מחפש מברג פנוי להברגה

השבת הייתה מצוינת. נשאר עוד איזה תורנות לילה אחת קטנה בחודש הבא וסיימתי סופית. תודה ששאלתם.

פוסט שנה בישראבלוג!

לפני שנה ושבועיים לערך הצטרפתי לבלוגוספרה. פתחתי בפוסט שטוען שאני עומד בפני משבר גיל העשרים. טענתי שאני לא עושה מספיק דברים שאני רציתי לעשות ושבכלליות לא ככה דמינתי את גיל הזה. זה היה כמה ימים לפני יום ההולדת ה20. והנה אני עכשיו, יומיים לפני יום ההולדת ה21. כל כך בנאלי, אבל איך הזמן רץ.

אז האם אני מרגיש יותר טוב עם המשבר הקטן שלי? כן ולא. כמה יהודי מצידי. מצד אחד אני עדיין מרגיש כמו בן 17- 18 שלא מבין מה רוצים ממנו ולאן דוחפים אותו. למה החיים הם לא יותר פשוטים, למה לא הכול כיף ומסיבות. מצד שני אני מבין שאין לאן לרוץ בחיים שצריך לתת להם לזרום בקצב שלהם ולשמוח על מה שיש לי עכשיו ולא להרהר על מה שחשבתי שיהיה לי ומה אני צריך, או יותר נכון אמור לעשות בגילי. או בקיצור: "תנו לגדול בשקט / בערוגה בכפר / שם תזרח השמש גם מחר / תנו לגדול בשקט / בלי לקפוא מקור / רק קצת זבל מים וגם אור" - גידי גוב.

שלל מאורעות, עניינים, שינויים ומחשבות קורים לי. אבל מה, הבטחתי לעצמי שאני משתתף בפרויקט אופטימיות. בשבת הזאת חייב להופיע פוסט אופטימי בבלוגי. אז כמה שזה קשה אני אפסיק להתבכיין ואמצא את הטוב בכל.

אז למה הפוסט הזה נכתב באחר הצהרים של יום חמישי 20 מאי 2004 ולא ביום שבת. פשוט מאוד, אני עושה שבת בבסיס. רק רגע, אמרתי שאני כותב רק דברים אופטימיים. אז מה קרה? במה שונה הלילה הזה מכל הלילות? יותר נכון השבת הזאת.

זאת היא, דמדמדמ, התורנות שבת האחרונה שלי בצבא ההגנה לישראל. לא משנה כמה ששבת לבד בבסיס נטוש זה לא כיף, כשהיא האחרונה, הכיף לא נגמר. תחשבו שאתם רצים כבר שלוש שנים ריצת משוכות מרתונית. רצתם כבר 1019 קילומטרים, או ימים בשביל הדיוק, מרתון די מתיש שאתם רק רוצים שהוא יסתיים. אחרי אין סוף משוכות אתם רואים שזו המשוכה האחרונה. קופצים מעליה ויש רק ישורת עד קו הסיום. אז ככה אני מרגיש. בטח שיהיה לכם המון כוח לרוץ את הסוף. אני מתעלם מעוד תורנות חמישי אחת שתהיה לי, אבל זה חפיף.

יש לנו ביחידה נטייה שכל השבוע מי שעושה שבת מתבכיין באוזני חבריו על כמה שהוא מסכן. בצוהרי יום חמישי, נבהלו מספר אנשים; הם לא שמעו אף אחד מתלונן על השבת. האם יכול להיות ששכחו להודיע למי שהתורנות שלו? האם אנחנו בצרה? הם בדקו בלוח התורניות ומהר נגשו אלי כדי לוודא האם אני יודע על התורנות שלי. הרי לא יכול להיות שאני זוכר ולא התלוננתי. עד שהסברתי להם כמה אני שמח לקראת השבת הזאת. אושר אושר אושר! או באנגלז' happy happy joy joy

רק הבעיה היא ש*** לא אופטימי – נמחק *** .

מסביב לזמן הזה (במהרה) ובימינו קורים הרבה מאורעות חשובים. מסתבר שביום רביעי שעבר לפני שנה רשמתי את הפוסט הראשון שלי. זהו הפוסט ה89 במספר. שנה עברה לה, הרבה השתנה גם בי. לטובה לפי דעתי. ישראבלוג ואנשים בו גם עזרו לי לעשות את זה. לפי ספירתי הכרתי ודברתי פנים מול פנים עם שבעה/שמונה בלוגרים בדרך זו או אחרת. לא נחשיב טלפון ואנשים שלא באמת דיברתי איתם. אחרי שנה אני יכול לסכם את ישרבלוג כחוויה אופטימית וטובה. אחרי שנה ההרגשה הופכת לקצת מעיקה ולכן אני לא כותב כל כך הרבה. אבל לעזוב אני לא רוצה. טוב לי פה.

נקודה אופטימית אחרונה, כיעה לפז"מי התחלתי לאחר בבוקר באופן כרוני. סוף סוף אפשר לישון עוד קצת.

*** הרבה דברים שרציתי לכתוב אליהם, אבל נגנז בפוסט הזה, הם לא אופטימיים ושמחים. אופטימיות זה קשה. אולי מתישהו אני אכתוב אליו. בכל מקרה אם רוצים להשאר ברוח אופטימית לא לקרוא מעבר לכאן:

• משהו לא אופטימי בקשר לקיצור שירות חצי שנה לחבר שישתחרר לפני במקום הרבה אחרי. מסתבר שגם Eאפשר מתכן לעשות לי את זה, כפרות עליו.


• עוד משהו לא אופטימי בקשר לחופש"ש קצר מידי לטעמי.


• הדברים הרעים שישראבלוג גרם לי. סטטיסטיקה מלאה של השנה בישרא (זה לא מדכא, אבל לא במקום).


• מתי לעזאזל היום הולדת שלי. אני אמור לההפך להיות בן 21, אבל מקרה קשה של הדחה לא מאפשר למצוא תאריך מדוייק. נכון לעכשיו אפשר למצוא אותו ביום שלישי הקרוב.


• שנה בישרבלוג מסתיימת בדיוק באותו צליל מתבכיין שבו התחילה, אותה בעיה רק שנה מאוחר יותר. למה יום הולדת אין רק כל כמה שנים?

היית מוכנה לצאת עם בלוגר שקורא אצלך?

בהתחלה טענתי שאני לא רוצה ולא מוכן לפגוש אף אחד מהאינטרנט, בטח שלא לצאת עם מישהי משם. אמרתי שאולי מצבי גרוע, אבל לא כל כך, אז זהו שלא.

כשמציעים לי לצאת, אני כמעט תמיד אומר כן. הרי כבר כמה גרוע כבר יכול להיות. אני אף פעם לא לומד.

אז מסתבר שיצאתי כבר עם שתי בנות שקראו בבלוגי. אני בן אדם חלש חלש! חלק היה נחמד וחלק לא.

האם תספרי לדייט שלך שיש לך בלוג?

חס ושלום! אבל טענתי בתקיפות גם בשאלה הקודמת, ונשברתי מאוד מהר, אז לך תדע.

אבל בעיקרון לא סיפרתי לאף אחד מהחיים האמיתיים שיש לי בלוג. גם שזה כלל שקרים לבנים בשביל להסתיר את זה. זה החלקה הפרטית הקטנה שלי.

חוץ מזה גם ככה אני מוגדר כמוזר. גיליתי שמישהי ויתרה עלי בגלל שהיא הגדירה אותי מוזר מידי בשבילה, והיא די מוזרה/מגניבה שכזו בעצמה. אז אני לא צריך להפחיד את הבנות בדברים כאלו.

איזה טסס עברת? אחרי כמה שעורי נהיגה?

טסט ראשון, עשיתי את הטסט 5 שיעורים מעל המינימום הדרוש.

אבל תיאוריה שניה!

כן, נכשלתי בתיאוריה, הבושה הבושה!

אם היית נדבק בכלבת (מחלה ממארת), באיזה משני התסמינים האפשריים היית בוחר, התפרעות חסרת מעצורים או התבודדות שקטה בצד?

הייתי רוצה להאמין שאני אהיה פרוע וחסר מעצורים. אבל במציאות אני חושב שאני אתבודד בפינה ואמות.

כן, כמו בחיים. אני רוצה את הספונטאניות והפראיות, אבל בסוף נשאר בסטנדרטיות בבית.

הפוסט הזה הוא אחד מהדברים שקולטים בשלוש וחצי בלילה, כשאתה שוכב במיטה, רואה תוכניות בגרמנית ומשתעל למוות. אני מנסה לסדר את המחשבות ולהסביר, בעיקר לעצמי, אבל זה עדיין יכול לצאת כמו בלבולי שכל בלתי מובנים.

כאשר אדם נתקל בבעיה, הוא חושב בראש ומנסה למצוא פתרון. אבל הבעיה היא שלבעיה סבוכה, משהו שנתפס בעניינו כבלתי הגיוני, אין פתרון שנוכל להחשיב כהגיוני בעיניים רגילות.

מבלבל, אני יודע. ניקח לדוגמא את אלברט איינשטיין. לפני זמנו היו שלל תופעות ביקום שנראו כמוזרות. למשל למה אור שחולף ליד כוכב משתנה? האור נראה כאילו הוא זז מהמקום. איך זה יכול לקרות? לא מצאו לזה שום פתרון הגיוני בכלים שהיו למדענים בזמנו. עד שהגיע איינשטיין, התלמיד החלמן, הלא ממושמע, שלמד לדבר מאוחר ושחשבו שהוא דיסלקט או אף מפגר. כלומר איינשטין, לא עבר את החינוך הרגיל, אלא יצר את הדרך לעצמו ולא למד את התיאוריות הרגילות. בגלל זה לא הוא לא התייחס לקבועים שמדענים קודמים קבעו. הוא פקפק בהכל ובדק אותו. הוא חשב על תיאוריה, תיאוריית היחסות, שעיקרה ששום דבר לא קבוע אלא קשור אחד בשני. כלומר המהירות, הכבידה והזמן קשורים זה בזה. כוח המשיכה של הכוכב משך אליו את האור ושינה את מסלולו. אולי היום זה נראה הגיוני (לא ממש למי שלא ממש מתעמק בפיזיקה), אבל זה היה קונספט פורץ דרך בשנת 1905. התיאוריות שלו התחילו להתקבל רק בליקוי חמה של 1919 שהוכיח את טענותיו. עד השנים האחרונות חלקים בתיאוריות שלו היו בויכוחים. דברים כמו מסע בזמן ופרדוקס התאומים, עד היום לא מובנים לחלוטין.

איינשטין לחלוטין לא היה סטנדרטי, מיננסטימי או בן אדם רגיל. ילדות מיוחדת, אופי רגזן ובלתי מתפשר ופציפיזם (למרות שתכננן את פצצת האטום). רק בגלל שהיה כזה הוא יכל להגיע לכאלו תיאוריות מהפכניות ו"מופרכות" בעיני הזמן ההוא.

את המחשבה האנושית צריך לדמיין בתור כביש. אם תיסע במסלול הנוח והישר אתה תגיע בדיוק לאותה נקודה שהגיעו מי שסלל את הכביש הזה. כלומר לא תגיע לשום קונספט חדש, שום תגלית.

רק אם תפקפק בנתיבים, בקבועים ובחוקים שקבעו מי שעבר לפניך, ותרד לשוליים, תגיע למשהו חדש. אין ספק שאינשטיין היה בשוליים המחשבתיים, הרי הוא לא היה רגיל בשום צורה. לא היה ילד רגיל, לא למד רגיל, לא חיי רגיל ולכן גם היו לו תיאוריות לא רגילות ובמקרה שלו גאוניות.

מה קורה מהבחינה הזאת בפילוסופיה. אתה שוכב על הגב ומנסה להבין את משמעות החיים. אבל אם תמשיך באחד מהנתיבים שמולך אתה לא תגיע לתשובה מקורית, תשובה חדשה שתספק אותך. נתיב אחד יטען שמה שאתה צריך זה להאמין באל ולשרת אותו. נתיב אחר יגיד להקים משפחה וקריירה. נתיב שלישי יטען שהתשובה היא לחיות בכיף לעשות מה שבא לך ולא לדפוק חשבון. אבל מה אם אתה לא מסכים עם אף אחד מהנתיבים. הרי אתה צריך לפקפק בכל מה שאתה מחשיב כקבוע. אלוהים קיים או לא? למה החוקים של החברה? אהבה מהי? מה אדם מחפש בסוף? מהם היצרים שמניעים אותנו?

איזה פלא, זה בדיוק השאלות שניטשה (פרידריך ניטשה) שאל. ניטשה היה פילוסוף למרבה הדמיון חיי בגרמניה ומת קצת לפני אותה תקופה שאיינשטיין פרסם את התיאוריה שלו. נטשה על רגל אחת, פקפק בהכל.

הוא סירב לנסוע בנתיב המרכזי. הוא טען שאין אלוהים, החברה יצרה אותו כדי לדכאות את היצרים של האנשים. כך נחלשים החזקים בגלל חמלה לחלשים. אנשים צריכים לחיות בלי החוקים והתקנות של החברה ואלוהים. חופשיים לעשות את מה שהם רוצים. כאן נכנסים בעיות כמו; מה בעצם מונע ממני ללכת ברחוב ולרצוח אנשים, הרי אין אלוהים שיעניש אותי ואין עולם הבא. לכן החוקים של החברה הם ריקים מתוכן.

אלו תיאוריות מעוררות מחלוקת בזמנו ובזמנינו ואין ספק שניטשה סטה מהנתיב. ניטשה סטה, הגיע לשוליים ובגיל 45 נפל לתעלת הניקוז שמעבר לשוליים. זה מה שקורה שסוטים יותר מידי מהנתיב. הוא הלך ברחוב בטורינו ומשהו התקצר בראש. מהיום הזה ועד מותו הוא לא חזר לשפיותו. זה לא מפתיע בהתחשב שהתיאוריה שלו (בערך) מבטלת את הכל. אז מה נשאר בעצם ולמה לחיות. אחרי יותר מידי שנים ששואלים את זה משהו נדפק בראש.

כמו רבים וטובים לפניו ואחריו הוא יצר שאלות והגיע למצב שאין לו תשובות. הוא כבר היה רחוק מידי מנתיב השפיות בשלב הזה והשתגע. לא שאני פסיכיאטר, אבל ממה שאני יודע זה די נכון להרבה מהאנשים בבתי משוגעים שלא הגיעו בגלל טראומות.

אז יש לנו את מרכז הכביש שהוא השפיות, המיינסטריים. שם לא תגיע לשום דבר מיוחד חוץ מלהמציא מתכון לעוגיות למיקרו. יש את השוליים שהם האנשים המוזרים שהולכים בנינו, עם המנהגים המוזרים והמחשבות המיוחדות, הם יכולים להגיע לקונספטים מיוחדים אבל תמיד נמצאים בסיכון שליפול לתעלה שמעבר לשוליים, תעלת האי-שפיות. מה שאירוני, זה שרק משם, מחוץ לחברה ולסטנדרטים המחשבתיים שלנו, אפשר להבין ולקלוט הרבה יותר. רק אז שכבר מאוחר מידי.

דוגמאות לא חסרות, תחשבו על מי שמוגדר בהיסטוריה כגאון, כולם אקסצנטרים על גבול המשוגעים. זה בולט במיוחד באומנות. בשביל ליצור יצירות חדשניות ונועזות אתה לא יכול ללכת עם הזרם. וינסנט ון גוך, לא הקפיד על החוקים האימפרסיוניסטים הנוקשים של תקופתו. הוא פשוט לא צייר כמו שציירו אימפרסיוניזם של זמנו. הוא יצר ציורים משונים ולא הצליח למכור אותם בחייו. עד שיום אחד ניסה לרצוח את גוגן (הצייר ושותפו לדירה), חתך את האוזן של עצמו, התאשפז בבית משוגעים והתאבד. רק לאחר מותו גילו את גאוניותו.

ואז אני, שוכב על הגב וחושב. אני לא מגיע לשום פריצות דרך פילוסופיות וגם לא לקונספט חדש. אבל התוצאה שאחרי כל סבב התפלצפות פילוסופי שלי עם עצמי אני יוצא בדיכאון. האם זה שאני אמשיך לחשוב, לחקור ולדחוף את עצמי לשאול שאלות שאין לי תשובה אליהם יביא אותי בסופו של דבר על התעלה? או שדווקא אני אשרוד לזיגזוג מוצלח על השוליים?

הרי אני מכיר בחורה מהתיכון שהפילה על עצמה יותר מידי מבעיות העולם עד שניסתה להתאבד ואושפזה. נזכרתי בה כשראיתי את התוכנית "הפיצוחיה" שבה בחור מספר בדיוק על אותו הדבר. איך הוא שאל את עצמו יותר מידי שאלות, עד שניגש בעצמו לבית משוגעים רק כדי להרגיע את המחשבות שלא יכל איתן עוד.

בברכת, שנגלה את משמעות החיים ויותר חשוב, בריאות נפשית טובה.

 נ.ב. מחר צבא, די עם הזנות הזאתי של לשבת בבית ולהיות חולה.

אני מזניח את עצמי. כבר איזה שבועיים שיש לי אינסמייה (גבר יהודי – דבר עברית!), סליחה, נדודי שינה. מעין מסלול שאני לא מצליח להרדם בשעה נורמלית, ישן חלש כל הלילה, קם רק בשביל לגרור את עצמי מסטול במשך היום. חוזר הביתה וחוזר לישון בצורה לא טובה רק כדי להמשיך במעגל הזה.

אז כן, כמו שאמרו בfight club , כשיש לך נדודי שינה אתה לא באמת ער אף פעם ולא באמת ישן אף פעם. אתה נמצא במעין שלב ביניים של הכרה חלקית כל היום. בקיצור אחרי איזה שבועיים כאלו הגוף קרס ואני חולה. סתם מחלה מעצבנת שעושה לך כאב ראש ונזלת. אבל משעמם לי בבית. אין מה לעשות כשאתה חולה.

אז הגעתי לאינטרנט. מצאתי ששלחו לי פעם שאלון. זה מעין שאלון 300 הידוע לשמצה ממבחני צבא, אבל בגרסת האינטרנט. בסופו של דבר אתה מקבל ניתוח פסיכולוגי בגרוש של עצמך. לפחות במקרה שלי זה נראה לי די מדוייק או שאני מאושר לדמיין את עצמי ככה. הסיכום של הניתוח שלי (הניתוח כולו הוא ממש ארוך)

Who You Are?
You're a down-to-earth and easygoing guy. You love to work with your hands and can fix almost anything. You refuse to settle long-term for a boring job or doing something just because it's expected of you. Life should be "balanced" with plenty of time for fun, spontaneity, and relaxation! You try to avoid scheduling every minute of your day and instead prefer a more informal and "go with the flow" approach. You're a private person and a little hard to get to know, especially emotionally. When you express your feelings, it's more likely through your actions and practical support than through words. However, you also have a romantic and sensual side that only the special person in your life will be able to see.

כן, יותר ויותר אנשים מגדירים אותי בזמן האחרון כ"אפתי". מילה אחת וזהו. מה שדי מתחבר עם ההזנחה והשינה, כי אני לא עושה כלום ולא איכפת לי מכלום. אבל זה עדיין יותר טוב מפריק, חנון או סתם מוזר.

אם אתם רוצים גם לעשות את המבחן, אז זה המקום ללכת. יש שם גם מבחן לאיזה סוג של בני זוג אתה נמשך. מראים לך תמונות ובסוף אומרים לך שאתה אוהב סנטר מחודד. די נחמד ליום מחלה במקום ללכת לצעוד באיזשהי הפגנת 1 במאי.