עוד פעם.
עוד פעם הוא חזר.
הוא:
הידוע גם כנגזרת ויטמין A
בשם איזוטרין
אבל ידוע להרבה מאוד בני עשרה (או בני עשרה לשעבר) בתור ראקוטן.
למי שפספס, לא שמע או לא ידע. ראקוטן היא פחות או יותר תרופה נגד חצ'קונים. תרופה מאוד חזקה עם הרבה תופעות לוואי אבל בדוגרי תרופה מעלימת חצ'קונים.
כבר השתמשתי פעם בתרופה בגיל 16 , היא לא כל כך עבדה. בעצם היא כן עבדה, אבל ברגע שהפסקתי החצקונים התחילו לחזור. ניסו לשכנע אותי לחזור אליה כבר כמה פעמים אבל לא הסכמתי, עד לפני שלושה חודשים. והנה אני כבר באמצע הטיפול.
מה זה אומר? הרבה סבל בעיקר. סבל חלש אבל מתמשך. יובש מציק בשפתיים, אז חייבים להסתובב תמידית עם וזלין אחרת מתקלפים. יובש בעינים, אז צריך טיפות עיניים, אסור ללבוש עדשות מגע וראיית הלילה נחלשת. עור מגורה, רגישות גבוהה לשמש (מדהים שאני יכול להשרף יותר מהר ממה שהייתי קודם). כאבי שרירים. עייפות כל ערב. אז הפסקתי לנהוג בלילה, שזו מגבלה רצינית ובאופן כללי - באסה. הדבר שבמיוחד הציק לי זה צמצום מסיבי עד אפילו יבוש מעיין האלכוהול.
אבל הדבר הכי נוראי שהגיע רק בשבועות האחרונים והורס אותי לאט לאט זוהי תופעת הלוואי הכי חמקנית - הדיכאון. הקשר בין מספר התאבדיות של בני נוער ברחבי העולם לבין התרופה הוא לא ברור לחלוטין אבל הדיכאון הוא כן תופעה שמופיעה.
אני חושב שכל בן אדם, שהייתם גורמים לו לכאבים פיזיים קטנים ומתמשכים, מרדימים אותו בשמונה בערב, גורמים לו לנהוג כמו סבתא זקנה בלילה ולוקחים ממנו את האלכוהול שלו, יכנס לדיכאון, במיוחד אם הוא בן נוער עם חצ'קונים, כמו הרוב המוחלט של המטופלים.
בכל מקרה כן, זה הגיע גם אלי. לא שהייתי אופטימי בקלות קודם, אבל עכשיו זה נורא. כל דבר קטן יכול לזרוק אותי לרצפה. כמה מילים לא במקום ואני נכבה לחלוטין, רוצה להתכווץ ולבכות. במיוחד הרגש הזה, זה חדש לי, הרצון לבכות. הוא תוקף אותי בשבוע האחרון כל יום. אני בן אדם שתמיד עצר את הרגשות שלו, אני לא יודע איך להתמודד עם כל החשק, פשוט חשק לבכות.
למשל ברביעי בבוקר נסעתי ברכבת והקשבתי למילים של הדיסק של אפרת גוש. כל שיר שם הוא על טרגדיה במערכת יחסים וללבות שבורים, אבל בין זה לבין לחטוף רצון להתחיל לבכות מאחורי המשקפי שמש באמצע הרכבת יש הבדל גדול.
קשה לי עם דיכאון תרופתי, הוא לא בעל הגיון רב ואני, הרי אני חייב למצוא את ההגיון בכל דבר. לפחות בדברים שאני עושה.
הייתי במעקב שיגרתי אצל הרופאה לפני כמה ימים. סיפרתי לה על היובש, סיפרתי לה על הכאבים, אבל לא הזכרתי במילה את הדיכאונות. היא במילא לא תוכל לעשות כלום, רק להוריד את המינון. אם המינון ירד, תקופת הטיפול תתארך בכמה חודשים וזה אומר דחיה נוספת של הטיול הגדול. אם הייתי מזכיר אפילו במילה דברים רצינים יותר כמו פגיעה עצמית (שאני ממש לא שם - רק הבהרה אם נבהלתם לרגע) אז אוטומטית בן רגע היא הייתה מחוייבת להפסיק את הטיפול בי, מעין הוראות של שימוש בתרופה. זה נראה לי הפתרון הכי גרוע, מה הטעם בסבל שעברתי בשלושה חודשים אם אני מפסיק באמצע?! לפחות נסבול עוד קצת, בשביל הסיכוי, שנראה לי יותר ויותר קלוש, שהפנים שלי יתנקו לחלוטין.
לא עושה רושם שבלוטות השומן בפנים מתייחסות במיוחד לתרופה, קצת, אבל כיתוש מציק ליד האוזן, לא משהו אמיתי אלא כטרדה. לעומת זאת הגוף בכלליות מגיב. דווקא מגיב באמת, הכולסטרול זינק מרמה של בחור צעיר ורזה לגבר שמן, ככה גם השומנים השונים בדם.
ובכלל בתור בחור שעוד חודש-חודשיים נהיה בן 22 לא הייתי אמור לעבור את כל החרא הזה כבר?!
הערה: היום (שישי) שבו סיימתי לערוך את הפוסט הזה, אולי בגלל החופש והשמש, אולי סתם השקט ואולי בגלל ששכחתי את הדיסק של אפרת גוש במכונית שלי שנמצאת במוסך, אבל בכל מקרה אני מרגיש הרבה יותר טוב, נפשית, שזה מה שחשוב.
לא ברור לי איך מפוסט ראקוטן זה הפך במשך החודשים שלקח לי לכתוב אותו לפוסט הדכאון ראקוטן. אבל אני שוקל לחסום אותו לתגובות בגלל זה. פעם ראשונה שאני אעשה דבר כזה. ואז מה הטעם לפרסם?
אז זה מפורסם עם תגובות, רק תשתדלו לא להיות אידיוטים (כמו שאני בדרך כלל).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
