 כינוי:
בן: 41 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2007
 ברווזי קיץ מפלסטיק
אם כבר הזכרנו בפוסט הקודם את הספר "פרא", ואת הברווזים* שבו, אז חשבתי לציין שקראתי בשער האחורי של גלובס, שרומן אברמוביץ', אוליגרך רוסי שחי בלונדון, אחד מעשירי תבל, בעל קבוצת הכדורגל צ'לסי ונשוי טרי לדוגמנית - התחיל את דרכו העסקית במכירת ברווזים מפלסטיק.
כנראה שלכולנו יש עוד סיכוי.
* הברווזים ב"פרא" הם סתם מטפורה. ציור "חבר את הקווים" של ברווז שבא להראות שכולנו נופלים לחוקים שלימדו אותנו. שאנחנו מורגלים לחשוב ולראות מה שהחברה אמרה לנו לראות ולחשוב. במקרה הזה, לחבר את הקווים במוח ולראות ברווז, למרות שבמציאות אלו רק נקודות בדו מימד.
ובמקרה של אברמוביץ' – שממכירת צעצועים זולים ברוסיה אי אפשר להתעשר.
בכל מקרה, מחשבה אחרת שעברה לי בראש לפני כמה דקות זה, יו כמה אור. כמה חם ונעים היום. ואיך זה שעדיין השמש לא שקעה בשש ומשהו בערב. מה שגרם לי להיזכר שהחלפנו לשעון קיץ היום בלילה. וכמו שכתבתי באיזה דיכאון חורף לפני כמה חודשים, מרץ זה תיכף מעבר לפינה ואיתו יגיע ה21 למרץ , יום השוויון האביבי - תחילת האביב הרשמית. מיד אחריו קיבלנו השנה גם את שעון הקיץ הנפלא.
ההדרים כבר נעלמו, אין ריח תפוזים וקלמנטינות. לעומת זאת השסק כבר מראה ניצנים של הבשלה. ונעים לי. ולא צריך כבר חימום בכלל. אפילו בלילה. ובנגב בכלל חם עכשיו (אל תשאלו מה עשיתי שם בלילה). ונרשמתי ללימודים עם הציון פסיכומטרי המפתיע שלי. והייתי בראיון לעבודה מושלמת (בתקווה שאני גם אקבל אותה) וביום ראשון יש לי דייט ראשון עם בחורה שאני מנסה לשכנע אותה כבר כמה זמן. (דתייה לייט, מעניין איך זה יעבוד).
וזהו, באופן כללי. הקיץ מגיע, החיים בכלל לא רעים ואני מאושר. לפחות עד ש35 מעלות ו90 אחוז לחות יגיעו. ואין שום שיר שיותר יתאים ברגע זה מאשר:
לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי שיר.
אמנם אני עוד לא מזיע, אבל איני מסתיר
את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לקור.
ולכבודה עם עפרון כתבתי שיר מזמור
לכבוד הקיץ -גזוז
| |
קונכיות
"כי כמה שאתה יותר מתערבב בחיים , ככה אתה יותר יכול להיפגע, אני מבינה על מה אתה מדבר, אתה מדבר על אמונה, בלי רשת בטחון. מצטערת, בשבילי זה הימור גדול מדי. תגיד מה שתגיד על קונכיות, הן משאירות אותך בחיים."
בפינת ה"לבורג אין משהו חכם להגיד אז הוא פשוט יצטט פסקה שהוא אהב מספר אחרון שהוא קרא" הזאת אני מביא הפעם את פרא של גבי ניצן.
| |
וידוי
שיר השבוע שלי הוא כל כך שונה מכל שאר שירי השבוע שהייתי חייב להעלות אותו לבלוג:
"וידוי" בגרסה שלי יהודית רביץ שרה, סשה ארגוב מלחין, אבל תמיד אלכסנדר פן כתב את המילים.
אתם מוזמנים להוריד (אימיול), אבל אני הבאתי את רק המילים, גם זה מספיק.
הא, דרך אגב, בכל הגרסאות המולחנות, השמיטו את הבית האחרון (לא הפזמון, הבית) המורדיבי משהו. כנראה זה יותר מדי.
מְעִילִי הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר,
לֵיל הַסְּתָו וּשְׂפָתַי הַלַּחוֹת מִנִּי גֶּשֶׁם -
כָּךְ רָאִיתָ אוֹתִי רִאשׁוֹנָה, הֲתִזְכֹּר?
וְהָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם,
כִּי אֶהְיֶה בִּשְׁבִילְךָ כְּמוֹ לֶחֶם וָמַיִם
וּכְאֶל לֶחֶם וָמַיִם אֵלַי תַּחֲזֹר.
בְּעָנְיֵנוּ הַמַּר, בַּעֲבֹר אוֹתְךָ זַעַם,
גַּם לַמָּוֶת אַתָּה קִלַּלְתָּנִי לֹא פַּעַם,
וּכְתֵפַי הַקָּרוֹת רָעֲדוּ מִשִּׂמְחָה;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתְךָ בִּגְלָלִי בִּנְחֻשְׁתַּיִם
וְגַם אָז לְבָבִי לֹא יָסוּר מֵעִמְּךָ.
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
אֲבָל זְכֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת;
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
וְקִנֵּאתִי לְךָ וּבַחֹשֶךְ אָרַבְתִּי
וְשָׂנֵאתִי לְךָ וְעַד דֶּמַע אָהַבְתִּי
וּבֵיתֵנוּ שָׁמַם מֵחִיּוּךְ וּמִצְּחוֹק.
וּבְשׁוּבְךָ אֶל הַבַּיִת, מָרוּד כְּמוֹ כֶּלֶב,
עֶלְבּוֹנוֹת שֶׁל זָרִים בִּי נָקַמְתָּ פִּי אֶלֶף
וָאֵדַע כִּי חָשַׁבְתָּ עָלַי מֵרָחוֹק.
וּבַלַּיְלָה הַהוּא, עֵת הִטַּחְתָּ בַּדֶּלֶת
וְהָלַכְתָּ לָעַד וַאֲנִי נוֹשֵׂאת יֶלֶד,
רַק חָשַׁךְ אוֹר עֵינַי אַךְ לִבִּי לֹא נִשְׁבַּר;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁתָּשׁוּב עוֹד אֵלַי וְתִפֹּל עַל בִּרְכַּיִם
וַאֲנִי בְּפָנֶיךָ אַבִּיט וְאֹמַר:
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת
אֲבָל טוֹב שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת;
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
הֵן יָדַעְתִּי שֶׁאֵין לִי אוֹהֵב מִלְּבַדֶּךָ
וְיָדַעְתִּי: הַמָּוֶת יָבוֹא מִיָּדֶיךָ
וַאֲנִי מְחַכָּה וּמְצַפָּה לְזִיווֹ;
הוּא יָבוֹא פִּתְאוֹמִי כְּגַרְזֶן עַל עֵץ יַעַר,
אוֹ יִקְרַב לְאִטּוֹ, בְּעִנּוּי וּבְצַעַר,
אֲבָל לֹא מִידֵי זָר - מִיָּדֶיךָ יָבוֹא.
וְגַם אָז לְבֵיתְךָ, בְּלֵיל שְׁכוֹל וְלֵיל עֹנִי,
בַּחֲלוֹם עוֹד אָשׁוּבָה, כְּסִילָה שֶׁכָּמוֹנִי,
וְאֹמַר: הִנֵּה בָּאתִי מִנְּדוֹד בִּשְׁבִילַי;
כִּי הָיָה לִי בָּרוּר כְּמוֹ שְׁתַּיִם וּשְׁתַּיִם
שֶׁאָבוֹא לְבֵיתְךָ בְּעָצְמֶךָ עֵינַיִם
עַד אֲשֶׁר יִשָּׂאוּךָ בַּדֶּרֶךְ אֵלַי.
כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,
אֲבָל עֵד לִי הָאֵל הַחוֹרֵץ גּוֹרָלוֹת:
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
רַק אוֹתָהּ אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת,
בְּאוֹתוֹ מְעִילוֹן עִם אוֹתוֹ צִיץ הַוֶּרֶד,
בְּאוֹתָהּ הַשִּׂמְלָה הַפְּשׁוּטָה מִשְּׂמָלוֹת.
אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,
יִהְיֶה כָּךְ, כָּךְ יִהְיֶה אוֹת בְּאוֹת.
והתהייה הגדולה שלי, מה זה: "... היה לי ברור כמו שתיים ושתיים" ?!
איך 2 ו 2 הם ברורים לחלוטין? סלנג של שנות ה40 ?
מה שלא יהיה הפירוש, אני מחבב את אלכסנדר פן (הכותב). עושה רושם שחייו הם כמו סרט. אמיתי או בדיוני.
נולד ברוסיה, גודל אצל סבא צייד הדובים. עד שדוב אחד החזיר לסבא. אז אלכסנדר הבודד בגיל העשרה המוקדם החליט לחקות את מרקו, עשרות שנים לפני המצוייר, ולצעוד ברגל 6000 ק"מ במסע אל אבא.
כשמצא אותו, שנים אחרי, הוא גדל, נהייה אלוף מוסקווה באגרוף, כתב שירים, הסתכסך עם השלטון הרוסי. ועלה ארצה. בלי לדעת מילה בעברית. אבל זה לא נורא. כי הוא התחבר עם, מי אם לא, ביאליק. לא הרחוב, המשורר. שלימד אותו עברית והכיר לו את הבוהמה התל אביבית.
משם הוא כבר הספיק להתפרסם. מה שהבטיח אספקת אלכוהול בחינם מבעלי קפה כסית, שאלכנדר ידע לנצל היטב ושורות של נשים. מסתבר שיופי ופרסום משיג הרבה נשים. יפה ירקוני למשל טענה שהוא הבחור הכי יפה שהיא ראתה בחייה. אז היו לו 4 ילדים, מ3 נשים שונות. חלקן מפורסמות בעצמן, כמו חנה רובינא למשל. הא, והוא קרא לאחת מילדותיו זורבבלה. סתם בשביל ההקשר הישראבלוגי.
אבל כששותים הרבה, כותבים מעט וקופצים נשים הקרירה לא נבנית. במיוחד לא אם אתה מעצבן את כולם וממשיך לכתוב שירים על כמה סטאלין הוא טוב אחרי שמגלים שהוא רוצח מיליונים. אז כולם שונאים אותך פחות או יותר.
אבל החיים שלו היו טובים. רק שהאלכוהול וסכרת לא הולכים ביחד, לא שהוא האמין לזה, אז זה גרם לו לא ללכת. בכלל. 2 רגליו נקטעו והוא נפטר ב1972 .
| |
קדימה
נזכרתי במשהו,
אולי חלמתי אותו בין החלומות המוזרים שלי, אני לא בטוח, אבל חשבתי על זה הבוקר:
הסמל של אוסטרליה מכיל בתוכו את החיות אמו (סוג של יען אוסטרלי) וקנגרו.
.jpg/250px-Aust_Coa)
ולמה דווקא את החיות האלו, מבין כל החיות המקומיות, יחודיות, מוזרות וחמודות שמסתובבות ברחבי היבשת? למה לא דוב קוואלה רך וחמדמד. וומבאט טיפש ואיטי. נמלים אורגות. וולאבי. ברווזן. שד טזמני ועוד ועוד שלל חיות שאתה מנסה לא לדרוס תוך שעיטה במרחבים הפתוחים. למה דווקא הן צריכות להיות על הסמל ועל המטבע, ועל סימלי המדינות והטריטורות?
הסיבה שבחרו את 2 החיות האלו, היא שהן לא מסוגלות ללכת אחורה. גימיק מטורף! צריך לתת פרס לאיש הקריאטיב של אלוהים שהמציא את זה. הקנגרו מסוגל לקפץ רק קדימה והאמו מסוגל לרוץ רק קדימה. לא מאמינים לי, אפילו ויקיפדיה אומרת את זה. זה בא ליצג את אוסטרליה, שרק מתקדמת לה קדימה.
ואני רק חושב, כמה היה נחמד אם אני הייתי חיה שמסוגלת לנוע רק קדימה. אולי לא הייתי יושב על התחת כבר חודש שלם מאז הפסיכומטרי ולא מצליח להחליט למה להרשם, או להתחיל לחפש עבודה, או לקנות קטנוע או לשכוח לחלוטין את סימפוני.
| |
725
משעשע, כדרכו של העולם ומרפי אהוב מרג'י.
נרשמתי היום אחר הצהרים לבחינות לבצלאל, חזרתי מהדואר, אחרי ששילמתי ושלחתי את בקשתי להתחיל ללמוד צילום בירושלים בשנה הקרובה.
ותוך פחות משעה, קיבלתי את תוצאות הפסיכומטרי. קיבלתי 725 :))
אושר!
כשהערכתי את הציון לא הרשתי לעצמי לפנטז על יותר מ690 כדי לא להתאכזב.
יש חישוב שמעשע אותי. גורם לי להרגיש טוב בצורה נרקיסיסטית ומתנשאת. אם אני אלך ברחוב, ואספור 100 אנשים שעוברים מולי במדרכה. אז אם אני אעשה את זה יתגלה לי שאני קיבלתי ציון פסיכומטרי גבוה יותר מ99 מהם. נראה לי. או 98. בעצם 1.9 אנשים יהיו יותר חכמים ממני. בעצם אולי אני לא מספיק חכם, אם אני לא מצליח לחשב את זה...
בכל מקרה, המשעשע הוא שכל הזמן האחרון אמרתי שיהיה משעשע להיות צלם עם פסיכו מעל 700. להתקבל לאקדמיה שכל מה שצריך בשבילה זה תעודת בגרות.
בסדר, אז מחר ארשם לאופציות היותר ראליות. לעברית, באר שבע ותל אביב. נרשם לביו-משהו. טכנולוגיה/פסיכולוגיה/מיקרו/כימיה. דו חוגי, חד חוגי, רב חוגי, מה זה משנה. נחליט מחר על החלק השני. אני מקווה. כי הדד ליין של עצמי כבר עבר לפני יומיים.
הא, וצריך להתחיל להכין תיק עבודות, עוד חודש המיונים.
הבה נצא בחגיגות; "לא יהיה עוד פוסט בקטגוריית פסיכומטרי"...
| |
חלומות
פעם המילה הזאת דיברה על ציפיות לעתיד, על דברים שאני רוצה שיהיה. בחודש האחרון, חלומות זה הדברים האלו שרודפים אותי בשנתי. שבגללם לא משנה מתי אני הולך לישון, אני כל בוקר מתעורר מוקדם, מבולבל, לא מבין, לוקח לי כמה שניות להבין ששוב חלמתי, שעכשיו זו שעה שאני עוד שומע את אבא מכין ארוחת בוקר ואין סיבה להיות ער. אז אני מתמרמר, תוהה אם אני אזכור את החלום עוד כמה שעות. מסתובב חזרה וחוזר לשינה טרופה של עוד כמה שעות. שינה מלאת חלומות. חלומות שלא נותנים לי מנוח.
חשבתי שהחלומות הם בגלל תקופת הפסיכומטרי, העומס של הלימודים, ההשתקעות המוחלטת בלימוד, הלחץ של מבחן ששווה בחשיבותו ל12 שנות לימודים. חלמתי כבר שאני מגיע ערום למבחן הפסיכומטרי, חלמתי שאני מפשל במבחן וצריך ללכת ללמוד במכללת סמי-שמעון בבאר שבע, חלמתי שאני הולך לשירותים באמצע המבחן וננעל שם לשארית המבחן.
ואכן, הפסיכומטרי עבר, בלי התרגשות יתרה בעולם האמיתי ובאמת הוא נעלם מהחלומות. אבל החלומות עצמם לא נעלמו. המשכתי להתעורר עם הנץ החמה מוטרד מחלומות. התחלתי לחלום פלאש-באקים. אירועים ומקומות שקרו בעבר, אבל תמיד עם הבדל. בדרך כלל עם אנשים שבכלל לא היו שם או אירוע לא הגיוני; פתאום אני חזרה בלאוס, קופץ מהאומגה לתוך מי הנהר של ואנג-ויאנג, ביחד עם חברים שאני אפגוש רק חודשים אחרי כשאחזור לארץ בשביל ישראל.
או שאני חזרה בתחילת הטיול, מטייל בהונג קונג אבל לא עם סימפוני, אלא עם החברה שלי מהתיכון.
בחלום אחר אני מטייל במדבר בארץ עם הבחורה הגרמנית שסובבה אותי ממבט ראשון בריינבו ביץ, אוסטרליה. זאת שרציתי לשנות את האוטובוס שלי ולנסוע איתה למקאיי אחרי שיחה של שעה. אבל פחדתי ממה שאולי אני ארצה שיקרה ולקחתי את האוטובוס המתוכנן לבנדרברג. אני בכלל לא זוכר את השם שלה, בקושי זכרתי אותה בכלל. אבל בחלום הזה אני פתאום מטייל עם היפיפייה המדהימה הזאת, סטודנטית למתמטיקה אם אני לא טועה, באיזה גבעה בנגב.
בחלום אחר אני בכלל קופץ לים סוף בסוף שביל ישראל וסימפוני שם איתי.
ועוד דברים הזויים לחלוטין כמו לפגוש את שבט הצופים הישן שלי בחאקי מלא ביציאה מבית חב"ד בנקוק.
ז'אנר שונה לגמרי של חלומות הוא המטריד ביותר בימים אלו, באלו אני לא רואה את העבר בצורה מעוותת, אלא את העתיד, אני רואה את עצמי בעבודה בגיל שלושים, בגיל ארבעים. השפעה של הניסיון שלי להחליט מה אני רוצה ללמוד. בחלום אחד אני צלם כושל, בקושי מסיים את החודש, עובד בצילום אירועים ובהמתנה בשיחים מתחת לבית של סלבריטי. בחלום אחר, לפעמים באותו הבוקר אפילו, אני צלם אומנות מצליח, איזשהו עדי נס, בפתיחת עוד תערוכה בניו יורק. אבל אני פלצני ושחצני, עם שפם מצחיק ותספורת בצבעים מטורפים. מתחכך ומתחנף בצורה כל כך מזוייפת.
ביום אחר אני חולם שאני עובד במחקר, אני אפור ונראה זקן, אבל לא באמת, רק העבודה הארוכה במעבדה עשתה אותי כזה. עבודה שחורה וסזיפית של שנים הביאה אותי ליום פרסום המאמר, רק שהוא נחתך לפיסקה בודדת ונדחף לעמודים האחרונים באיזה עיתון מדעי. עבודה של שנים הסתכמה בכלום.
אבל לפעמים בחלום אחר אני עוסק בהשפעת סמים על המוח, כל יום אני מגלה משהו חדש, כל יום הוא אתגר מחשבתי חדש. אני נלהב, מצחיק, סוחף בהתרגשות שלי למקצוע. כל כך שמראיינים אותי לתוכניות בערוץ שמונה לעיתים קרובות. חלום נחמד, גם אם חנוני להחריד.
לפעמים אני באיזשהו מקצוע לא ברור, על יאכטה, מטייל בעולם. או פתאום אני רואה את עצמי עושה סנפלינג באיזה מערה חשוכה וענקית. לא ברור לי באיזה מקצוע עושים את זה.
קרה גם שראיתי את עצמי בתור איש עסקים כבד, מנהל עסקות של מיליונים מכסא נוח על חוף הים הטרופי באי הפרטי שלי. בחלום אחר, אני ילד בן שלושים, שוכב על הספה בבית הורי, מבקש מאמא שתספר לי על זמנים שהייתי מאושר ועדיין לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאשתחרר מהצבא.
אבל בוקר אחד, התעוררתי מחלום, ולשם שינוי, הרגשתי לא רק בלבול והקלה. בחלום הזה העבודה שלי הייתה שחקן פורנו. פתאום כל בחורה שקרה לי משהו איתה, שחשקתי בה ולו לשנייה, עומדות להן שם בשורה. J
אז למרות הכול, אולי בכל זאת עדיף להמשיך לחלום.
| |
ספר
בגלגלץ קריינית עם קול של פוך מבקשת מהמאזינים, ספרו לנו מה קורה בכבישים, ואני חושב שאם היה לי פלאפון הייתי עושה כוכבית תשעים ואחת שמונה ומדווח על פקק פנימי שנמשך כבר חודש, בלי תאונה נראית לעין, אבל אין לי פלאפון, אין כסף לזמן אוויר כשחיים על אוויר...
עמוד 202-203
| |
החוף
בנסיעה ההיא למדתי משהו מאוד חשוב. בריחה באמצעות נסיעה לטיול היא פתרון שעובד. כמעט מהרגע שבו עליתי למטוס, החיים באנגליה הפכו להיות חסרי משמעות. מרגע שנדלקו ההודעות על הידוק חגורות הבטיחות, כל הבעיות כבו. משענות יד שבורות נעשו חשובות יותר מלבבות שבורים. עד שהמטוס המריא כבר שכחתי שאנגליה בכלל קיימת. - אלכס גרלנד, החוף.
שאלו אותי את זה פעם. לא יכולתי להגדיר את זה יותר טוב גם אם הייתי חושב על זה חודשיים.
אז מזל שלקח לי רק יומיים וחצי לקרוא את 450+ העמודים המרתקים שלו.
בפינת "הידעת?", גרלנד, שכתב את הספר החוף בגיל 29, תיאר סיפור דמיוני שעובר על הגיבור, שמבוסס את מצבו שלו בגיל 18-19 במהלך אחד מהטיולים הרבים שלו באסיה. הכוונה הייתה לצאת נגד תרבות התרמילאים. נגד כל הנזק שהיא גורמת. כמה הוא לא ידע, איך הספר, ובמיוחד הסרט בכיכובו של ליאונרדו דה קפריו, יעשה בדיוק את ההפך. מה שיגרום למיליונים של צעירים ברחבי העולם, כולל אותי, בורג אחד קטן, לצאת למסע בעולם בחיפוש אחר ההרפתקאות והמקומות שנמצאים בסיפור.
יש המון הבדל בין הספר לסרט, אבל אני מאוד מאוד אוהב את שניהם. רק בצורה שונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
