 כינוי:
בן: 41 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
הטיול שלפני הטיול
קורה שוב שאני לא כותב. מסתבר שסדר העדיפיות משתנה. לא לטובה ולא לרע, רק שונה.
זנחתי גם את הספרים, מעכשיו אני קורא ספרי טיולים. החוברת הזאת על אוסטרליה, ההיא על תיאלנד. הארגון לטיול, זה מה שאני עושה, זה מה שאני מדבר, זה מה שאני חושב.
אז חוץ מזה שכל הקריאה היא על הטיול, רוב השיטוט באינטרנט הוא באתרי מטיילים. חוץ מקצת אתרי צילום, שזה תמיד קיים בצד. לכן זמן הישראבלוג ירד דרסטית.
גם ההכנות לטיול תופסות המון זמן, כמעט כל אחר הצהרים שני אני מסתובב איפשהו מנסה לסדר עוד משהו לנסיעה.
רק עכשיו אני מבין למה מתכוונים שאומרים הטיול לפני הטיול. חייבים לסדר כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה בירוקרטיה. אבל אני מתקדם במשימות.
כבר יש לי נעלי טיול איכותיות (ולמרבה הזוועה זוגתי בחרה נעליים שנראות זהה רק 3/4 בגודל)
להזמין כרטיסים
חשבון מט"ח
ועוד המון דברים.
אבל משום מה אני רק מצליח להזכר בהמון דברים שכן נשארו לי לעשות. זוועה.
לקנות תרמיל. ושק שינה
רופא שיניים
ויזה
לשלם על הכרטיסים
ביטוח
חיסונים
כרטיס אשראי
רשיון נהיגה בין לאומי.
רשימות חלקיות בהחלט. מכיוון שברגע שאני מסיים משימה אחת אני חושב על עוד שתיים!
אמנם כמובן שיותר כיף לעשות שופינג של נעלים מאשר ללכת לרופא שיניים, אבל אני לא אוהב אף אחד מהם. כל ההתרצציות האלו והמליון ואחת החלטות. אוף. אני כבר מחכה שכיף יתחיל. קדימה כיף, עוד חודש אתה פה!
באותו נושא! הודעתי כבר שאני מתפטר, אמרתי אמצע יולי, לא אמרתי מתי, או ב14 או ב21. בכל מקרה - זה כיף!
| |
חו"ל צעד אחד קרוב יותר
לפני כמה ימים קבלתי מעטפה צבאית. עד עכשיו לא באמת הבנתי את הפחד המשתק הזה של כל האנשים בני 21-45 מפני מעטפות צבאיות, מעטפות מילואים. ברוחי התחילו לרוץ שלל מחשבות: במקום לתהות האם אני היום עומד סתם לשכב על החוף כל היום או גם ללכת לצלול בגרייט-ברייר-רייף, הנה דורשים ממני ללכת לפנות מתנחלים.
למזלי, לא, אני עדיין מתנתק מההתנתקות ועף לי לארץ רחוקה. במכתב היה בסך הכל רשום להיכן אני צריך להתייצב במקרה מלחמה וצירוף מילים שנוצרות כשהמחשב הצהלי מנסה לכתוב שירה, הידועה גם כסיסמת גיוס. כל האפיזודה הזכירה לי שאני טס עוד מעט וככל שאני מתעכב בהזמנת הכרטיסים על אמת רק מגבירה את הסיכוי שהצבא או כל דבר אחר ירצה לחסום את דרכי.
אי לכך, אני ויקירתי כתתנו את רגלינו בבוקר ערב חג משמח זה לעבר סניף איסתא. דיזנגוף סנטר, קומה עליונה, מחכים בתור, מגיעים לכרמית ושעה וחצי של דיבורים אחרי, מינוס 100$ מקדמה, כשכבר סוגרים את הסניף, יש לנו כרטיסים. ליתר דיוק חמישה כרטיסי טיסות, לא פחות ולא יותר. שלא לדבר על עוד לפחות 2 כרטיסים שאני אקנה במהלך הטיול.
בשורה התחתונה, בליל הראשון לאוגוסט, כמעט שנה אחרי שהשתחררתי (אני אוהב את הסימבוליות), אני תופס טיסה להונג-קונג. בתקווה שאחרי חמישה ימים ושלושה טיסות אני אמצא את עצמי בקריינס, אוסטרליה. נלהב מתרגש, עם תיק גדול, ויקירתי לצידי. אני לא יכול לרצות יותר מישהו אחר כפרטנר לטיול. אני שמח שחיכיתי עד עכשיו כדי לטוס איתה.
החלטתי שאם כבר הולכים אחרי חלומות, אז עד הסוף, לפנק את עצמי, לקנות מצלמה סמי מיקצועית, רצינית, Nikon D70, כזאת שאני רוצה כבר המון זמן, כדי לתעד את הטיול בצורה הכי טובה ותשמש אותי בעתיד. ביומיים שנהייה בהונג קונג היא בטח תעלה הרבה הרבה פחות מבארץ. אני רק מקווה שהיא תשרוד את הטיול ולו רק מכיוון שהיא עומדת להיות שווה לבד כמו כל שאר התוכן של התיק, כולל התיק.
אז בשעה טובה, עוד חודש וחצי בדיוק, אני ממריא, אומר שלום והולך להגשים חלומות.
אני פותח את חגיגות ספירת הקונטר, ומוחק את הקונטר חסר השימוש שספר לשחרור ומכניס מטרה חדשה וברורה לחיים.
מליון ואחד סידורים לעשות בדרך...
אנא הכינו את הפתק "הלכתי לרגע, אחזור עוד שבעה/עשרה חודשים"
| |
אהבה בספירה לאחור
הקדמה קצרה. זוגתי החליטה שהיא מתגייסת לקרבי, היא התקבלה והתקשרו אליה שתאריך הגיוס שלה נקבע לסוף נובמבר. אני לעומת זאת מפנטז על הטיול הארוך שלי למזרח אחרי הצבא. בעייתי? מאוד.
הוגדר לה לפתע תאריך גיוס קרוב והוראה לבוא ולחתום עליה. פתאום כל ההחלטות החשובות בקשר לקשר נהיו קרובות ודחופות, אבל כשרציתי לדבר איתה על זה בטלפון לא הצלחתי להוציא את המילים מהגרון. נחנקתי, כאב מידי. את התיישבתי באמצע הלילה והחלטתי לכתוב לה, כדי שלמחרת, כשאני אפגוש אותה, אני אוכל להעזר במכתב כדי לספר לה מה אני מרגיש וחושב. פה מובא מה שכתבתי לה, בלי כמעט שינווים:
אז התחלתי לכתוב רגיל, ויצאו בטעות שני שירים:
אולי כשכותבים זה יותר קל.
אולי כשכותבים זה יותר ברור בראש.
בחושך, בשקט, ערומים במיטה זה הכי קל.
אבל לדבר דרך הטלפון אני פשוט לא יכול.
הרבה דברים אני לא יודע.
הרבה דברים אני לא החלטתי.
אבל אני יודע שזה קשה.
קשה לאהוב אותך.
אבל זה לא מה שרציתי, רציתי לכתוב, לא לשיר, אז שמתי אותם בצד והתחלתי לכתוב מחדש:
הרבה פעמים, אחרי שאת מעצבנת אותי, מכעיסה אותי או סתם מאכזבת אותי אני שולח מחשבה לאוויר; מה היה אם פשוט הייתי מסיים את זה. לפעמים אני אפילו חושב שזה נכון.
ממרחק הרציונאליות שלי, כשאני כועס, זה נראה לי כמו רעיון טוב. הרי אני יכול גם בלעדייך. הייתה תקופה יפה, שנגמרה ועברה.
אבל מסתבר, שכל פעם שאני אחשוב על זה באמת, לא מה יקרה ומה אני אוכל לעשות ואיפה אני אהיה, אלא איך אני אעביר יותר משלושה ימים בלעדייך, אני מתחיל לבכות. פשוט מאוד, אני נשבר לרסיסים. תוך שניות. בלי יכולת לעצור, רק המחשבה שלא ארגיש את מגע ידך על עורי, קורעת אותי לחתיכות.
כמה שאולי אני ארצה להאמין שאני יכול להסתדר לבד, שאני לא צריך אותך, זה שטות גמורה. אני מאוהב לחלוטין, אולי אני לא חזק בלהראות את זה לפעמים, אך מזמן נלכדתי בתוך ענייך. משתוקק לחיוכך, מתחנן למגע גופך.
אנחנו מגיעים לצומת דרכים ביחסינו. ההחלטות היום, ישפיעו על העתיד שלנו ביחד.
אני לא אוהב את זה שאת הולכת להיות לוחמת, חד וחלק. הייתי מעדיף בהרבה שהיית איזושהי חיילת ב**** או במרכז שחוזרת כל יום הביתה. או לפחות כל חמשוש. אין לי התנגדות לבנות לוחמות, או שאת תלחמי. אני רוצה זאת רק ממניעים אנוכיים, אני רוצה אותך איתי.
לעומת זאת, אף פעם לא אמרתי לך את זה באמת. אני לא רוצה שתוותרי על החלום שלך בגללי. הרי גם אם נהייה עוד שבועיים, חודשים או שנתיים ועוד ביחד את תמיד תחשבי על איך פספסת את החלום שלך בגלל הבחור הזה. זה הדבר האחרון שאני רוצה עלי. במיוחד כשאני לא יכול לתת לך הבטחה כמה זמן אנחנו נהייה.
אף פעם אני לא אהיה הבן אדם שיגיד לך שנהייה ביחד לנצח, הרי האנשים שאומרים את זה נפרדים אחרי חצי שנה. בהתחלה לא ראיתי אותנו מחזיקים שבועיים. אחר כך לא ראיתי אותנו מחזיקים חצי שנה. ועכשיו שמתקרב השנה אני כבר לא רואה סיבה שנפסיק בכלל.
אך כמו שרבי נחמן אמר "בן זוג לזמן הנכון", אנחנו שנינו לא בשלב הזה בחיים. אולי עוד עשרה שנים. הרי אנחנו יודעים שזה לא ימשך לנצח, אבל למה הסוף צריך להיות כל כך קרוב?
המוח הרציונלי אומר לי לנסוע איתך לטיול, להנאות בשלושה חודשים האחרונים איתך כאילו כלום לא יקרה אחרי, לזרוק אותך אחרי, לעבוד באוסטרליה ולשכוח וללכת לקרוע את המזרח. לברוח מהבעיה שאנחנו חצי כדור הארץ אחד מהשני, שאני בטיול ואת בטירונות, פשוט לשכוח. פשוט כך, לשכוח אותך. אבל זה לא יעבוד, אין סיכוי. אני אמות בייסוריי רחוק ממך.
גם אם אחרי שדחיתי את הטיול בהרבה בשביל להצליח ולנסוע איתך, האם זה שאני מוכן לקצר את הטיול בשבילך בהרבה או בקצת, מה זה יעזור? אני אחזור איתך ארצה, בשביל להגיד שלום בדרך לתל השומר? הרי כמה שארצה שנמשיך להיות ביחד, איזה מין ביחד זה יהיה? איך אפשר להשאיר קשר חי במפגש קצרצר בשלושה שבועות. בשיחת טלפון אחת קצרה ביום כשהמכית מאיימת שהשעת ת"ש נגמרת.
אני לא חושב שאני אוכל להחזיק קשר ככה, אבל אני לא חושב שאני אוכל לעזוב אותך ולוותר על המפגש אחת ל.. אני חושב שאני רק אפגע. אמות בייסורי כשאחכה לך בקשר לא קשר.
אז מה נכון, שנחתוך בבשר החי, בסוף הטיול, בגיוס או בכלל עכשיו? הכאב יהיה בלתי נסבל.
שננסה ונחכה, ניתן לבשר הקשר להירקב ולהעלם כשאנחנו רחוקים?
אני מאמין שלא נצליח, אבל אני גם לא חשבתי שנהיה כל כך הרבה זמן ביחד. ניסים קורים, שווה לנסות. אולי.
ההחלטה להתגייס כמה חודשים לפני או אחרי היא באמת לא משמעותית. התקופה של לפני הגיוס היא תקופה מיוחדת שלא חוזרת (שאני הפסדתי). הבחירה היא לא חשובה.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול זה לאן אנחנו הולכים. תאריך הגיוס הוא רק סימפטום של הדרך שבא נלך. אני לא יודע את התשובה.
בסוף, פשוט נתתי לה לקרוא את המכתב כשאני יושב ליד ודורש לדעת כל הזמן לאיזה חלק היא הגיעה.
תאריך הגיוס נשאר אותו דבר והתגובה שלה הייתה, "אני מרגישה אותו הדבר".
אז בלב כואב וחששות רבים, אנחנו טסים לאוסטרליה באוגוסט, מטיילים עד נובמבר. אז אנחנו לוקחים הפסקה, לא פרידה, לא יחסים מרחוק, הפסקה. היא תלך להתגייס ואני אמשיך להסתובב לי בארצות ניכר. לכשאחזור, שאין לי מושג כמה חודשים אחרי זה יהיה, בתקווה ושנינו נהייה פנויים (פיזית ונפשית) ועוד יתאים לנו, ננסה להחזיר את הקשר.
אז עכשיו יש לנו עוד ארבע חודשים ביחד ואנחנו צריכים לנצל אותם ולחיות אחד את השני לקסימום, כי מי יודע אם זה יחזור. אני לא יכול להגיד שאני אופטימי מידי בקשר לסיכוי הצלחה. אבל אני צריך להאחז במשהו, אני צריך להאמין שזה יצליח...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
