מחפש מברג פנוי להברגה

עד היום שמעתי אין ספור סיפורים קטנים על החיים בצל הנאצים מסבא שלי. סיפורים ממחנות העבודה, סיפורים מהמחבואים הקטנטנים, סיפורים מהרחובות ההרוסים וסיפורים וניסים. אבל רק עכשיו גיליתי, דרך אמא שלי, את פרטי הבריחה מהנאצים.

את רוב הזמן הוא העביר במחנות העבודה. לקראת סוף המלחמה כשהרוסים לוחצים ממזרח, המחנה פורק והתחילה צעדת המוות מערבה. בקור וברעב. אחרי כמה ימים של צעדה הוא הבין שככה הוא לא ישרוד אפילו עוד כמה ימים. מה שחדש לי זה, שהוא החליט לברוח, ביום ה21 במרץ 1944 . בדיוק ביום הזה הוא ברח מצעדת המוות ליערות.

מה שמשך את צומת ליבי זה העובדה שה21 במרץ הוא יום השוויון האביבי. כלומר היום שבו הלילה והיום הם בדיוק באותו האורך, 12 שעות. חג פגאני שכזה, אחד מארבעה כל שנה, היום האורך בשנה בקיץ, הקצר בחורף והשווה בסתיו ובאביב. בתקופות עתיקות היה נחגג היום בהילולות גדולות, כיום בחבורות מוזרות שמדליקות מדורות, רוקדות ושרות שירים מוזרים בפארק הירקון.

לא יודע למה, יש בזה משהו שמצא חן בעיני, מעין מעגל החיים שתפור בטבע העתיק. פגאני שכמוני (?!) או סתם מעגל החיים מ"מלך האריות"...

זה היה הפוסט המתוכנן, אבל אם כבר התחלתי, אז אמשיך בתמצות: הוא פגש ביערות עוד ארבעה ניצולים. ביחד הם ניסו לשרוד. אבל ביערות אין שום דבר לאכול וכשהם ניסו להשיג אוכל הם נתפסו. ברחו שוב ומאז ועד סוף המלחמה עבד בשביל פולנים בתפירה בתמורת אוכל ולינה, כאשר רוב הפעמים הם לא ידעו שהוא יהודי. ככה עד לסוף המלחמה.

אם כבר דיברתי על מעגלים; היה מעסיק שגילה שסבי הוא יהודי ורצה להרוג אותו, סבא שלי שמע על זה מראש והספיק לברוח. לאחר סוף המלחמה, כאשר סבא עשה את הדרך לאיטליה, הוא פגש בגרמניה את אותו המעסיק. המעסיק הפולני שהיה מסודר כלכלי איבד את הכול כשהסובייטים הגיעו והחרימו. פתאום המעסיק נזכר בזמנים "הטובים", באיך שהוא "עזר" לו ובכמה הם היו חברים טובים. מתרפס לפני פליט חסר כל בבקשה לקצת אוכל. סבא שלי התעלם ופשוט המשיך ללכת בדרך לפלסטינה.

דבר אחרון, במחנה המעבר באיטליה, כאשר הוא חיכה ארוכות לספינה שתיקח אותו לארץ ישראל הוא פגש את אשתו לעתיד, סבתי. ביחד הם עלו ארצה, ירדו לחוף ליד קיבוץ יגור רק כדי לחוות את השבת השחורה מידי הבריטים (מעגל! מעגל! מצאתי עוד מעגל!). הם הצליחו להסתתר ולהישאר בארץ, אבל זה כבר סיפור אחר.

אני למדתי, בתקווה שגם אתם למדתם; תפתחו ספר היסטוריה, או פשוט תקשיבו לסבא...

ערב יום השואה 2004

פתאום קלטתי, מחר יש צבא!

מחר צריך לקום עם השעון בשש ומשהו ולא ביקיצה טבעית בעשר ומשהו.

צריך ללבוש ירוק ולשים דרגות, למצוא את הפס והאישורים ולסדר את הכפתורים.

לנסוע ולפגוש כל מיני אנשים שדי שמחתי לא לראות שבועיים.

בעצם כבר איזו חודש לא עבדתי כרגיל, הכנות לתרגיל, תרגיל, זנות כי כל השאר נשארו בתרגיל וחופשה.

אוי פאק, צבא! ועבודה שהצטברה במשך חודש!

אני פשוט לא עיכלתי את זה. הבנתי שהחופשה מסתיימת, הבנתי שנגמר החג השני. אפילו חגגתי בפיצה המסורתית (מה לעשות אני אשכנזי, לנו אין מופלטות, יש פיצות) אבל לא עיכלתי שמחר יש צבא.

חופש זה הרגשה כל כך מטעה!

בעצם בחופשה הזאת עברתי עוד חודש. רק עוד שלושה חודשים, כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק.

עוד מאה ומשהו יום...

הא, אני יכול לשרוד את זה. זה הייתה שאיפת האוויר האחרונה, עכשיו עוצרים את הנשימה מחזיקים חזק חזק את החמצן החדש וצוללים לשלושה חודשים אחרונים עד לחופש.

לפני כמה חודשים ראיתי בעיתון מודעה שמזמינה לתחרות צילומי חובבנים בנושא יפו. לשם שינוי הפסקתי לרדת על עצמי בכך שאני מתעסק בשטויות ושאין לי סיכוי והחלטתי לנסות וללכת על זה.

התחרות היתה לעידוד התיירות ביפו. הזמינו צלמים חובבנים ומקצועיים לצלם כל מה שבא להם, כל עוד הוא בתחום גבעת יפו העתיקה. 70 תמונות יוצגו בתערוכה ובפרוספקט ושלושה תמונות יזכו בפרסים.

זה היה שיא החורף והימים קצרים. כל יום סיימתי בצבא אחרי השקיעה בשעה שכבר שלא היה מספיק אור. חיכיתי וחיכיתי להזדמנות שלי. עד שיום אחד עברתי בצהרים מבסיס לבסיס. ניצלתי את ההזדמנות בשביל להתחמק ליפו ולצלם. מתפלח מהצבא בשביל לצלם. אהבתי כל רגע, פשוט להסתובב ולצלם כל מה שמצא חן בעיני. להתחמק מהמבטים המופתעים/סקרנים/מעוצבנים של מה עושה חייל במדים עם מצלמה ביפו בצהריים. לדבר עם הטיפוסים של יפו, ותודה לאל, לא חסרים "טיפוסים" ביפו. שיחות נפש עם דורון מהעמותה לעידוד תיירות ביפו או סתם שיחה על הסנדלים הורודות והשעירות של ועם המוכרת המבוגרת בחנות העתיקות.

עזבתי את יפו כאשר הזיכרון של המצלמה מלא לחלוטין בתמונות ושאני כמעט ומאחר למשמרת שלי בצבא. כשחזרתי הביתה ובדקתי את התמונות לא הצלחתי להפסיק ולחשוב כמעט על כל תמונה שנייה, "חבל שלא הייתי עוד שלושה מטר שמאלה?" או "למה לא כללתי בקומפוזיציה את כל העץ הזה?" או "חבל שהתאורה לא הייתה יותר רכה". בקיצור ביקור שני היה חובה או שלנצח הפרפקציוניזם שלי לא היה מוותר.

ביום שישי אחר הצהרים, קצת לפני השקיעה חטפתי את אחד החברים שלי שהיה מספיק תמים ולא הבין למה הוא נכנס ונסענו ליפו. אחרי שווידאתי פעמים שהמכונית נעולה, הרי "זה יפו, יש פה, אוי-וייס-מיר, ערבים!" התחלנו לשוטט. נראה לי שהחבר סבל קצת. כל הזמן אני מתלהב מאיזה שהיא זוויות מסוימת, פותח חצובה, תוקע חצובה, מדליק את המצלמה, מכוון, מתקן את הכיוון, מכוון הגדרות, משנה הגדרות ואז מצלם. בקיצור לא טיול יום שישי רגיל ורגוע. אחרי שלל תמונות, רגליים עייפות, זוג תיירים חביב וחבר שמנדנד שהוא רוצה הביתה, עזבנו.