מחפש מברג פנוי להברגה

כמו שכתבתי בפוסט אני יצרתי רשימת משימות לחמש השנים הבאות (בצד שמאל). אז החלטתי להתחיל מהקלות.

קורס ברמנים – התחלתי להתעניין במחירים ותנאים. הבעיה שהקורס בכל זאת עולה איזה 3000 שקל ואני מקבל משכורת של 400 שקל בחודש (חייל). חישוב קל גילה לי את הבעייתיות. אבל כמו שהמוכרת/ברמנית הנחמדה בטעם העיר (כן, גם אני הייתי שם) אמרה, אני יכול לעשות את הקורס חצי שנה לפני השחרור ולשלם בשחרור. כלומר זה נדחה בחצי שנה.

זחוח קלות חיפשתי את המשימה הבאה (והקלה ביותר) לשים מטבע על מסילת רכבת ולראות מה קורה לו. אני גר ליד מסילת רכבת אז זה לא היה קשה לעבור ליד המסילה. באתי, הנחתי, חיכיתי (כמה שההיסטוריה הייתה שונה אם יוליוס קיסר היה אומר את זה (: ).

חיכיתי עוד קצת ואז הרכבת עברה.
אני נרגש כולי, רואה איך היא עוברת על המטבע שלי.
אני נרגש כולי, מחכה שמחסום יעלה.
אני נרגש כולי, ניגש למטבע.
אבל המטבע נעלם. הרכבת כנראה זרקה אותו לעזאזל.
חיפשתי כמה דקות בכל כיוון אבל לא מצאתי.

זחוח עוד יותר, החלטתי שאני לא נכנע. הוצאתי עוד מטבע (בקצב הזה של איבוד מטבעות חצי שקל אני פושט רגל), הנחתי אותו על המסילה בצד השני וחיכיתי. אני אחסוך את הביטים ואת הזמן שלכם ואוותר על החזרה על הפסקה הקודמת. בקיצור עוד פעם לא מצאתי את המטבע.

התעצבנתי, איך אני לא מצליח אפילו במשימות הפשוטות (שלא לדבר על למצוא שתי בנות שתשכבנה איתי), אולי בכוונה אני מכשיל את עצמי איפשהו בתת מודע (זה ההחלטה להאשים רק את עצמי ולא בגורמים אחרים בצרותי).

חשבתי וההחלטה שלי היא לא! החלטתי שאני ממשיך הביתה ובבית אחשוב איך לגרום שזה אני לא אאבד את המטבע אחרי (לקשור לו חוט? למשל. למשהו יש רעיון – לכתוב בתגובות).

החלטתי: מחר מנסים שוב, ומחרתיים שוב, עד שאני אשים קו חוצה על המשימה הראשונה שסיימתי.

מה את אומרת  NL?

לכבוד "היום לא באמת הולדת שלי" (הסבר בפוסט הקודם) החלטתי לעשות מעין New year resolution. כמו שהנוצרים קוראים לזה. רשימת דברים שאני רוצה לעשות בחיים, או לפחות בחמש שנים הקרובות. באותה מידה – עד החתונה. זה פחות או יותר מוות מבחינתי כרגע.

מעכשיו מתחלים לחיות...

הרשימה מופיעה בצד שמאל אחרי הציטוטים האהובים. ---->

נ.ב. בגלל שאני די חדש וקבלתי מספר משתמש גבוה אני תקוע בסוף רשימת ימי ההולדת. ממש ממש התווים האחרונים בדף :( .

נו, אז מחר יום ההולדת. הרגע שניסיתי להימנע ממנו ולדחות אותו מגיע אני משנה קידומת לשתיים.

כשאני חושב על זה מאז יום ההולדת ה14 אני לא אוהב ימי הולדת. הם רק גורמים לי להרגיש מבוזבז ובודד.

למען האמת אני פשוט משקר ומשלה את עצמי. היום הולדת היחיד שטרחתי והשקעתי – 18 היה סבבה. העפתי את ההורים, הבאתי מוזיקה, הכנו ברביקיו (זה מנגל לאשכנזים עשירים, AKA אליטות) והזמנתי כל מיני אנשים שרציתי שיבואו (ולא משפחה או סתם את כל הכיתה). דאגתי שבקושי משהו יבוא ובמקום זה הרבה יותר – הרבה שלא הזמנתי רצו לבוא. אזה אגו boost.

בכל מקרה הצלחתי, כרגיל אמרתי לכולם שלאומנם נולדתי ב 17 במאי אבל זה היה ערב שבועות (בשנת 1983). אני חוגג לפי העברי מה שמקנה לי עד ה4 ביוני (לפחות השנה). יום אחרי נדבושקס ויומיים לפני הג'ינג'י. אולי אני אעשה מסיבה איתם.

נ.ב. מחשבה חולפת: חשבתי שלחלוק מחשבות ולקרוא את המחשבות והחיים של אחרים יגרמו לי להרגיש פחות בודד – אבל זה לא זה. וכמו ש"איש דשא" כתב "למרות שאפשר לטבוע בים וירטואלי, הוא אף פעם לא רטוב". אין תחליף לקרבה אנושית אמיתית. למרות זאת זה משחרר את המחשבות ולכן אמשיך...

אבל אני בכל זאת אשמח לאיחולי מזל טוב...

צירוף מקרים מפחיד או משהו אחר?

אני חזרתי מהצבא בערב יום הזכרון לחללי צה"ל והלכתי לטקס לזכר הנופלים שהיה בישוב שלי. למחרת בבוקר הלכת עם כמה חברים לטקס שהיה בבוקר בתיכון שלמדתי בו.

בשני המקרים לא הצלחתי להפסיק לחשוב איך זה שלמרות שכל כך הרבה אנשים נפלו מהישוב הקטן שלי (רק 2000 איש), ואיך גם הרבה נפלו במעט מחזורים של התיכון שלי. לעומת זאת, אני לא מכיר אישית אף אחד שנפל. יש לי כבר לא מעט חברים שנפגעו בפיגוע או בהתקלות עם מחבלים, שהיו בעמדת שמירה בחברון שעה וחצי לפני שירו בשומר. אבל אף אחד לא נפטר.

כמובן שיש חשבתי תודה לאל (לא שאני מאמין), אבל לא יכולתי להתעלם מזה. איך זה שהשירים מדברים על חיילים שבוכים או לא בוכים בהלוויות אבל בדרך נס הצלחתי להמנע מהלוויות. אבל בניגוד למחשבה הזאת, גם חשבתי איך זה יהיה, האם אני כמו בשיר אצטרך להאבק בדמעות.

לאחר הטקס היו לי עוד כמה שעות עד שהייתי צריך לחזור לצבא, אז חזרתי הבייתה. נכנסתי לאינטרנט וקראתי חדשות. פתאום ראיתי שכתוב שהרוג הפיגוע ירי בשומרון בלילה הוא גדעון ליכטרמן. הייתי בטוח שהשם מוכר אבל מאיפה. פתאום זה פגע בי, בשלושה החודשים הראשונים של השרות הצבאי שלי (תותחנים) הוא היה איתי בצוות (אני עזבתי בגלל הורדת פרופיל רפואי). גדעון הוא מה שנקרא בינייש, בן ישיבה שהחליט שהוא כן רוצה לתרום למדינה. לכן הם עושים הסכם אם הצבא של דחיית שרות ואז שרות מקוצר של שנה בערך (מסלול קרבי מקוצר) ושרות מילואים.

מה שקורה שבין 60 בני 18 שרק סיימו בגרויות לפני חודש רצים להם גם כמה בחורים דתיים בני 26 (פלוס מינוס, זה הגיל שגדעון התגייס) שהרבה מהם נשויים וחלקם, כמו גדעון, אפילו עם ילדה קטנה.

אני קורה את זה ולבי נופל, רק לפני חצי שעה חשבתי על זה והנה זה קורה. התחלתי לעשות טלפונים לאנשים מהסוללה (כמו פלוגה רק בתותחנים) אם הם יודעים משהו. בסוף התברר זה נכון - זה גדעון.

מסתבר שאחרי שהוא השתחרר, הוא עבר למאחז עם אשתו והבת הקטנה שלו. הוא הסיע חייל ששמר במאחז לתחנה ואז מחבל ירה במכונית מהמארב.

ההלוויה הייתה באותו יום בארבע, השעה הייתה אחת ואני התחייבתי שאני חוזר לבסיס בשלוש. בנוסף גם לא דברתי גם גדעון כבר שנה וחצי (קשה לשמור על קשר כשבאים מעולמות שונים). אז לא הלכתי להלוויה, וגם השבעה כבר נגמרת... אולי אני אעזור אומץ ללכת ל30 יום.

עוד מידע - http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2610093,00.html

גדעון ליכטרמן ז"ל

בן 27 במותו