מחפש מברג פנוי להברגה

22

ביום חמישי הייתה מסיבת יום ההולדת שלי. החלטתי השנה לעשות אירוע גדול ונחמד. הרי אני כבר בן 22 ופעם אחרונה שחגגתי בגדול הייתה בגיל 17 . האמת היא שהייתה אז אחלה מסיבה; בגינה של הבית, מוזיקה, בשרים, קצת שתיה, הרבה אנשים. הרבה מאוד אנשים. דאגתי שלא יבואו כולם, אבל בסוף כמעט כולם באו והביאו עוד את חבריהם. אז הגיעו כל מיני אנשים מהשכבה שלא באמת הזמנתי, אבל לא נורא, היה ממש כיף. המון עבודה - אבל כיף.
אז חשבתי לעצמי, בורג, למה אתה לא חוגג את היום הולדת שלך? למה אתה מתעקש להתייחס לזה כיום רע? תזמין חברים, תביא שתיה, יהיה כיף. אולי ככה ימי ההולדת לא יהיו כל כך נוראים. חוץ מזה, עוד כמה ימי הולדת כבר יהיו לך שתוכל להתפרע בהם? אז החלטתי, חוגגים! אבל הפעם ויתרתי על הקונספט של מסיבה בחצר שלי. זה פשוט הרבה יותר מידי דאגה ועבודה לדאוג לכל הסידורים והסיבה העיקרית היא משום שאני עצלן. אז אחרי בר-הופינג קטן בחרתי מקום ידוע ונחמד, במרכז תל אביב וקבעתי עם הבעלים. מכאן, הבעלים כבר דואגים לכל, סוגרים פינה, מוזיקה, אוכל, שתיה, מקום. את הכל המקום עושה, תמורת כסף מהחוגגים כמובן. אני רק צריך להזמין את האנשים ולחגוג (רצוי עם בקבוק שמפניה על הבית ואחד + אחד בשבילי על מה שאני שותה).

כנראה שפה טמונה הבעיה. הייתה לי איזו אשליה שיש לי חברים. לא שאני בחור פופולארי או משהו חס ושלום. אבל אחד כזה שיש לו כמה חברים טובים ועוד לא מעט אנשים נחמדים שהוא מכיר ופוגש אחת לכמה זמן. אז זו הייתה אשליה, אשליה נחמדה, אך כואבת מאוד כשהיא מתנפצת.
התחלתי עם רשימה של אנשים שאני רוצה שיבואו, היא הסתובבה סביב 25 אנשים. האמת היא שהייתי אופטימי, חשבתי וקיוויתי שמה שקרה בגיל 17 יקרה שוב. רק 20 מוזמנים יבואו וכל אחד יביא עוד מישהו משלו והופה הגענו לשלושים. אך ככל שעבר הזמן, וסיימתי עם הסבב טלפונים, התברר לי שהמספר עומד להיות הרבה יותר נמוך. בסביבות ה13 איש. היו להם סיבות טובות, עבודה, משפחה, טיולים או חו"ל. אני אמרתי לעצמי: "חבל, אבל לא יכולים או רוצים אז לא צריך".
הייתי עוד אופטימי. בערב לפני המסיבה, מספר האנשים נפל עוד יותר. כל מיני אנשים שאמרו "אני אבוא, אבל תן לי לבדוק משהו" הפכו ל"שמע אחי, אבל יש לי כזה וכזה". ירדתי לשבע-שמונה מוזמנים בצהרי האירוע. היו להם סיבות, אבל אני התקשתי להאמין שמסיבת-אירווזיון ו'צריך ללמוד בחמישי בלילה', הן סיבות מוצדקות. כבר אז התחלתי להרגיש בקרשים. האשליה, התחילה להתנפץ לי בפנים.
למחרת אחר הצהרים, לפני המסיבה, עשיתי סבב טלפונים ומיסרונים (SMS) באנשי ה"אולי" שלא חזרו אלי. מצבי רק התדרדר משיחה לשיחה.
מסתבר שכן יש לי עוד סידורים שלא חשבתי עליהם. שתי בחורות חמודות, ידידות קרובות מאוד, כל אחת בנפרד, צריכה שאני אסדר לה הסעה לשם וחזרה בשעות שלהן אחרת הן לא באות. לא מתאים להן לנהוג. או סתם שהן השתמשו בתירוץ מעצבן שכזה כדי לברוח. מה שמרתיח זה הדרך המתוקה שהן מדברות בזמן שהן מבריזות לך מהמסיבה קצת לפני שהיא מתחילה. בשלב הזה התחלתי לעשות צומי, צומתיות, או כל דבר אחר שאני תמיד נמנע מלעשות. תמיד אני אומר: לא מזמינים אותי מעצמם, לא צריך. הפעם התרפסתי.

לא רציתי, ממש לא רציתי לחגוג. זו הרגשה די חרא להרגיש שאם זה היה כל אירוע אחר מאשר היום הולדת שלי, לא הייתי טורח לצאת מהחדר.

התחלתי להרגיש כאילו אני בסרט 'הקיץ של אביה'. שאף אחד מהכיתה שלה לא יבוא ל"יומהולדת" (כפי שגילה אלמגור אומרת) שלה ואמא תצטרך לצאת החוצה לשחד ילדים לבוא פנימה. במילים אחרות, שהסיוט שלי, של להרגיש בודד לגמרי, הדבר שבגללו אפילו לא ניסיתי כל השנים לעשות מסיבת יום הולדת, עומד לקרות.
אני הרגשתי שזה עומד להיות אסון, שאני עוד אפילו אבכה במסיבה שלי. דבר שהוא הרי ידוע ומותר, כפי שהשיר אומר: it's my party and I cry if I want to . החברה ניסתה לעודד. בעצם היותה שם וזה שהיה לה איכפת ממני, זה כבר מנע ממני להתרסק. היא גם אמרה שלא משנה באמת כמה אנשים יגיעו, העיקר שנהנה, הכמה חברים טובים שכן יגיעו. אבל אני באמת רציתי השנה מסיבה גדולה. בכל זאת ההבטחה הזאת נראתה לי מעודדת באותם רגעים קשים. אז התקשרתי לבעל המקום, שיעיף את השולחן הענק של העשרים ומשהו מקומות וישמור לי עשר וקצת מקומות. עוד קיוותי לנס.
במצב רוח כפוף, רצון כבר לא לחשב כמה אנשים, חברה וחבר שהסיע - יצאנו לדרך. הגענו בעשר וכמה דקות למקום. פגשתי בכניסה חבר נוסף שהגיע ישר מהעבודה. אחרי שעה, באחד עשרה, הגיע החבר הקרוב הנוסף. בהתחלה עוד שמרו לנו עוד ספה ליד, אבל מתישהו כבר פשוט נתנו אותה בלי לשאול לאנשים אחרים. לפחות מנע ממני בושה כשהם היו שואלים אותי. בהמשך הלילה, המעט אנשים שכן הבטיחו שהם באים הבריזו, לא טרחתי אפילו לברר למה. כמו מגדל קלפים זה גרם לשמי שמכיר רק אותם גם לא יבוא והכל התמוטט. במילא כבר לא היה לי כוח או רצון לתקן את המגדל.
מאוחר יותר הגיעה גם אחותי וגיסי. היו נחמדים. היא באה, למרות הריונה הקל בגלל שבאמת כבר ביקשתי בלב מלא. זהו פחות או יותר. היינו שבעה אנשים.

היינו שבעה, אבל היה כיף. בעצם בלי ה'אבל' ! שילכו להזדיין מי שלא בא.

כהערת שוליים לעתיד, יש לציין שאני לא אמור לשתות אלכוהול בזמן הטיפול בראקוטן. בעיקר בגלל שהשילוב הורג הרבה יותר מהר את הכבד. אז או בגלל השילוב חומרים או בגלל שכמות האלכוהול שלי בזמן האחרון ירדה (בכל זאת צריך לשמור) אני יכול לשתות הרבה פחות מלפני חצי שנה. אבל זה יום ההולדת שלי, אני קצת דאון ויש לי אחד פלוס אחד על הכל, אז האין זה הזמן הכי טוב בכל החיים שלי לשתות?!
שוט על חשבון הבית של משהו ירוק על ההתחלה, שני חצאי ליטר של אפליכם, שלוקי טעימות ומעט נאצוס מאז ארוחת צהרים (כי רעב זה לא באמת מה שהעסיק לי את הראש באותו ערב) עשו את העבודה. את הצייסר פנלנדיה כבר העברתי לחבר, הרי הייתי אסיר תודה על שבא ולא באמת רציתי להתפרק לגמרי.
בסוף בערב, הגיעה השמפניה, חובה לשתות! נשאר גם לא מעט. אז שתיתי איזה 2-3 כוסות שמפניה גבוהות. כנראה שזה, פלוס הכמה ריקודים בסוף גמרו אותי. מאושר וטוב לב עד בגג נתתי לאנשים את הארנק שלי כדי שישלמו כי אני כבר לא ידעתי לחשב אחוזי טיפ במצבי. לקחתי כוס שמפניה גבוהה, שמתי במעיל ולקחתי, רציתי מזכרת והייתי כל כך שיכור שזה נראה מאוד הגיוני באותו הרגע.
הלכנו החוצה, זה היה שיא ההיי של האלכוהול וההרגשה נהדרת. אבל איך שהתיישבתי במכונית התחיל הדאון. כמה דקות כשהכול מתנדנד בנסיעה ואני כבר לא מרגיש טוב, בכלל לא טוב. בקיצור הקאתי, ברחוב קפלן, מאחורי בית העיתונאים (עם המנקה ביום ראשון סליחה).
ואז הקאתי באיילון
ובגהה,
וברעננה
ובהרצלייה
ואז ישנתי את שארית הדרך הביתה.
רציתי להקיא גם בכניסה לבית, אבל בסוף לא יצא, הפסד שלי.
כן, זו הייתה נסיעה מאוד מיוחדת שכללה הרבה עצירות. עשיתי הקרה קרובה עם המדרכה ברעננה. ביקשתי שנעצור, עצרנו, הקאתי. החֵברה החליטו ללכת לקנות לי מים. אז בזמן שמשגיחים עלי שאני לא מת, ומחכים שיחזרו ממסע המים, אני נשכבתי על המדרכה ותוך שניה נרדמתי. בשלב הזה כבר הייתי במצב הרבה יותר גרוע משיכור. התחלתי לנשום בכבדות, לרעוד כמו ויברטור מהקור ובאופן כללי רציתי נורא חזק לישון. הביאו לי מים, כיסו אותי במעיל וגררו אותי חזרה למכונית. כשהגענו הביתה סחבו אותי פנימה, סימפ' החליפה לי בגדים (למרות התנגדותי הרבה) והלכתי לישון.
אני לא לגמרי זוכר הכול, אחרי הכל, הייתי שיכור. אבל אני זוכר את הרוב. אני לא הרגשתי טוב, אבל כנראה שנראתי ממש ממש לא טוב. למחרת כל מי שהיה במכונית טרח להתקשר ולשאול האם אני חיי. האמת היא שהתעוררתי בשמונה בבוקר (?!) ומצבי היה יחסית סביר. בעיקר קצת כאב בטן.

הרבה עומדים לקרוא ולחשוב, עכשיו הוא למד את הלקח שלו, הוא ישמור מרחק מאלכוהול. אז זהו שלא! כמובן שאני אשתה פחות ובצורה יותר נכונה, לפחות בזמן הקרוב כשהזיכרון עוד בראש (או שצריך לומר בקיבה) אבל אני לא מסתכל על כל הסיפור כחוויה רעה.
נהניתי, שזה הכי חשוב. למדתי מי החברים הטובים שלי. למדתי שאני יכול לסמוך על החברים הטובים שלי בזמן קשה. למדתי שסימפ' תהיה איתי גם שאני מגעיל ואידיוט (ושאני אצטרך לפצות אותה כל למחרת בגלל זה). עשיתי עוד דבר שתמיד פחדתי ממנו, יום הולדת גדול (גם אם הוא לא כמו שרציתי). והכי חשוב, יש לי כוס שמפניה גבוהה שאין לי מה לעשות איתה בחדר. כל האפיזודה הזאת תכנס תחת משפט שקראתי פעם בבלוג אחר: "הנג-אובר נמשך רק בוקר אחד נורא, אבל סיפור שכרות טוב נמשך כל החיים".

 אני יודע שאני חייב הרבה לחברים, הם אלו שטרחו להגיע, הם אלו שרצו לשמוח איתי, הם אלו שדאגו לי כשהייתי שיכור ולשלומי למחרת והם גם ניקו את הלכלוך שעשיתי. 
כל החרא שהרבה פעמים שפכתי, בחיים ובבלוג, על החברים שלי, במיוחד על שני החברים הותיקים האלו, אני לוקח חזרה. הם חברים טובים. אז נכון שהם לא תמיד הכי הרפתקנים או נחמדים לעתים, אבל הם החברים האמתיים שלי. זה לא משהו שיטחי.
~דמעה אמיתית בעין~ כוס אמוק ראקוטן (אני גבר, אני חייב להאשים משהו)

היום זה היום, היום אני בן 22.

ואיך זה? וואלה, בנתיים זה עושה הרגשה נחמדה שם בפנים. לא כל כך נורא.

סימפ פינקה אותי אתמול ואנשים מתקשרים לאחל יום הולדת שמח.

אני עושה אפילו מסיבה, עוד כמה ימים, במעין דאנס-בר תל אביבי מפורסם כמעה. הזמנתי כל מיני אנשים, אז אין דרך חזרה.

איזה יופי, אחרי שנים, נראה שיש לי יום הולדת כמו שצריך.

משעשע כמה מצב הרוח שלי יכול לנדוד: כשאני מדבר עם אנשים טובים מהעבר, שכיף לדבר איתם ואז הם אומרים "בטח, נבוא ליום ההולדת שלך", אני בשמיים. ואז אחרי זה בחור אחר אומר שהוא לא יוכל לבוא או נותן תירוץ מוזר כמו האירווויזיון (?!) ואני מתבאס. כמובן, רק לדקה, עד לשיחת הטלפון הבאה.

בנתיים, בכמה שעות שעברו, בכלל לא רע להיות בן 22.

ברוכים הבאים תחת חסות בלוגי. זהו, היום (חמישי) תמו להם שנתיים של כתיבה בישראבלוג. לפי דעתי זהו אירוע סיכום חשוב. מעין תקופה לעשות "עצור-חושבים" מסוים.

עוד את הפוסט הראשון שלי, אני כתבתי על משבר היום הולדת שלי. זה לא כל כך מפתיע לאור זה שהוא היה חמישה ימים לפני יום הולדת 20 שלי. לכן מאז, תמיד תאריך הפוסט השנתי ותאריך היום הולדת הלועזי הם חופפים. אומנם אני פעמים רבות חוגג לפי היום הולדת העברי אך המשבר מתחיל עוד ביום הולדת הראשון בינהם.

אבל בצד החיובי, אני לא חושב שהשנה יהיה לי משבר יום הולדת. נראה לי שאני אפילו אעשה מסיבה באיזשהוא פאב תל אביבי. אני! מסיבה! אני! אולי? בתקווה...

בכל מקרה גם אם יהיה משבר, מה שיש סיכוי, כי אבא בחו"ל, אמא תעבוד והחברה לא תוכל לפגוש אותי באותו יום, אז הוא יהיה בפוסט יום הולדת דכאוני, עכשיו מדברים על שנה שנייה.

אני חושב שהשנה האחרונה עמדה בסימן שינויים. הפסקתי להיות רווק נצחי ופגשתי את יקירתי. אמנם שמעתם אליה רק פה ושם אבל היא קיימת במרכז חיי.

חודשיים אחרי השנה לבלוג השתחררתי. קורה לטובים ביותר וזה היה הדבר הטוב ביותר. העברתי חודש וקצת בבטלה, נהנתי מאוד, מהחופש מהאושר מהזמן הפנוי איתה. אחרי הצבא חשבתי שכמעט מיד אחרי שאני אשתחרר אני אאסוף את עצמי ואטוס לעבוד ולטייל באירופה. אמצא לי חיים חדשים ובתקווה מאושרים במקום אחר. ככה חשבתי, כשהיה לי רע בצבא. אבל בדיוק אחרי הצבא, בתקופה הזאת נפלתי בקסמה ולפתע נראה הרבה יותר טוב והגיוני להשאר בארץ, פה איתה מאשר ללכת לצוד דברים לא ברורים מעבר לים.

אז נשארתי וחודש וקצת אחרי, החלטתי שהגיע הזמן למצוא עבודה. כמה מוזר שהעבודה הראשונה שנגשתי אליה, תחנת דלק, התקבלתי ישר לעבוד. אני בסך הכל רציתי להתחיל לחפש ולמצוא רק עוד חודש או משהו.

טוב נו, אם אני עובד ומרוויח כסף אז לפחות נהנה ממנו, נקנה פרו, נעצב את הבלוג כמו שתמיד רצינו ונוכל להחזיק מכונית קטנה שההורים תרמו.

בעבודה היה חביב, היה נחמד, לא עבדתי קשה מידי ופגשתי המון אנשים מעניינים באמצע הלילה. אבל בקצב שעבדתי שם, לא הרווחתי הרבה ולעולם לא הייתי מגיע למכסה של העבודה המועדפת. חוץ מזה המשמרות לילה דפקו אותי והפריעו לי לפגוש את יקירתי בסופ"ש, אז עזבתי. הגעתי לעבודה שמראש התיחסתי אליה כהדבר הכי גרוע. עבודה במחשבים אצל אבא. אני חושב שעל העבודה עצמה שמעתם מעט מאוד, פשוט מאוד כי אין מה לספר. החברה זקנה, האנשים משעממים, התנאים נוחים והסיפורים הכי מעניינים הם קשורים לתקלות מחשבים, אז אני חוסך לכם ולשאר העולם את רובם. משך העבודה שם, מנגינת הנדודים לא כבתה, אומנם כבר לא לעבוד באירופה (ולו רק בגלל שיש לי כסף) אלא למקומות רחוקים ואקזוטיים. עדיין הייתי צריך שינוי מסיבי. עד שמצאנו את הפתרון המושלם. נטוס אני ויקירתי, ביחד, בקיץ. הנה הקיץ מתקרב ולאחר שאפשריות רבות נפלו מסיבות של פוליטיקה משפחתית מצידה, נבחר לו יעד. תחילת אוגוסט לאוסטרליה! אלו חדשות חמות מלפני כמה שעות. הודו, קובה, פרו, ארה"ב ושאר נפלו, נשאר אוסטרליה וניו זילנד. אני מאושר.

בבלוג, דווקא, כמעט ולא כתבתי על הדברים שקורים בחיי. צילמתי הרבה, פרסמתי קצת, אבל באופן כללי, האמת שכתבתי הרבה פחות, אבל מה שכתבתי היה בעיקר פילוספי או על יחסים. יש כל כך הרבה בכל כך הרבה נושאים שונים שלא נראה שאני יכול לסדר אותם תחת משהו.

האמת היא שחשבתי כמה פעמים על להפסיק לכתוב ובאמת ישנם חודשים שבהם כמעט ולא כתבתי. אבל לעומת זאת, אני לא אסגור את הבלוג, הוא טוב בשבילי. אני נפתח בו, אני תוך כדי הכתיבה חושב על מה שעובר עלי. אני אוהב את כל העסק של הכתיבה והתגובות.

חוץ מזה, יש פעולה שיש לה השפעה מאוד מאוד חזקה. פעולה שאני עושה לעיתים רחוקות וצריך לעשות לעיתים קרובות יותר. לקרוא חזרה את מה שכתבתי ברגעי המשבר. ככה אני יודע האם השתפרתי/השתנתי או שהדבר הכי גרוע, שנה ומשהו אחרי אני בדיוק באותו המצב. עכשיו עם מערכת הגיבוי החדשה של ישראבלוג, אני עומד להדפיס בעבודה את 700 עמודי הבלוג ולאסוף יפה יפה. ככה אני יוכל לקרוא את הכל עוד פעם. כדאי לנסות – זה יזעזע את יסודך.

נבנה על סמך הפוסט לשנה בבלוג 

בכל מקרה, סטטיסטיקה:

סטסטיקה של הבלוג (בסוגרים זה מה שהיה בפוסט שנה שעברה)

פוסט מספר: 160 (90)

ימים בבלוג: 729 (376)

מספר קוראים: 15,687 ( כ7000 )

קוראים ליום: 21.5 (18.6)

קוראים לפוסט: 98 ( 77.7 לא ידעתי שכל כך הרבה )

פוסטים לחודש: 6.6 ( 7.2 פעם הייתי כותב יותר )

היום הכי עמוס: אותו יום נשאר בראש המצעד. 2 לינואר 2004 – 94 קוראים ביום אחד שבו שני פוסטים, על תוצאות של בדיקת איידס ועל הלווית הדודה.

אהבה בישראבלוג: יקירתי שלי, במה שהתחיל דווקא כפגישה ידידותית, המשיך למשהו קצר ונמשך כבר מעבר ל10 חודשים. ולפני השנה יצאתי גם עם 2 בנות שהתחילו איתי בישראבלוג פעם, היה קצת טרגי, אבל אני אובר-דרמטי שזה נוגע לעניניי הוא-והיא.

קוראים מפה: 93.7% היו מישראל. ( 95.1% היו מישראל )

קוראים משם (לפי הסדר): ארה"ב 0.7 , אוסטרליה 0.7 (אני אפילו יודע מי זאת) , אנגליה 0.3, תיאלנד 0.2 (הפעם אני יודע מי זה).

מנויים: 30.  (אין לי מושג, אין פרו.)

קוראים קבועים: לא יודע, זה בא והולך, את יודעת. מסתבר שיש יותר ממה שאני יודע, הם פשוט מסתתרים ממני.

סטטיסטיקה שלי

גיל: חמישה ימים לפני יום הולדת 22. חודש ומשהו לפני התאריך העברי.

גובה: 175 ס"מ.

משקל: 64 קילו. (58 קילו.) עדיין מקל, אבל מקל עם כרס שיחרור קטנה. תוצאת הג'אנק פוד.

עיסוק: עובד בתמיכת מחשוב בחברה בתל אביב אצל אבא (חייל)

פז"מ: השתחררתי אחרי שלוש שנים פחות יום אחד בלבד. זה נראה כמו היסטוריה רחוקה.  (עוד חודשיים למנאייק)

חברה: 10 חודשים ושלושה ימים ביחד. (אין)

על הכוונת: לא רואה שום דבר חוץ מהחברה. מקסימום מחפש מישהי לשלישיה. (הצוערת. – שכחתי אותה לגמרי)

זמן מאז סקס: כמו שאמרו בעבר; "מצבינו מעולם לא היה טוב כל כך." סופרים בשעות. (לא מדברים על דברים טרגיים. )

תוכניות לעתיד הקרוב:  להתפטר מהעבודה ולהתכונן לטיול הגדול. (להשתחרר, לעבוד בארץ עד אוקטובר, לטוס לעבוד באירופה.)

דבר אחרון שהתרגשתי ממנו: קבענו, טסים באוגוסט לאוסטרליה. התורנות שבת האחרונה שלי.

תחום עניין נוכחי: צילום. אבל אני מתחיל להזניח.

ספר נוכחי: התאהבות, זה ספר פסיכולוגיה.

זמר שבראש: אפרת גוש, kosheen ואריאל זילבר.

 החלטה חדשה: 1) לקרוא יותר את פוסטי נקודות המשבר שלי כדי ללמוד מהם.

                        2) להפסיק לרצות משהו ולהפסיק באמצע.

לפני כמה ימים, אני מטפס לי במדרגות החברה ו2 בחורות צעירות (צעירות, בנות 27-30 , בכל זאת חברה של זקנים) עברו מולי במסדרון. אחת מהן אמרה לי; "בורג,  אתה גדול, אבל ממש, ג-ד-ו-ל". אני לא יודע אם להגיד תודה אבל המבט של הבלבול על הפנים שלי הסגיר אותי.

בזמן שאני ניסיתי להיזכר מתי היא זכתה לראות כמה שאני גדול (מי מושפע מבן דובר, מי?), היא הוסיפה; "היית גדול, היום בבוקר".  עכשיו זה באמת כבר לא נשמע טוב, ואני באמת לא זוכר שעשיתי משהו מיוחד על הבוקר, לא איתה ולא עם אף אחת. אז היא הוסיפה; "איך שתיקנת את הסקייפ, אתה היית גדול, אני ממש מודה לך".

טוב נו, חזרתי לקרקע...

אתה נולד חסר משמעות,

אתה מת חסר משמעות,

אתה יצור חסר משמעות במסע חייך בנסיון למצוא את המשמעות שאיננה.

ואחר כך אני מופתע למה אין לי כוח לקום בבוקר לעוד שבוע של עבודה.

איכשהוא, זה דווקא גורם לי להרגיש יותר טוב. ברצינות! מעין קטרזיס.

זה לא שאני לא מוצא את שלי, זה פשוט שאין. כמה עצוב.