מחפש מברג פנוי להברגה

ברוכים הבאים למשכני החדש. תודות לתרומתה האדיבה של tazit ועזרתו של (ה)יריב, אני, מברג, בכבודי ובעצמי, הוא הבעלים של בלוג מספר 3000.

לא עוד בלוג מספר 5895!

אני מסרב להיות סתם מספר בהמון!

אני מסרב ללכת בשקט לאפלה!

אני מסרב לשקוע באנונימיות!

אני מסרב להעלם!!!

למען האמת נתקלתי בבלוג של tazit. ראיתי שהיא לא כתבה כבר שנה ושהיא בלוג מספר 3000. אז פשוט ביקשתי ממנה את הבלוג – והיא הסכימה.

ביקשתי מיריב שיעביר אותי דירה, והינה אני כותב בלוג בבלוג 3000. תודה לך יריב (כן, עוד פעם).

מפתיע מה אפשר לקבל אם פשוט מבקשים יפה. בכל מקרה, אפשר להגיע לבלוג או דרך הכתובת הישנה http://israblog.co.il/mavreg .

אבל, כל מנוי או מי שהוסיף אותי לקבועים שלו וכאלה, יאלץ לשנות. גם הקישורים הישנים שהיו נראים ככה: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=5985 כבר לא עובדים. זה צריך להיות עכשיו http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=3000 .

מסיבת חניכת בית (או בלוג) בקרוב...

לפני כמה ימים הייתי בבסיס האם שלי. באותה הזדמנות שעשיתי תורנות, רציתי לסדר כל מיני בירוקרטיה ולהשיג דברים. הייתי בשלישות, באפסנאות, בביטחון מידע ובקשר. דבר אחרון, הלכתי לצוות מחשוב שבקשר.

נכנסתי לחדר מפעילי מחשב, כולם ישבו שם. חלקם הכרתי כבר וחלקם לא. אבל לא ממש שמתי לב אליהם. דברתי עם הרס"ל (נגד) האחראי. לשם שינוי, הנגד הסכים לתת לי את מה שביקשתי (כבלי רשת), כמו שביקשתי, בנדיבות, במהירות ובלי להציק לי למה ואיך. כל הכבוד לצה"ל! הוא הוציא את המפתח למחסן, נתן אותו לאחת הבחורות החדשות ואמר לה להביא לי את הכבלים.

מה אני אגיד לכם, הבחורה לא הייתה יפיפייה. היא הייתה מקסימום חמודה. בקשר לגוף, אני לא יודע אם היא כוסית או לא. המדים המטומטמים האלו, לא מאפשרים לראות כלום. אני לא יודע איזה חזה יש לה, אני לא יודע שום דבר על הגזרה חוץ מזה שהיא לא שמנה נורא. אבל למרות כל זה, ברגע שראיתי אותה, משהו קרה בתוכי.

הבהרה: אני טיפוס יותר מידי רציונאלי, מרוחק וציניקן בשביל להתאהב סתם ככה. או לפחות זה היה ככה בהיסטורית ה20 שנה שלי.

אבל הבחורה, שלא פגשתי עד היום. אני מסתכל אליה ואני מחייך לתוך עיניה...

הלכנו למחסן, דיברנו קצת בדרך, חיפשנו במחסן, הייתה הפסקת חשמל רגעית, מצאנו את מה שחיפשנו, יצאנו מהמחסן, דיברנו עוד כמה דקות ואז בא עוד בחור מהמחשוב. הוא אמר שבגלל הפסקת החשמל משהו התקלקל והוא צריך שהיא תעזור לו. אז היא הייתה צריכה ללכת. אבל, היה נראה לי, מתנועות הגוף שלה, שהיא רוצה להישאר לדבר.

לא דיברנו על שום דבר מיוחד. מסתבר שהיא עברה לבסיס רק לפני חודש, אחרי שהיא הגישה טופס 55 (בקשת העברה), היא גרה ברמלה והיא צוחקת מהבדיחות שלי.

הפסקה מתודית קטנה: בזמן האחרון אני גיליתי את הפטיש (fetish. אז אל תכתבו כל מיני בדיחות מברג-פטיש, אתם לא מקוריים) שלי, הסטייה הקטנה שלי. כמו שבחור אחד נמשך לבחורות בלונדיניות, בחור אחר לבחורות בחצאיות וכו וכו'. אני נמשך, חכו לזה, לבחורות עם מה שאני קורא librarian look. אני מתכוון לבחורות שנראות סה"כ טוב, אבל יש להן קוקו/צמה ואיזה משקפיים קטנות כאלו. ככה הן נראות כמו ספרניות או ילדות טובות או משהו כזה, בקיצור עצורות. אני לא יכול לעמוד בפיתוי לראות מה קורה כשהן מורידות את המשקפיים, פורעות את השיער ונהיות פרועות. מעין קלרק קנט – סופרמן. אני תמיד מאמין, שהן הכי פרועות. אני לא יכול לחכות ולראות אותן פרועות במיטה.

עוד פטיש קטן והרבה יותר מוזר; בחורות שמבינות יותר ממני במחשבים. לא היה לי את הקטע הזה לפני הצבא. פשוט בגלל שלא פגשתי בחורה שמבינה יותר ממני במחשבים לפני הצבא. אבל בצבא, כחלק מתפקידי (שהוא לא טיפול במחשבים, לפחות לא יותר מידי), אני כל הזמן פוגש כאלו. אני פשוט מתמוסס לרגליהן. נעמד דום לחוכמתן. יצאתי עם כאלו אבל לא שכבתי אם אף אחת כזאת. זה יכול להיות מעניין, מה אני ארצה, שהיא תתחיל לצעוק שורות קוד תוך כדי?!

עכשיו אתם חושבים שאני ממש ממש מוזר. אבל זה לא הפריע לי עד היום... סוף ההפסקה!

בכל מקרה, אפילו את השם שלה לא קלטתי ממש. אבל אני יודע באיזה משרד היא. ביום ראשון אני אהיה בבסיס האם הזה לפחות עד יום שני. יכול להיות שאני שם גם ברביעי. אז אני אלך לפגוש אותה, לדבר קצת איתה ובתקווה שאני אמצא את האומץ גם להזמין אותה לצאת.

הבעיה בבחור כל כך רציונאלי ושעוצר את הרגשות שלו כמוני זה שכבר עכשיו אני משכנע את עצמי שהיא לא בשבילי או שזה לא ילך. אני משכנע את עצמי שאני לא מכיר אותה בכלל אז מה אני מתלהב. שהיא גרה ברמלה מרחק שעה במכונית וכמעט שעתיים ברכבת ואוטובוסים. שהיא די מכוערת, וכו' וכו'. בקיצור, אני צריך להפסיק להקשיב לעצמי...

בעזרתה ובמימונה של תמרי אני יכול לשים קו חוצה על משימה אחת. המשימה שהטריפה אותי. המשימה שהוציאה אותי משלוותי. המשימה שהסתיימה בזה שזה או היא או אני. לשים מטבע על פסי הרכבת ולראות מה קורה. לא מבינים ורוצים לדעת על מה אני מדבר. מקרה שהיה:

התכתבתי עם תמרי במוצאי שבת. דיברנו על שטויות, מטבעות ופסי רכבת. תמרי הסכימה לעזור לי ולתרום את אוסף עשרות האגורות הנרחב שלה למען המדע (או שפיותי). יצא המזל שהיה לי סוף שבוע ארוך ולא הייתי צריך לחזור לצבא ביום ראשון. לאחר משא ומתן שלא היה מבייש את דיוני הסכמי השלום עם סדאם חוסיין החלטנו להיפגש למחרת בבוקר.

פעם ראשונה שאני נפגש אם מישהו מהאינטרנט. עוד הפרה של הבטחה של משהו שאני לא אעשה אף פעם. אני מוזר!

לאור העובדה שכבר היה 4 בבוקר, החלטנו להיפגש ברכבת ב11 בבוקר. דאגתי שיהיה לי אוטו בבוקר והלכתי לישון. אחרי 3 שעות שינה טרופות התעוררתי (גם כן חופש). התארגנתי ונסעתי לאסוף אותה. אחרי איחור קל שלה (לא באשמתך, תמרי, אל תצעקי עלי! בגלל הרכבת) הגיעה הרכבת. אחרי שהטרדתי בת שהייתה דומה במקצת לתמונה שהיא שלחה לי, מצאתי אותה. בכבודה וב180 סנטימטר גובהה (ובעצמה).

בשלב זה, נתקלה תמרי בחוסר יכולתי להיות חסר מעש או לנהל small talk. אז נכנסנו למכונית מהר – תירי בי. נסענו לפסי הרכבת האהובים אלי. שם הנחנו מטבע, זה לא עבד! תמרי הבינה את הבעיה שבמטבעות נעלמים. אבל תמרי לא בחורה פריירית, לקחנו הרבה מטבעות והנחנו אותם על המסילה.

מתוך כל המטבעות האלו הצלחנו למצוא כמה. אני יודע שבתמונה זה לא נראה מרשים. אבל תאמינו לי ולתמרי. חוץ מזה הראיתי שני מטבעות לכמה חברים וגם הם התלהבו!

בין נגלה אחת לשנייה של מטבעות, תמרי הספיקה לצחוק על הכובע פטרייה שלי. היא טענה שאני חנון. בסדר אני חנון, אבל למה להאשים את הכובע בזה?! עכשיו אני לא שרוף לעומת מישהי אחרת!

אחרי זה קפצנו אלי לשתות קצת ולנוח מהחום. נוצר סכסוך בין תמרי לבין הכלב שלי. די מוזר יחסית לזה שכמעט אין בן אדם שהוא לא בא אליו להתחנף ולזכות בליטוף. בסוף הם השלימו. בשלב הזה השיחה התדרדרה ולא נשארו הרבה נושאים לדבר. שינינו מיקום. עברנו לקניון בשביל לאכול ארוכת צהריים.

בשלב הזה, יומיים של חוסר שינה, ארוחות כבדות, זיתים ירוקים, ושעתיים בשמש השרון הקיצית השפיעו עלי. הרגשתי שאם כל ביס וביס מהפיצה אני מרגיש פחות ופחות טוב. פרשתי לשירותים להתרענן ולשטוף פנים. תוך כדי זה קצת יבשתי את תמרי בחוץ.

החלטתי לוותר על האוכל עד שאני אנוח קצת. בשלב הזה היה צורך באוטו.

אז הסעתי את תמרי חזרה לרכבת, נפרדנו בנימוס ונסעתי. אני מצטער אם הייתי נמהר לנסוע. אני פשוט מרגיש צורך תמיד להיות בפעולה ולא לבזבז זמן. חוץ מזה נסעתי לקחת את אימא שלי.

רוצים לדעת מה תמרי רשמה על זה...

אני רוצה לספר לכם על הפציעה הכי מטומטמת ומטופשת שהייתה לי. אבל קודם כל הזהרה: "בלוג זה מושפע מתמרי, אי לכך הוא לוקה בפליטת שטויות על גבול הטירוף. אין אחריות על כל נזק גופני, נפשי או שכלי שיגרם לאדם שקורא אותו או לדפדפנו." ועכשיו נמשיך עם הומור עצמי...

יום שישי בערב אני יושב ליד המחשב עוזר לאימא שלי בהכנת מצגת לעבודה. הייתם חושבים שהיא תדע יום אחד להפעיל מחשב... פתאום (ורעמסס) אני מרגיש עיטוש מתקרב. אני פונה לצד שמאל, אזור ההתעטשות הרגיל שלי. אבל אימא יושבת שם. לא נראה לי שהיא תעריך את העובדה שאני אשפריץ אליה, אפילו שאני עוזר לה במצגת. וויתרתי על הרעיון.

הסתכלתי ישר, מסך ומקלדת. אני לא יודע אם התעטשתם על המחשב שלכם פעם. אבל, זה די מגעיל ועוד לנקות את זה. ויתרתי גם על הכיוון הזה. אני כבר תכף מתפוצץ ואין באזור ממחטה.

גם בצד ימין, אין ישועה, יש פינה של קיר. החלטתי לבצע מהלך הרפתקני ומסוכן. סיבוב של 180 מעלות על הכסא המסתובב והתעטשות לאחור לפנים החדר. אני כבר מדמיין כמו בתחרות extreme games את הקריינים מריעים למברג שביצע סיבוב בורג מושלם (באמת יש דבר כזה). אני מתחיל להסתובב ימינה אך אבוי. האפטשי כבר יוצא. הוא משתחרר ישר שאני מול פינת הקיר.

אני תוקע את הראש בעוצמה ישר בתוך הקיר. בשניות הראשונות שחור לי בעיניים ואני לא מבין מה קרה. אחרי כמה שניות של התאפסות קלטתי מה קרה. הייתה לי פליטה מוקדמת... (אני נשבע לך, זה לא קרה לי אף פעם). ברקע אני שומע אימא מודאגת קוראת לי אבל אני לא מסוגל להגיב. אני עובר להישכב על המיטה ולאט לאט קולט מה קורה סביבי ומרגיע אימא לחוצה.

אני שולח יד לכאב בראש ורואה שהיד שלי מלאה דם. מכאן זה סטנדרטי, שוטף את הדם, עוצר את הדם, שם יוד. עד עכשיו העולם הפסיק להסתובב והפצע לא מספיק גדול בשביל ללכת לתפור אותו.

אז נשארתי לנוח ולישון בבית. עכשיו יש לי פצע, די עמוק, ובליטה (בונקלה) במצח. הנה, תראו:

טוב אז לא באמת. אני לא הארי פוטר, זה סתם השתעשעות בפוטושופ. אבל גם לי לא רואים את הפצע כשהשער למטה (כמו פוטר). אני פשוט אשנה תספורת עד שזה יחלים ולא אשים ג'ל. אני מקווה שלא תהיה צלקת. ככה זה באמת:

לא נראה מרשים, אבל גרם לחתיכת סחרחורת. גם בבוקר קמתי כאליו טרקטור עבר עלי. זה ממש, אבל ממש, הפציעה ההכי מטופשת שהייתה לי בחיים. להתעטש יש לתוך קיר, במלא הכוח. מזל שהומור עצמי לא חסר לי...

לא כל החיים שלי סובבים סביב מטבעות ופסי רכבת...

ביום חמישי הייתי מטעם הצבא בכנס GIS בגני התערוכה בתל אביב (גם כן צבא). אני לא אסביר מה זה, אין לי כוח להסביר בפעם המיליון. פשוט תבדקו באינטרנט. נסעתי לתל אביב, על אזרחי (יש אישור), הגעתי והתיישבתי. היה סביר עד משעמם אבל סיימתי את הכנס באחת, בארוחת צהריים מעולה ובחינם (הכנס שנכנסתי אליו בחינם שילם).

בשביל להגיע חזרה לבסיס (למשמרת לילה שלי) הייתי צריך לקחת את הרכבת של שלוש דרומה. לאחר חישוב מהיר (לקח לי דקה שנים, אחרי הכל זה 3 פחות 1. זה לא קל) הבנתי שיש לי שעתיים לשרוף.

ללכת ללונה פארק לשעתיים לבד נראה לי מוגזם. ופתאום אני רואה כמות עצומה של חיילים ליד אחד הביתנים. מסתבר שהיה באותו יום כנס משתחררים. אני, באחת ההחלטות היותר אומללות החלטתי לראות מה יש שם. בפז"מ של קצת פחות משנתיים (אוגוסט 2001) זה היה טפשי לראות את האבות שלי (אנשים שהתגייסו שנה אחת לפני, בסלנג צבאי) משתחררים. לא רק שפגשתי המון אנשים שאני מכיר פגשתי גם כן מיני בנות מהשכבה שלי. הן התגייסו אחרי ומשתחררות הרבה לפני. ואם זה לא מספיק, יש להן גם את החוצפה לשאול: "אני פה כי אני משתחררת, מה גם אתה משתחרר?". ארררררג. זונות מנייקיות צעירות.

בקיצור הלקאה עצמית נוראית. חוץ מזה גם לא הכניסו אותי לאזור המרכזי כי לא הייתה לי הזמנה.

בצד החיובי, לפני שהלכתי, ראיתי משהו יוצא מתערוכה אחרת עם כוס בירה ביד. זה מצריך בדיקה יסודית יותר. נגשתי וראיתי שזה כנס טכנולוגיה. יש לי עוד חצי שעה. אז נרשמתי, קיבלתי עוד תג שם ונכנסתי. הסתובבתי בין הדוכנים, היה ממש משעמם, רק יצור ציפים וכרטיסים אלקטרוניים. בכל מיני דוכנים היה ממתקים או עטים מתנה כדי שאנשים יבואו לדוכן ויוכלו למקור להם. אחרי כמה סוכריות מצאתי את זה. בדוכן של Kai-Tec (זו התודה הקטנה שלי) ראיתי את זה. עומדת ומתגרה בי. ברז של בירה קלסברג חינם לגמרי.

ביקשתי כוס בירה ותאמנו או לא, מזגו לי. אין דבר יותר טעים מבירה בחינם. הבעיה הייתה רק שהייתי צריך כבר ללכת לרכבת. אז לקחתי ת'כוס והתחלתי ללכת.

אתה יודע שירות צבאי רגיל, בחור הולך על אזרחי באמצע תל אביב, עם כוס בירה ביד. מה אתם לא באים ככה לבסיס?!

כמה חבל שכמו שהבירה נגמרה גם האשליה נגמרה והגעתי לבסיס. החלפתי למדי ב' והתחלתי לעבוד. בסוף יצאתי בשישי בצהריים. עוד שנה וחודשיים גם אוגוסט אחד עושים זנות בגני התערוכה...

השבוע חזרתי מהצבא רק ביום שישי בצהריים. אז לא היה לי זמן לנסות את הקטע עם המטבעות עוד פעם (מוצאי שבת לא נחשב – כי אין אור והייתי עייף מידי בשישי בצהריים). יישמתי את המשפט: "אם לא כל הזמן מתקדמים קדימה אז צועדים אחורה". החלטתי להתקדם בנושא איכשהו. חיפשתי באינטרנט רעיונות איך לפתור את בעיית המטבעות הנעלמים. לא מצאתי רעיונות חכמים אבל מצאתי סיפור מצחיק ברויטרס (אני תרגמתי):
קווין ראוו (Kevin Rowe) מפורט לוטרדיל אשר בפלורידה שטופת השמש והזקנים שבארצות הברית, היה משועמם. קווין רצה להיזכר בילדותו המאושרת. כחלק מילדותו המאושרת הוא היה נוהג לשים מטבעות על פסי הרכבת. הוא אהב את הצורה המוארכת שהם קיבלו. אם זה מה שהוא עשה כילד מאושר אז מה הוא עושה כמבוגר – מסתכל על הדשא גדל?!

הבחור היקר שלנו הלך אל פסי הרכבת. הוא ראה רכבת משא גדולה מתקרבת מכיוון צפון. קווין שם פני על המסילה לכיוון דרום והתכונן לריגוש. קווין כל כך התרגש מניסיון החייאת ילדותו עד שהוא לא חשב שכדאי לראות את האירוע, בעל חשיבות גלקטית, מכל מקום חוץ מכשהוא עומד על המסילה לכיוון צפון. הוא שקע עמוקות בזיכרונותיו עד שהוא לא שם לב לרכבת בכיוון צפון שצופרת לו.
אולי קווין הוא אידיוט גמור אבל לא אידיוט מוחלט! בסוף הוא שם לב לרכבת שהגיע מהכיוון השני. מאוחר מידי, אבל שם לב. בשנייה האחרונה הוא ניסה להימלט וחמק בפצעים אנושים "בלבד".
הרופאים אומרים שקווין ראוו מחלים בבית החולים והוא יצא מזה חיי.
איזה יופי, הוא יוכל להתרבות ולהפיץ את הגנים המוכשרים שלו... חשבתי שהאבולוציה אמורה לטפל באנשים כאלו...

טוב, אז אני לא יודע מה למדתי מהסיפור. אבל הוא מצחיק. יש למישהו מושג מה מוסר ההשכל? לדוגמא; שאם אתה גר בפלורידה, אסור לזרוק מטבעות? שאנשים שקוראים להם קווין הם טיפשים? שילדות היא לא תקופה מאושרת?

מחר אני אחזור מהצבא ואני אנסה עוד פעם – אני מקווה. אני גם מקווה שאני לא אדרס ושתמרי תביא לי את כל העשרות אגורות העודפים שלה... (לחץ פיסי מתון רצוי)

נ.ב. התחלתי להתקדם גם במשימות האחרות, אבל זה בפוסט אחר.

נו, זה כבר קורה. אנשים יכנסו לקרוא את הפוסט הזה בגלל הכותרת הסקסית שלו (המשך לפוסט הקודם). עוד דוגמא, את הפוסט הקודם, שהיה מלא תהיות ופסימיות לא הרבה קראו ובשני הפוסטים שלפניו, שהיו אופטימיים, פעלתנים ועם תמונות הרבה קראו...

דווקא הקטעים מהלב לא מקבלים של תגובה. הקטע שהכי הייתי מרוצה ממנו כשסיימתי אותו, סיפר על חבר שנהרג בפיגוע, ודווקא עליו אף אחד לא הגיב. זו הזדמנות שנייה – החיים והמוות ביד הלשון או לזכרו של גדעון.

זה לא שאני מאשים אף אחד, זה הטבע האנושי וככה גם אני נוהג לפעמים. אבל, אפילו שאני לא רוצה זה משפיע אלי לכתוב בצורה שמחה וקולחת ולא מחשבות שעלו לנייר (הווירטואלי).

אם כבר אני כותב על דברים שאנשים לא שמים לב אליהם. רציתי להזכיר את אדי, Edi, Who the fuck is Edi? . בימים אלו הסתיים חודש המודעות להתרמת איברים. אד"י היא עמותה לקידום השתלות איברים בישראל. בארץ יש מודעות נמוכה מאוד לנושא וכל שנה מתים כמאה איש בגלל שלא מצאו להם תורם.

החודש אני חתמתי על כרטיס תרומת איברים של אד"י. הכרטיס הוא לא התחייבות כלשהי, חייבים להשיג את הסכמת המשפחה בכל מקרה. זוהי רק הצהרת כוונות והעלאת מודעות, ככה המשפחה תדע שאתם רוצים לעזור לאחרים.

אני לא אומר שאנחנו עומדים למות מחר, אבל מה יש לי לעשות עם האיברים, להאכיל את התולעים?!

מתקשרים, מוסרים פרטים והכרטיס בדואר. יענו לכם על כל שאלה בטלפון 03-6957369. וגם אני אשמח לענות ולייעץ בתגובות...

התחלתי לחשוב, אני בלוגיסט חודשים, לא, חודש וחצי (ואז אני הבנתי מהירות זה דבר חשוב). עם כל פוסט ופוסט מספר הקוראים עולה. אם בהתחלה כל פוסט היה מושך עוד 20-30 במונה בתחתית העמוד, עכשיו כל פוסט מוסיף קרוב למאה (בלוגים ותיקים - לא לצחוק עלי). אפילו יש לי לינק, השם יברכך אותך NL... (נהניתם, תראו לי בלינק)

אני לא חושב שאני כותב כותרות מושכות יותר או כותב בשעות עמוסות יותר. כלומר ישנם שם בחוץ אנשים שקוראים את השטויות שאני כותב וחוזרים לקרוא עוד. בהתחלה חשבתי על זה בתור דבר חיובי. אנשים נהנים, אני נהנה, מה יכול להזיק. אבל התחלתי לחשוב, מחשבה מסוימת, שקיבלה עידוד מאנשים מסוימים (אני לא כועס – אתם יודעים מי אתם) ששאלו שאלות על השם האמיתי שלי או על מקום מגורי.

ככל שיותר אנשים קוראים את הבלוג שלי ומכירים את האישיות הדיגיטאלית שלי, יש יותר סיכוי שמישהו מהם מכיר אותי במציאות ויזהה אותי (כמו ברכבת שיום שישי, בין 2000 איש, תמיד תפגוש משהוא שאתה מכיר. עניין של סטטיסטיקה). לא חסרים רמזים בבלוג שלי. התמונה של העיניים, המסלול הצבאי שלי, הכינוי שלי (שחלק מהאנשים קוראים לי ככה גם במציאות) או שפשטות סיפרתי להם את הסיפור שחלקתי גם איתכם (כמו סיפור המטבע והרכבת).

אז מישהו מכם יכול לשאול; אז מה?!

אני מעריך מאוד את הפרטיות שלי. בין אם זה שיש לי חברים שלא יודעים הרבה על סיפור חיי (למרות שאני יודע אליהם ובין אם זה לא למלאות פרטים אמתיים או מלאים כנרשמים למשהו. פשוט אני נוקט מעין Need to know bases. ככה אני... אני לא מרגיש רצון לספר לכל אחד כל פרט קטן מחיי.

לעומת זאת בבלוג, אני עושה בדיוק את ההפך. אבל כאן זה שונה. אני באנונימיות מוחלטת (ככה אני מקווה). אני חופשי לספר ולהגיד מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה. אתם לא חייבים לקרוא, אתם לא תעשו פרצוף משועמם ואתם לא תוכלו לפגוע בי על סמך המידע שסיפרתי. למה - כי אתם לא באמת מכירים אותי.

שורה תחתונה, אני לא רוצה להגיע למצב שאני רואה בהרבה בלוגים (לא אציין).

אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני מוחק פוסטים ובלוגים ישנים,

אני לא רוצה להגיע למצב שאני מתבייש,

אני לא רוצה להגיע למצב שמישהו מהחיים האמיתיים יקרא את הבלוג הזה בידיעה שהוא שלי,

 ובמיוחד אני לא רוצה להגיע למצב שאני לא יכתוב את כל מה שאני רוצה בגלל שמשהו שאני לא רוצה יקרא את זה.בֵּינְתַיִם אני ממשיך לכתוב בתקווה לכמה שיותר קוראים ומגיבים (פרסום ופופולריות אנונימית זה נחמד [במיוחד בנות שמחמיאות לך על העיניים בתמונה (:  ] ) ומקווה שיום החשיפה לא יגיע.