו הברירות בצילום אני כבר מעדיף לעשות משהו אחר בחיים.
חס ושלום להמשיך בעבודה במחשוב, זה הדבר הכי נורא, אני מרגיש שאני קמל בעבודה, יום אחרי יום מת לי מתחת לפלורסנט ולשגרה. אולי אני אלך לעשות תואר שני/שלישי בביו-טכנולוגיה, אעבוד במחקר בחברת היי-טק וארוויח הרבה כסף. אני אוכל לשמור על הצילום כתחביב קטן עד שהוא לאט לאט יתמוסס ויעלם. אבל זה לא באמת מה שאני רוצה עכשיו לעשות. או שאולי אני אהיה כמו "ניר-וואנה", התחיל בתור מהנדס מחשבים עם תחביב ומתישהו באמצע החיים המיר את המקצוע למה שהוא בעצם אוהב, נהייה אחלה צלם. אבל אני בטוח שאפשר למצוא משהו שאני לא אשנא לעשות אבל גם לא ארגיש שנכשלתי בו. כי אין דבר יותר גרוע מלהיכשל במשהו שבאמת איכפת לך ממנו.
אני משתדל להאמין שכן יש אופציות, נגיד צלם אומנותי, צלם גיאוגרפי או בכלל טוב - צלם סטודיו. נשמע לי נפלא יום אחד לראות את העבודה שלי מרוחה בגדול בשלט פרסומת על האיילון. לעבוד בעולם עם האנשים המפורסמים, להסתובב בעולם, לראות את התוצאות מתפרסמות בגדול ועל שערי המגזינים.
אבל כמה כבר כאלו יש? עדי נס, העשיר החדש יש רק אחד, רובי קסטרו - יש רק אחד ואפילו הוא עושה הרבה פפראצ'י. כמותם יש רק עוד כמה בודדים שהם באמת גדולים ועוד אלפי משתרכים אנונימיים.
האם ללכת בעיוורות אחרי החלום הנוכחי, ליפול להיחבט לסבול ולהרוס את התחביב האהוב עלי. או שאני אפסיק לחלום ואלך בתלם שהחברה מראה לי שאם יש לי את השכל ואת הכישורים ללכת לתואר ראשון ושני ועבודה במקום מוסדר ורציני שבו אוכל לקבל לעבוד הרבה יותר מידי שעות ביום עד שאני אקבל קביעות ואתנוון לי לאט עד הפנסיה.
מועטות התמונות שלי שפורסמו בבלוג, בדרך כלל הן התמונות שהן פחות "אומנותיות" ואלו שאני פחות מעריך. הרי ברגע שפרסמתי את התמונה בבלוג אני אחשוב פעמים לפני שאני אראה אותה במקום אחר תחת שמי האמיתי. לכן, מה שאני אוהב ורוצה להראות מסתובב באינטרנט בכמה אתרים ובמשרדים של תחרויות צילום שלא זכיתי בהם. אולי יום אחד אני אתקל בהם ואזכר בתקופה שהייתי צעיר ומבולבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
