מחפש מברג פנוי להברגה

אולי לא באמת מצחיק אבל הרגשת החרא שהייתה ביום שבת בערב ויצרה את הפוסט הקודם נעלמה לה באותה מהירות שבה היא הופיעה. אולי ההרגשה נעלמה, אבל הפוסט לא. החלטה שלי מלפני הרבה זמן שאני לא מוחק שום דבר בבלוג. ייצוג אמיתי לטוב ולרע כמו בחיים. אז מה שקרה בעצם שביום ראשון, בזמן שהרגשתי בכלל לא רע, אולי אפילו הייתי מתפרע ואומר שהרגשתי סבבה, אנשים באותו הזמן קראו וניסו לעזור לי נגד הרגשת החרא.

אז קודם כל תודה רבה! באמת! אבל אני כרגע לא מרגיש ככה, אין צורך. נסו בסוף השבוע הבא, הוא בטח יהיה בבית עד אז, הדיכאון כמובן. אם לא אני נותן לו עד השחרור, עד אז הוא בטח יקפוץ לביקור, כמו חבר נאמן שלא צריך הזמנה או התראה בשביל להגיע, הוא פשוט מופיע יום אחד בדלת שלך.

בורג אחד קטן שלא מאושר יותר מידי, אבל גם בטח לא מדוכא, הולך להתקלח ולנסוע לשחק סנוקר. בברכת מחר יהיה יותר טוב...

Rammstien מוציאים אלבום חדש ובנובמבר-דצמבר יוצאים במסע הופעות ברחבי אירופה, מי אמר טיול לאירופה ולא קיבל? חלום! אבל קודם כל התחנת דלק מחכה לי. מה שנקרא "עד מתי אוגוסט 01, עוד ארבעים יום לתחנת דלק!" חלום, אבל פחות מתוק וורוד, קצת יותר שחור מגריז.

בברכת, שמעתי פתגם סיני עתיק, "כשאין לך משהו חכם להגיד, תגיד משפט סיני חכם".

נראה כאילו אתה לא יכול להיות מאושר אלא אם כן אתה מעוסק עשרים שעות ביום. קצת עובד, הרבה נהנה, לא נח ובאופן כללי מרוצה. נמצא בבריחה, לא נותן לעצמך שנייה לעצור לחשוב מה אתה עושה, נהנה מהרגע. אבל אתה מחזיק ככה כמה ימים עד שאתה מתמוטט. בעיקר פיזית אבל גם נפשית. אתה מקבל סחרחורת, בחילה, עייפות כללית ודיכאון.

אז אתה נח, ישן בקלות איזה 12-13 שעות. קם ומרגיש יותר חרא ממקודם. הרי בזבזת סתם יותר מחצי מהיום ואתה עדיין מרגיש רע, עדיין רוצה לברוח ולישון. תחושת הריקנות עוטפת אותך.

אתה מבין שנגמר כל הסוף שבוע, ישנת לפחות 12 שעות בכל יום שהיה בו ואפילו לא היית עייף. היית בכנס משתחררים ופגשת עשרות אנשים, חייכת, לחצת ידיים ואפילו חיבקת אדם או שתיים אבל הרגשת כל כך בודד. אלו לא באמת אנשים שקרובים אלך, לא אכפת להם ממך חוץ מסמול טוק קצר להעביר את הזמן. הם אף פעם לא יתקשרו אליך אלא אם כן יצטרכו טובה וזה עצוב. הרי חזרת הביתה מהכנס ביום חמישי לבד, ראית סרטים לבד, ישנת לבד וכמעט ולא יצאת מהבית עד עכשיו. אתה מתחיל לחשוב על כמה ריקניים ובודדים החיים שלך עד שאתה קולט שהנייד שלך לא צלצל כל סוף השבוע. מאז יום חמישי אף אחד חוץ מהמשפחה לא התקשר אליך. היו כמה פעמים שהרמקולים התחילו להרעיש, חשבת שמישהו חושב אליך, קמת מהמיטה והלכת לנייד, אבל לא. סתם חשמל סטטי, עושה רושם שחשמל סטטי הוא חברך היחיד. עכשיו אתה באמת עצוב.

השבוע היה חג השמש, היום הארוך בשנה, הייתה לכם מסורת קטנה של ללכת לים בחג עד לשקיעה בשמונה וחצי בערב. כנראה שהמסורת היא רק בראש שלך, אף אחד לא יכל לבוא. יותר נכון לא רצה לבוא. אז מה שכבר אין לאנשים חופש גדול?! אם הם היו רוצים הם היו יכולים לטרוח ולהגיע. אבל לפחות הלכת לבד. אבל אם כבר הכרת בעובדה שאתה לבד אז למה לא הלכת לפי האמוציות ונסעת לטקס במצוק ארבל? יכל להיות מצחיק! אולי הפגאנים זרקו בתולות מהמצוק בזריחה. אתה סתם מבטיח דברים ובסוף לא עושה כלום עם עצמך.

ומה יהיה עוד פחות מחודש שאתה יוצא לחופשת שחרור. אפילו לקום בבוקר לפגוש אנשים אתה לא תהיה חייב. אתה סתם תשכב כל היום על הגב במיטה הזוגית החדשה שההורים קנו לך ליום הולדת ותבהה בתקרה. כן, המיטה החדשה, זאת עם המצעים האדומים הכפולים, זאת שלא חנכת. שאתה יודע שיעבור הרבה מאוד זמן עד שתחנוך, כי הרי מי שמה זין אליך (או שתתן לך לשים זין עליה). לא שזה עוזר שאתה מתחיל עם בחורה אחת פעם בחודשיים. אתה כזה עלוב!

- שתוק!

- אתה תחזור מהבקו"ם, תשכב על הגב במיטה הכפולה, תסכל למעלה, תחשוב על כמה שהחיים פתוחים בפניך לעשות כל מה שאתה רוצה, זה הזמן ומקום להגשים את החלומות. תסיט את המבט מהתקרה לטלוויזיה, תעשה ביד, תחזיר את המבט לתקרה ותנסה להבין למה אתה מבזבז את התקופה היפה בחייך. בסוף תחליט שחייבים להתחיל לחיות, אבל עוד מעט כי כרגע יש טריוויה בגרמנית בטלוויזיה או שחם בחוץ או שאין מי שיבוא איתך או סתם איזשהו תירוץ עלוב שירשה לעצמך להמשיך לשכב בלי לעשות כלום.

- שתוק! אמרתי לך לשתוק!

- זה התשובה הכי טובה שלך?! יושב ליד המחשב בתחתונים במוצאי שבת באחת בלילה ומרחם על עצמך? אתה גם בטח בסוף לא תפרסם את זה! הרי אתה מפחד שאנשים יחשבו שאתה מסכן ועלוב!

- באמת רוצה להתערב?! הנה אני לוחץ שמור! יא שמוק! אולי לאנשים חיים אני לא מעיז להתבכיין, אבל לאנשים באינטרנט - שיחשבו מה שיחשבו...

תזכורת לעצמי: להדפיס על דף בגודל גיליון בגודל A0 ולתלות על התיקרה. כל פעם על הגב אני אקרא את נקודת השפל שלי. אולי זה ידחוף אותי.

צברתי הרבה יותר מידי קילומטרים במהלך השבוע.

באחד הימים הגעתי בצהרי יום לתחנת אוטובוס מרכזית. שטוף זיעה, כמובן, כאילו אני בארץ מזרח תיכונית (הא, אופס). הלכתי לשירותים לשטוף פנים. נכנסתי לשירותי הגברים וביחד איתי נכנסה גם מנקה. הסתכלתי אליה מופתע והיא אמרה, כמו שרק מנקה רוסית זקנה יכולה: "אל תדאג, מותק. אתה יכול להשתמש". לא שחשבתי אחרת, אבל למה לעזאזל את פה איתי? ומה פתאום מותק?!

שטפתי פנים והסתדרתי. אני מסתובב ובא לצאת והיא עומדת שם, מסתכלת עלי ואומרת באכזבה: "מה? זה הכל?" . יאק... צמרמורת עברה בגבי בזמן שהלכתי לאוטובוס.

בתור פז"מניק שתיכף משתחרר, הייתי חייב לדחוף את זה, אני מקבל בזמן האחרון כל מיני דברים בדואר. עלון זכויות החייל המשתחרר, הזמנה לכנס משתחררים וכאלו. על הרבה מהם מתנוססת הסיסמא: "עם בונה צבא בונה עם". תגידו זה לא קצת פשיסטי. בקצת אני מתכוון הרבה, הרבה מאוד אפילו. זה נשמעת כמו סיסמא שמוסליני חשב אליה בשביל לשלוח את חייליו האיטלקים ללחום לצד גרמניה כשכל מה שהם רוצים זה לשבת בבית קפה ולצבוט ת'תחת של המלצרית. הרי זה מה שאיטלקים עושים, לא?

האמת היא שכבר נמאס לי משכולם מסביבי וגם אני מדברים על כמה שאני תיכף משתחרר. במיוחד בגלל שזה עדיין לא קורה. זה כל הזמן מתקרב אבל לא מגיע. כשעשיתי את התורנות לילה האחרונה שלי, הייתה לי שיחה עם קצין שלישות חכם (מפתיע משהו). בזכותו שיניתי את כיוון המחשבה שלי. עכשיו אני מבין שזו תקופה יפה. סיימתי עם התורניות, עם הסינג'ורים ועם העבודה המעצבת. במקום לספור את הימים עד השחרור, ולקוות שיגיע כבר, אני צריך להנות מכל יום. כרגע אני עם החברים, עם הצחוקים. כשהקושי היחידי זה לקום בבוקר והתהייה הכמעט יחידה היא האם לאכול בצהרים בחדר האוכל או באבן-גבירול/עזראלי. עוד מאט יגיעו החיים האמיתיים; הכיף האמיתי אבל גם הדאגות האמיתיות.

מעבר להרים וגבעות, בארץ רחוקה רחוקה, על גבעה קטנה, במקום פסטורלי ליד ראש פינה, יש בסיס קטן ומסריח, שמו הוא פילון. איזה חור, מסריח ומאובק. אני שונא אותך. כמה תרגילים הייתי צריך לישון באוהלים מאולתרים אצלך. כמה לילות הסתובבתי בשבילך המחורצים, מחזיק נייר טואלט ומחפש שירותים שלא נראים כמו אחרי מלחמה כימית. תוהה האם לישון בהאמר ואז אני לא אשן בגלל צעקות מהחמ"ל או למצוא איזה אוהל שבתוכו 40 מעלות. הטיולים המשותפים של איפה נחביא את המזרונים כדי שלא ידפקו לנו אותם עד סוף המשמרת ולא יהיה לנו על מה לישון. כל מידי זיכרונות רעים, אבל הרבה הרבה יותר זיכרונות, מכל הסוגים, טובים ורעים.

למען האמת הפעם רק נסעתי שלוש שעות לשם, עבדתי שעה ומשהו ונסענו חזרה למרכז. אבל שעה במקום הזה, לראות כל הצעירים שטופי זעה ומשועממים למוות, היא שהחזירה את כל הזיכרונות. מהר ברחתי משם, בתקווה שזו הפעם האחרונה שאני שם.

רציתי שכל הפעמים שאני אתקל בשם פילון זה כשאני נוסע לטיול בצפון ורואה שלט גדול לצד הכביש בדרך ל"קפה שוקולד" בראש פינה. אך המילואימניקים החביבים הזכירו לי שיש עוד הרבה שנים להיפגש איתו. אז עד המילואים, שלום לך פילון, תמיד אוהב לשנוא אותך.

השבוע גיליתי מחדש, את אחת התענוגות הגדולות יותר.

אני כמו ילד קטן, לעולם לא ארצה ללכת לישון בשעה הגיונית. אני לא רוצה ללכת מהפאב ואני גם לא רוצה להפסיק לראות טלוויזיה. עד שאני מתמוטט באפיסת כוחות, בדר"כ על המיטה לפעמים על הכתף של בחור רוסי וזר באוטובוס. לא הייתי אמור לעבור את השלב הזה בגיל שש?

אחרי כמה ימים של חוסר שינה מתמשך, התחלתי להסתובב מסטול. עד שהגיע היום שבו הגעתי הביתה מהצבא כבר בשלוש בצהרים. תפסתי משהו לאכול, שמתי enya ו enigma ברקע בשביל האווירה, התפשטתי, נשכבתי ומייד נרדמתי.

קמתי רק בשש בערב, מלא חיים, אושר ומרוצה. התעוררתי מהסלולארי. בצד השני הייתה ידידה שהמון זמן לא ראיתי והתגעגעה, נפגשנו בערב – כיף להתעורר ככה.

אז זהו, זה החטא. לא קשור להתפשטות, גם לא לידידה. אלא לדבר פשוט שאתה כל כך מתגעגע אליו. יש לו הרבה שמות בהרבה שפות: סיאסטה, שלופ, שלפשטונדה, נאפ. אבל אני אקרא לו שנ"ץ – שנת צהריים.

איזה קונספט נהדר, כל כך טוב שהוא בטח הוגדר כבר כחטא, כמו כל הדברים הטובים בעולם. אם לא אז הנוצרים בטח יקראו לו הThe eight deadly sin.

הדעות הפוליטיות שלי הם הדבר הכי לא מוגדר ומגובש. יש לי דעה חזקה בכל נושא. אבל הדעה בנושא אחד מתנגשת עם הדעה בנושא אחר.

אני מוקף בשמאלניים, ככה כל המשפחה שלי והרוב של החברים. אני לא שותף לדעות שלהם. אבל אני גם ממש לא ימני. בטח לא ליכוד. אני לא מאמין באמת המחולטת שאף אחד מהם מנסה למכור. אני הצבעתי שינוי בבחירות. אבל מעולם לא היה לי כל כך קשה עם הדעות שלי, כמו בתורנות שבת שלי לפני כמה שבועות.

קשת בענן פועל במלוא עוצמתו ברפיח וסביבותיה בעזה ואני עושה תורנות שבת אחרונה בצבא. מתגלגל נוהל מבצע, מבצע שאמור לקרות בתחילת השבוע. עוד אחד מעשרות מבצעים שצהל עשה ברפיח בשבוע ההוא. בתור תורן השבת התחלתי לעשות טלפונים בשביל לעשות סידורים. אני מתקשר להוא בשביל להשיג את זה ומתקשר להודיע להוא. קדימה ואחורה. בירוקרטיה, מודיעין וישור קו בין כל הגורמים.

בין טלפון לטלפון כשאני מחכה שיחזרו אלי, אני מדפדף בעיתון שקניתי לתורנות שבת. ושם בין הכותרות של עיתון הארץ אני נפגש עם שדה הקרב. בין שלל הכתבות שמראות את שני הצדדים במאבק, בלטה במיוחד עמירה הס בכתבתה "הדחפור התקרב, הילדים חולצו – יומן רפיח". הס היא מטורפת על כל הראש באופן כללי, הרי תיבת הדואר שלה נמצאת כיום ברמאללה, אבל הכתבה הזאת נגעה בי איפשהו.

אני קורא איך צהל עם D9 , דרס גן ילדים פלשתיני עם פינת החיות שבו ואז מופסק ע"י טלפון שאומר לי מה הנתיבי חדירה, אלו שרוב הסיכוי יעברו בהם עם הדחפורים. בדרך כלל אין לי בעיה, אתה נמצא מרחק עשרות קילומטרים מהאקשן, הכול נמצא בדוחות יבשים, מאחורי מסך המחשב ובתצלומי אוויר מגובה של עשרות אלפי רגל. הכל נראה מאוד תמים ויפה מכזה גובה. אין בעיה לא לחשוב מה אתה באמת עושה. איך שאתה בורג קטן במערכת ענקית. אבל המערכת הזאת שאתה לא רואה את הקצה בכל זאת עומדת להרוג אנשים. ועכשיו כשאתה נתקל בזה ישר וברור בשחור על גבי לבן של עיתון, אתה לא יכול להתעלם.

גם בפעמים שהתחלתי לחשוב כאלו מחשבות בעבר, הצדקתי את זה בשלל סיבות. הרי הבחור הזה הוא פצצה מתקתק, זה אחראי על הפיגוע ההוא שהיה.

הרי בחומת מגן, אני באופן אישי עזרתי למפקד צוות מילואים שיצא למבצע וכשחזר לחץ את ידי וסיפר איך הורידו ארבעה מחבלים. לא הרגשתי רע עם זה. בלילה של שיא הקרבות אין אנשים תמימים שמסתובבים עם קלצ'ניקוב במחצבה נטושה. אבל בדרך כלל זה לא כל כך שחור ולבן. כשאתה יודע שהרבה סבל יגרם גם לסתם אזרחים עולות מחשבות נוראיות כמו מה עם זו הייתה המשפחה שלי בצד השני. בדרך כלל מפסיקים לחשוב ועובדים, אבל באותו הזמן העבודה הסתיימה והשבת נכנסה. אין מה לעשות בשבת חוץ מלשבת ולחשוב. אני כבר עשיתי את העבודה שלי.

המבצע הספציפי הזה בוטל לבסוף במוצאי שבת, אין אישור דרג מדיני. אני יכול להרגיע את המצפון להפעם. אבל מה עם כל הפעמים הקודמות?

הפוסט נכתב חלקית כמה ימים אחרי השבת ונגנז. למה? אני לא בטוח. לא הרגשתי טוב לרשום את זה. אז מה החזיר אותי? קיבלתי בדואל שלי מחבר שהשתחרר מהיחידה את התמונה הזאת:

החתומים על הסטיקר המשעשע משהו הם גדוד בני המושבים של הנח"ל, מחזור מרץ 02. האבות שלהם (מי שהתגייס במרץ 2001) השתחררו הרגע והחליטו לשנות את המצב. כמה חברה צילמו את החיים בחברון, הסריטו עדויות לוחמים, ארזו את הכל באריזת תערוכה, שמו במכללת תל אביב וקראו לזה "שוברים שתיקה".

חבר שלי, לוחם, מכיר את רוב מקימי התערוכה. הוא הזמין אותי לבוא לפתיחת תערוכת צילומים שמאלנית. אני באתי בשביל הצילומים, הוא בא בשביל השמאל. אבל אף אחד מאיתנו לא ידע למה אנחנו נכנסים. המון התעניינות ציבורית: עיתונות, צלמים, חדשות, התוכנית עובדה של אילנה דיין, דובר צה"ל והפרקליטות הצבאית. ואנחנו שני חיילים פשוטים על אזרחי, רוצים שאף מצלמה לא תקלוט אותנו ואולי יחשבו שאנחנו קשורים. הרי צה"ל החליט שהוא רוצה למצוא את הסדירניקים שהתראינו בטשטוש.

המארגנים אומרים שלא צריך לברוח, לא להשתמט אבל להיות יותר הומאניים. דברתי כמה דקות עם המארגן, חוויה מרתקת. בדיוק כמו שאני הרגשתי. אני עשיתי הרבה דברים בצבא, ברובם לא ראיתי בעיני את התוצאות. ככה זה יותר קל, ככה אני יכול להיות שלם לחלוטין עם מה שעשיתי.

תוספת; נזכרתי באירוניה, לא כל כך משעשת. השיר "חורף 73", מדבר על ילדים שהרו אותם בסוף מלחמת יום כיפור ואחרי 18 שנה הם לוחמים בלבנון ומבטיחים אותם הבטחות שווא על שלום כמו הוריהם. ואני, מה אני. אני יליד 83, אביב 1983, הרו אותי כשמלחמת לבנון בשיא תאוצתה, אחרי שאבא שלי הסתובב בתור מילואימניק בנבטיה ובביירות. גם אני, אחרי 18 שנה לוחם מלחמה חדשה וגם אני מקווה לשלום. נסו לשיר את זה, זה יוצא מצוין גם עם שנת 83.

"אנחנו הילדים של חורף, שנת שמונים ושלוש..." את ההמשך אתם כבר יודעים. L

אחרי התוספת הפסימית והנוראית הזאת אני רוצה להוסיף עוד תוספת ולסיים בשיר אחר:

"ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא, ואחרי שנתיים הם חוזרים ללא תשובה
אנשים חיים במתח, מחפשים סיבה לנשום
ובין שנאה לרצח מדברים על השלום

ויהיה טוב, יהיה טוב כן
לפעמים אני נשבע...
אז הלילה או הלילה איתך אני נשאר"

יהיה טוב – דיוויד ברוזה