מחפש מברג פנוי להברגה

הכנתי שניצלים, מההורדת עור, דרך הפטיש, לפירורים ועד למחבת. היה טעים, היו מרוצים.

אז הכנתי פשטידת פטריות מטוגנות, היה מטורף אבל לא כמו של סבתא.

פאק, אפילו הכנתי עוגת בננה.

או שיש לי המון המון זמן או שאני נהפך להומו...

אבל גם

קראתי בשבוע וקצת האחרון ארבעה ספרים, 1000 ומשהו עמודים. כלומר 100+ עמודים ליום.

זרקו אותי ממבחנים לדייל, נדנדו לי ללכת כבר למבחנים לאורנג'.

שמרתי על בגרויות.

פגשתי חברים קרובים. פגשתי חברים שלא פגשתי שנה. פגשתי בחורות.

ראיתי סרטים. שחקתי סנוקר.

שכבתי בים.

שתיתי.

רצתי.

ואני עדיין מרגיש שיש לי המון זמן לא מנוצל.

עשיתי את כל זה, נסיתי להשיג חיים, גליתי שאין חיים בחוץ, אני חוזר לישראבלוג.

פאק, יש לי המון זמן פנוי.

שיחה עם אוגי שנהפכה לסיכום יעיל של הבעיות בקשר ביני לבין סימפוני. ככה זה ששני בלוגרים יוצאים, את הקשר מסכם בלוגר שלישי דרך המסנגר...

og211 אומר/ת:

הסיפור המלא הרבה יותר מורכב ממה שאתה מתאר אותו אצלך וממה שהיא מתארת אותו אצלה. גם מי שקורא את שני הבלוגים לא יכול לראות את התמונה המלאה. אין כאן שחור ולבן, מישהי טובה ומישהו רע (או להיפך)

מצד אחד, הדבר הראשון שהיא אמרה לי כשהיא חזרה לארץ זה שבעצם אתם בפרידה זמנית. כל אחד ממשיך בדרך שלו עד שאתה מחליט לחזור. למרות זאת, היא היתה נאמנה ולא עשתה שום דבר במשך תקופה לא קצרה (לא יודע מה איתך, אני יודע שהיא מאוד רוצה לדעת), עד שנשבר לה מהכל.

מצד שני, בעצם אתה זה שויתר עליה. היה לכם ריב די גדול לפני שהחלטתם לנסוע ביחד בדיוק על זה (הקישור זה תוספת מאוחרת). אתה רצית טיול, היא רצתה קרבי. לא הולך ביחד.

בסוף היא ויתרה ונסעה איתך, אבל היא לא יכלה לוותר על הצבא והיתה חייבת לחזור. אתה בחרת בטיול ולא בה.

הבורג אומר/ת:

זה לא דיעה. זה כרונולוגיה בין יוני 05 לפברואר 06

og211 אומר/ת:

(הייתי יכול להוציא אותך יותר רע בדברים האלו, בצורה שכאילו לזרוק נתח בשר עסיסי לטורפות שמחכות לשסע אותך בתגובות שלהן בבלוג שלך...)

יש כאן דעה. אמרתי שאתה זה שויתרת עליה, לא היא החליטה להמשיך הלאה לבד, כמו שחלק חושבים

הבורג  אומר/ת:

אני המשכתי את הטיול. שנינו דיברנו על פרידה זמנית.

שנראה מה קורה כשאני אחזור.

אז למה להגיד שאני וויתרתי?

og211 אומר/ת:

כי יכולת לחזור איתה. היתה לך את האופציה, בניגוד אליה. זה נתן לה את התחושה (המוצדקת, לאור הדברים שלך) שגם עכשיו אתה לא תחכה לה. תנסה לחשוב מה עבר עליה בטירונות כשהיא רואה את שאר הבנות במחלקה מדברות בשעת ט"ש כל אחת עם החבר שלה והיא לא יכולה, ועד שהיא יכולה, היא שומעת אותו מבלה, נהנה ושיכור והיא תקועה באמצע המדבר בצבא.

הבורג  אומר/ת:

בכל מקרה, אני לא אמרתי שאני לא אחכה. גם לא הפעם. אני רק אמרתי שיהיה לי קשה.

אז אני חרא בן אדם...

כשע' ראה אותי, הוא ידע שמשהו לא לגמרי בסדר. טוב, אני הייתי היחידי ביום הסטודנט בטכניון בין עשרות אלפי אנשים שרוקדים ושמחים שהולך עם פרצוף מהורהר ודיכאוני. סוחב ציוד צילום במשקל של ארבע קילו ובלי רצון אפילו להשתמש בו.

הוא שאל למה אני לבד, איך זה שאני בחיפה והחברה שלי, סימפוני, לא לצידי. אז העברתי ליקוק על השפתיים שלי, עדיין הרגשתי את הטעם של הנשיקה שלה מלפני כמה דקות והייתי צריך להסביר לו שבעצם אנחנו לא ממש ביחד כבר איזה חצי שנה. אנחנו רק משגעים אחד את השני.

ע' הוא בחור טוב, הוא מסוג החברים שגם אם לא היית איתו בקשר כבר הרבה זמן (בגלל הטיול שלי, הטיול שלו והמרחק) הוא ייתן לך הרגשה של חבר הכי טוב, שיעשה הכול בשביל לעזור לך. ובדרך, הוא מצליח לפשט דברים מסובכים שיראו כמו שטויות.

(ע') "אני יודע שזה קשה, אבל אז תגיד לה שאתה אוהב אותה"

(בורג) "אמרתי לה"

והיא?

אמרה שהיא אוהבת אותי יותר מכל דבר אחד בעולם.

אז יופי, מה הבעיה?

שאנחנו לא מתאימים עכשיו בחיים שלנו. זה יפגע רק בשנינו.

מה זה השטויות האלו?! ניסית לנשק אותה?

כן, בערך. התנשקנו שישבתי במכונית.

אז אני לא מבין, אתה אוהב אותה, אני רואה את זה עליך, היא אמרה שהיא אוהבת אותך, התנשקתם, אתה פה בחיפה ואתה עומד פה איתי מול אביב גפן ולא נמצא איתה?!

לך תסביר לו, בצורה רהוטה וברורה, שהיא חוזרת הבייתה רק פעם בשלושה שבועות, שהיא צריכה מישהו יותר תומך ממני בתקופה הזאת, שאני לא צריך להכניס את הראש שלי למיטה החולה הזאת שוב, שאני צריך את החופש שלי, שאני לא יודע מה אני עומד לעשות כלומר לאיפה בעולם העבודה תיקח אותי, שחיפה זה רחוק, שאני עוד כועס אליה שהיא לא חיכתה לי, שאני בטח יפגע בה וזה הדבר האחרון שאני רוצה ועוד ועוד הסברים שכנראה המצאנו לנו (סימפוני ואני) במשותף במוח. לך תסביר לו את זה, שיש לו את התשובה האולטימטיבית לכל, "אבל אתם אוהבים אחד את השני, מצאתם את המכסה, אתה בעצמך אמרת פעם שאתם מתחברים כל כך חזק ביחד" ושאתה בעצם יודע שהוא צודק.

ע' נהיה בזמן האחרון רומנטיקן חסר תקנה, טוב זה כנראה קרה לו כשהוא פגש את החברה שלו. הוא פתאום הפסיק לקפוץ בחורות, הפסיק להסתכל לצדדים והוא מאוהב בה לחלוטין, מתכנן את העתיד המשותף שלהם. טוב, אפילו אני נהפכתי לרומנטיקן כשחוויתי אהבה. בגלל זה קשה לו לקבל את הקונספט הזה, שסימפ' ואני אוהבים אחד את השני כל כך שרק להיפגש או לדבר בטלפון מנחית לרצפה את אחד מאיתנו, או שנינו, לא בגלל שאנחנו רבים, אלא בגלל שאנחנו לא ביחד. הבנו את זה במשותף, כלומר אנחנו לא יכולים להיות ידידים, זה הורס את שנינו. קבענו לא לדבר. לפחות לא לתקופה הקרובה, עד ששנינו נרגיש שאנחנו עומדים על קרקע יותר יציבה. לא מדברים, כלומר, היא גם אמרה שתפסיק לקרוא בבלוג שלי. מה שמאפשר לי בעצם לכתוב על כל הדברים האלו בלי לחשוב מה היא תחשוב, איך היא תגיב והאם היא תיפגע. מעניין אם זה נכון והאם זה יחזיק?

ע' עדיין ניסה לשכנע אותי לנסוע ברגע זה, או ישר אחרי ההופעה, לתפוס אותה ולהפוך אותה חזרה לאהבתי. אני ידעתי שההזדמנות שלי להכריז שאני רוצה אותה, שאני רוצה לחזור, שאני מוכן להישאר ולחכות לה כמה זמן שלא צריך ובעצם בעיקר לעשות צעד פיזי ולהדגים את הקונספט הזה, הרגע לזה עבר. ישבתי במכונית ולא עשיתי כלום. אז אני ויתרתי על לנסות לשכנע אותו והתמקדתי בלנסות לשכנע את עצמי שזה לא רעיון טוב.

רעיון יותר טוב זה פקאינג להוריד את הטעם של סימפ' מהשפתיים שלי. אז ע' הציג אותי לפני ידידה שלו ואיכשהו אני מוצא את עצמי כולי מצונף, מחליף רוק עם בחורה שאני אפילו לא לגמרי מאופס על השם שלה* כבר בזמן ששלום חנוך שר "משיח לא בא".

אוקי, הגזמתי. זה לא רק ככה, היא חמודה, מתוקה כזאת, כיף לדבר איתה.

מצאתי את עצמי, בשלוש בלילה, על הספה בדירה שלה, שותה קפה. דאגתי לעצמי להזמנה "ללשתות קפה". באמת שתיתי קפה. אבל לא שכבנו. איכשהו שם זה לא היה נראה רעיון טוב. רציתי, אבל לא רציתי. אז לא עשיתי שום מהלך שכלל יותר מחירמון תמים ובחמש בבוקר נסעתי חזרה למרכז.

האמת היא שבמכונית הרעיון לא לעשות משהו איתה נראה לי פתאום רעיון נורא נורא טיפשי. אני שלחתי בדיוק מסר הפוך. אם היא הייתה בראש של זיון, אז הרסתי כי לא ספקתי את הנדרש. ההפך יכול להיות שהעברתי את המסר שלא התלהבתי או שאני מחפש משהו רציני יותר. ולא אני לא מתכוון להחליף חיילת מחיפה בסטודנטית מחיפה. יש עוד מקומות בארץ, רצוי כאלה שלא צריך לנסוע שעה בשביל להגיע.

זיון גם היה גורם לי להרגיש טוב יותר, פיזית כמובן, אבל גם נפשית, להכריח את עצמי להמשיך הלאה והרי זה הייתה מטרת ההתקשרות מצידי, ריבאונד. בכל מקרה, היא איבדה את הסלולארי שלה שם בערב, אז אני נתתי לה את המספר שלי ועכשיו הכדור במגרש שלה. כמה מרענן שלא אני צריך להתקשר (יחי הפמיניזם).

יש לי אפילו מסקנה מהערב המטורף הזה: תפסיק לחשוב!!! אני צריך להפסיק לחשוב על מה שנכון, לי, למי שאיכפת לי ממנו, מה התוצאות יהיו, מה יהיה נכון, אלא פשוט לזרום עם מה אני מרגיש באותו רגע. בא לי לשלוח יד, לשלוח. בא לי לנשק, נשיקה. בא לי לחתוך את הקשר, לחתוך.

* יש שתי אפשריות לשם שלה. זה לא פייר, ברגע שע' הציג אותה לא התעניינתי כל כך אז זה נכנס באוזן אחת ויצא בשניה. אחרי זה היה יותר מידי רעש מההופעה ואחר כך זה כבר יותר מידי פדיחה לשאול אותה.

דברים שגיליתי או נזכרתי בהם ב25 ימים שאני מאז שחזרתי ארצה

* ג'ינג'י אמר לבורג: רוב הידע שלי על פוליטיקה מתבסס היום על ארץ נהדרת. וואי, הרגע חשבתי על משהו מצחיק, איך הייתי מגיב עם היית מגלה שפרץ הוא שר הביטחון דרך ארץ נהדרת...

בורג: מה?! פרץ הוא פאקינג שר הביטחון?!

* יש בארץ כל כך הרבה פקקים. במיוחד בשעת העומס. חידה מתמטית: אם אבא בורג יוצא מתחנת הרכבת במכונית ובורג יוצא באותו הזמן באופנים. מי יעשה את 5 הקילומטרים יותר מהר?

רבע שעה של נסיעה באופנים בכבישים צדדים והתפתליות בין מכוניות בפקק הביאו אותי הבייתה. כמעט חצי שעה של פקקים בשביל אבא בורג להשיג אותי.

* תל אביב תמיד הייתה העיר הגדולה. העיר המגניבה. כזאת שתמיד הרגשתי כמו ילד קטן מהכפר שמגיע ורואה דברים מוזרים ואנשים מיוחדים. אפילו כשעבדתי בה. אחרי הטיול תל אביב פתאום נראית כמו עיר קטנה ושקטה. אבל מה זה מגניבה, לוקחת בכיף את כולן, אפילו סידני (המהוללת בלי סיבה).

מעזראלי, לדיזנגוף סנטר, קינג גורג (אלמונית ופלונית), אלנבי, רחוב הירקון, בוגרשוב, אבן גבירול, כיכר רבין, תל ברוך. התגעגעתי.

שלא לדבר על רוטשילד, בן ציון, פארק דובנוב, שוק הכרמל, נחלת בנימין, כרם התימנים, יפו (!), אבו חסן, פלאפל הקוסם (כריש) ועוד המון מקומות שהיו חברים קרובים ושעדין לא הספקתי להגיד להם שלום.

* בית הבובות, זה סתם הייפ. במזרח כולם דיברו על הלהקה החדשה בארץ משהו טוב ומגניב כזה, שאיך קוראים לה, משהו כמו תיאטרון הבובות, או משהו. אפילו קבלתי כמתנת יום הולדת/חזרה לארץ את הדיסק שלהם מחבר. חמודים. לא יותר. 7 בסולם הבורג וגם זה בגלל שנחשפתי להרבה יותר מידי היפ הופ ציוני בערוץ 24 בזמן האחרון.

* ראיתי את הסרט פרסילה מלכת המדבר, חוץ מפרץ נוסטלגי לאוטבק האוסטרלי, נעלמה לי האכזבה שלא ראינו את הCastle ליד קובר פידי (הר שנראה כמו טירה באמצע המדבר). שהיינו ליד שמענו שהמקום צולם בסרט פריסליה (וגם בסרט, מקס הלוחם בדרכים 3, אל תשאלו אפילו) אז רצינו לראות מה כל ההתרגשות הייתה. אבל לא יצא.

ממש לא נורא, מצדה, או כל הר שולחן אחר בנגב לוקח את זה בגדול. וואו, התגעגעתי למדבר.

בשולחן ליד, חמודה. לא משהו מטורף. אבל נורא חמודה.

צוחקת עם חברה שלה, חושפת כמה קעקועים קטנים.

נוצר מבט עיניים, היא מפנה מבט.

שיחה בין/מעל השולחנות. התחלה של פלרטוט עדין. השיחה לא ממש זורמת. אני מסיים וחוזר לדבר עם הבחור שאיתי.

אחרי כמה דקות הן עוברות לשבת על הבר.

אנחנו והג'ינג'י מסיימים.

זהו זה הזמן. אני אגש אליה, עכשיו. זה הזמן.

איך? אני אתכנן. אני אגש, אחמיא לה על הקעקוע שעל הגב, אשאל עליו. אגיד לה שהיא חמודה ואני רוצה להכיר אותה יותר, אבל אנחנו עוזבים עכשיו. אז שתיתן לי את המספר שלה ואני אתקשר.

לא, לא, לא!

זה נשמע מטופש. אני מתכנן יותר מידי, אני פשוט אגש, אגיד שלום, אציג את עצמי ומשם אזרום. אסור לתכנן כל משפט, זה ישמע מאולץ, מתוכנן מידי, מרובע מידי.

כן, זה רעיון טוב. הן יושבות שם, על הבר, בדרך החוצה. הרי כבר דיברת איתה, הקרח כבר נשבר. רק צריך לזרום ולהשיג מספר. לא ניתוח מוח.

קדימה אתה יכול. כבר עשית דברים מפחידים מזה בחיים שלך. קפצת באנג'י, פעמים, התחלת עם בחורות שהיה לך פחות סיכוי מזה, אז מה רק בגלל שאין לך אלכוהול בדם?! מה אתה כל כך לחוץ. תירגע, אחרת תהרוס הכול.

אתה יודע מה, לא משנה איך. לא משנה מה. רק תיגש כבר. אם היא תגיד לא. לא נורא. באמת שלא. אני לא אכעס. שום דיכאון. תלמד מהטעות, תתרגל ללהתחיל עם בחורות. אבל אם לא תיגש בכלל אני אקרע אותך! בסדר, עוד דקה, בדרך החוצה. אבל תזכור שאתה הבטחת.

החשבון שולם, זזים לכיוון היציאה. זהו רגע האמת.  אני מתקרב ומתקרב. אוי לא. היא שינתה איך שהיא יושבת. היא עם הראש לכיוון השני. היא לא רואה אותי מגיע. איך אני מושך את צומת ליבה?

מהר מהר. תחשוב. עוד שני צעדים אני שם.

תקרא לה! אבל אני עדיין לא יודע איך קוראים לה, את זה לא שאלתי.

לא יודע. כל הלחץ הזה. אני חייב לדבר איתה, אחרת אני אפס.

לך לבר לידה ותזמין משקה! לא זה ערסי מידי, תקוע באמצע החבורה שלה.

עוד צעד אחד אני מאחוריה. החלטה מהירה!

צעד ואופס המשכתי קדימה לכיוון היציאה. העיניים שלי נפתחות בתדהמה. לא יכול להיות. איך זה קרה. עברתי על פניה, בלי למשוך את צומת ליבה, בלי לדבר, בלי להציע. אני אפס.

עכשיו מאוחר מידי. עכשיו אני כבר ליד היציאה, עכשיו אין דרך לחזור אליה בצורה נורמאלית. הג'ינג'י  כבר בחוץ, בדרך למכונית. אני אפס.

אני יוצא החוצה לקור של אמצע השבוע באחת ומשהו בלילה.

שואף וממלא את הריאות אוויר נטול סיגריות ומלא בזיהום של גוש דן.

איך יכול להיות שעשיתי את זה שוב. שהתקפלתי ברגע המפתח. חושב שאתה אמיץ מסכים לנסות הכל, לפחות פעם אחת בשביל לדעת. אבל דבר פשוט, להתחיל על בחורה ואתה מתמוטט כמו ילד ביישן בגן.

נסיעה חזרה לבית. פותח חלון, דוחף יד החוצה, נותן לאוויר הקריר לדחוף את היד. מעניין מה היא חשבה. אולי היא בכלל לא שמה לב אלי, או אולי היא קלטה אחרי דקה או שתיים שעזבנו ותהתה למה בסוף לא בקשתי את המספר שלה.

מטה את כף היד והרוח דוחפת את היד למעלה. משנה את ההטיה והיד נדחפת למטה.

קיללתי את עצמי בראש, קללות כאלו שכבר שנים לא פגעו בי. קללות קשות, חזקות, פוגעות. כאלו שרק אתה יודע ויכול להגיד לעצמך.

מטה את כף היד והרוח דוחפת את היד למעלה. משנה את ההטיה והיד נדחפת למטה.

הג'ינג'י שנוהג לא מבין מה נהייתי כל כך שקט ומכונס.

שוב מטה את היד וחושב – אני אפס. שוב.

פעם, לפני חודשים רבים, כשאני הייתי איפשהו באוסטרליה קיבלתי מאורנג' שרביט פחד. גליתי עליו איזה חודש אחרי, כי לא ממש הייתי בישראבלוג בתקופה ההיא. אבל שמרתי על הקישור ההוא במשך חודשים. עכשיו הזמן לסדר את כל ההתחייבות. אז הנה אני כותב, שלושה הדברים שהכי מפחידים אותי:

תאונות דרכים. ליתר דיוק להירדם על ההגה. אין לי פחד ספציפי מלמות בתאונות דרכים, אני נסעתי עם המון מטורפים, בארץ ובעולם ולא נלחצתי יותר מידי. אבל הפחד שלי הוא שאני שוב אאבד ריכוז או אירדם תוך כדי נסיעה ואעשה תאונה רצינית מלחיץ אותי כל פעם שאני נוסע בלילה. נהיגה משעממת אותי, אני מאבד ריכוז מהר ומשם אני מתחיל לבהות הצידה או להירדם. טוב כבר עשיתי טוטל לוסט למכונית כי נרדמתי ועליתי על המדרכה. מיקרו שינה על כביש החוף שגרמה לפיצוץ שני צמיגים, ומוקדם בבוקר שהייתי לא מרוכז עיקמתי את הפגוש של המכונית שמקדימה. ברוך השם לא היה שום נזק לגוף אבל בן אדם צריך להבין ולדעת במה הוא לא טוב, ולנסות לנהוג כמה שפחות בלילה. אני לא נותן לפחד לשלוט בחיי, אני נוהג בלילה כשאני צריך, משתדל לא לבד, לא אחרי אלכוהול, ורצוי עם הרבה קופאין ומוזיקה רועשת ברקע. אבל ידוע לחברים שאני לא זה שמסיע בלילה ליציאה.

להיות כמו ההורים. פחד די סטנדרטי. ההורים תמיד משפיעים אלינו, או שאנחנו נהיים כמוהם, או שאנחנו מעבירים את כל החיים בניסיון נואש להיות בדיוק ההפך. אני לא רוצה להיות בדקה התשעים לפני הפנסיה, אחרי שכבר מגיעים למצב מצויין כלכלית, לעבוד כל דקה ודקה מהזמן הפנוי שלי. הם חוזרים מהעבודה עם ניירות ומתיישבים לעבוד עוד. ככה שאין להם כמעט ושום תחביבים. הם לא מטפחים חברים, לא עיסוקים משותפים, לא כיף, ואומרים על הכול שאין להם זמן לזה, כי יש המון עבודה. אני לא רוצה להיות שנייה לפני גיל 60 ולקלוט שכל מה שעשיתי בחיי קשור לקריירה. אני רוצה לתפוס כמה שאני יכול יותר מהחיים גם אם זה אומר שאף פעם לא אגיע לשלווה כלכלית.

פחד מדחייה. נו אתם יודעים שאנשים לא יאהבו אותך, שהבחורה לא תסכים לצאת איתך. זה היה פעם בצורה כל כך חזקה שלא הייתי בכלל מנסה להתחבר עם אנשים כי הייתי מרגיש שאני מתעלק. לא להתחיל עם בחורה כי היא בטח תדחה אותי וחבל שאני אפגע. זה אחד היתרונות הגדולים ביותר של הטיול. יותר בטחון עצמי, ידע איך להתחבר עם אנשים ואפילו שיפור מסיבי של יכולות הפילטרוט.

טוב, אז זה לא ממש פחד עכשווי, אני אביא אחר, דומה.

פחד מלהיות עוד אחד. אני שונא את ההרגשה של אחד משורה. שאני עושה את מה שכולם עושים. בגלל זה העדפתי תמיד לטייל באזור הפחות מתוייר במדינה, לוותר על האטרקציות הראשיות. מפגשי צילום הם לא הדבר המועדף עלי בגלל שנורא קשה למצוא משהו שמישהו אחר לא מצלם ואם מצאת כזה, יגיע מישהו, יעתיק והתמימות והחדשנות נעלמה. נשים, אני לעולם לא אצא עם בחורה בפגישה ראשונה לאותו מקום של פגישה ראשונה עם בחורה אחרת. ככה כל אחת היא מיוחדת, כל אחת יש לה את המקום שלה. ככה אני שונא לגלות שדברים שעשיתי עם בחורות שהייתי איתן, הן עושות עם אחרים. לא דווקא סקס, גם, אבל הדברים הקטנים, הכינויים, בילוי שעות הפנאי, מקומות מועדפים. זה מוזיל את כל העסק. עושה אותי אחד משורה ולא מיוחד. אולי זה דווקא הפחד להיות כמו ההורים, להיות אחד מהשורה, לעשות את מה שנכון, אונברסיטה, לימודים, חתונה, ילדים, קריירה.

זהו, שרביט בן 8 חודשים, סיימתי.

אני חושב שאני ההוכחה שזה שגם אם לא עושים אותו לא מתים, הכלב לא חולה ולא תקפו אותי חולי וצרות העולם (לפחות לא יותר מידי). אבל אני לא אגלה את זה למי שאני שולח אליו את זה כדי שיהיה לו מוטיבציה לעשות אותו. אז עכשיו אני מעביר את שרביט הפחד, לפי הנוהל, לשלושה בלוגרים:

• תמרי, שאנחנו קוראים אחד אצל השני מפעם לפעם כבר המון זמן, בערך מאז המטבעות על פסי רכבת. חוץ מזה, אפשר להגיד שזה גם מתנת יום הולדת מאוחרת.
• מרג'י, שכולם מכירים. אני קורא שם כבר שנים, אבל לא קרוב ללהבין את כל הטלנובלה שהולכת שם.
• אוגי, בעיקר כדי שיהיה לי שלושה בלוגרים שמסתיימים ב-"אי"...

חרמנות זה מין (כפל משמעות) דבר כזה שרץ לך בראש שמשעמם לך באמצע שמירה על בחינת בגרות בתנך. זה דבר כזה שככל שתנסה לשנות את הנושא בראש ככה החרמנות רק תתחפר יותר במחשבה שלך. עד שלא תוכל לחשוב על כלום חוץ מעל הציצים של הי"ב-ניקית שיושבת מולך, עושה מבחן ואיך הם נחשפים כשהיא מתכופפת לקרוא את המבחן מקרוב ואיך הם נמתחים כשהיא מתמתחת לאחור.

בשלושה שבועות האלו מאז שחזרתי מחו"ל מפלס החרמנות שלי עלה פלאים. פתאום אני מרגיש צורך "ללחוץ יד לנשיא" כמעט כל יום, ובטיול, רק איזה פעם בשבוע.

ניסיתי להבין למה.

האם בנות ישראל יותר סקסיות ובהייה בהן הולכות ברחוב גורמת לי להתחרמן? יש להן משהו מיוחד, משהו שאין בכל בנות העולם האחרות, אבל יותר סקסיות? וואל, יותר פרבוקטיביות. החוטיני המבצבץ הוא יותר פרובקטיבי, אבל לא יותר סקסי. בטח כשמשוואים ידית אחיזה יהודית שמתפוצצת לברוח מחוץ למכנסים נמוכים מידי לעומת איזה דוגמנית הולנדית שהולכת בבקיני קטנטן ברחוב הראשי של ביירון ביי.

אז האם זה שיחות המסרונים (SMS) הסקסיים שהולכים על קו דק עם סימפוני, וכל המחמאות שגבר רק יכול לחלום לקבל; "אתה כישרון טבעי כנראה. אף אחד לא גרם לי לצעוק כמוך." "הייתי נותנת הרבה בשביל לעשות אותך שוב" שגורמים לי להיות חרמן? זה מחרמן, זה בעיקר בוסט ענקי לאגו, אבל מהר מאוד זה תמיד מתחלף ברגשות אשם של לאן אני מוליך את עצמי ולמה אני מסבך את הבחורה הנהדרת הזאת עוד יותר?

אז לא. רגשות אשם ומחשבות טורדניות על מערכות יחסים הם לא מחרמנים.

אני מאשים את הזמן הפנוי שלי. יושב בבית לא מעט זמן מהיום. רואה טלווזיה, מעביר ערוצים, הנה קליפ סקסי בMTV, ממשיך הלאה, תוכנית עם מיניות האדם וויאגרה בערוץ שמונה, משם לתצוגת "אופנה" של ביקיני וציצים בערוץ האופנה, מגיע לערוץ הקניות, עושה סבב נוסף ומבין סופית שאין שום דבר לראות בטלווזיה.

אז אני מפעיל סרט, שבו כמובן תהיה סצנת סקס לוהטת בין הגיבורה לגיבור.

בורח לאינטרנט. פה בכלל לא חסר סקס. (לא נכנסתי לאתרי סקס כל הטיול, למרות שיצא לי לצפות בלי שתכננתי *). כתבות כחלחלות בYnet, בלוגרים שמדברים על סקס ומשם הדרך קצרה לבלוג שמפרסם תמונות של ערומות ושם קישור לאתר שחייבים לראות. אז אני תוהה מה אני עושה, יושב מול תמונה של בחורה (שנראת) תמימה תוקעת זין גדול לפה שלה כשכל מה שרציתי לעשות זה להעביר כמה שעות בשקט לבד.

לא שיש לי בעיה עם יצר מיני. זה בריא וחלק מאיתנו. אבל הפתרון ההגיוני לערב לבד חרמן היא כמובן - לטפל בחרמנות. אבל במקרה שלי, חמש דקות אחרי, החרמנות פשוט מעלה את ראשה מחדש, מילולית. אז אני צריך איזה שלושה טיפולים בשביל להרגיע אותו לגמרי ודוגרי למי יש כוח לאונן שלושה פעמים בלילה. רק סקס טוב שווה את זה.

אז אני הולך לישון עם זקפה ועוד יותר גורע, מתעורר עם זקפה. כל כך הרב זיקפות בוקר שבוזבזו, הזדמניות להתחיל את הבוקר בצורה הנפלאה ביותר, בסקס בוקר או מציצה בריאה שתשאיר לך חיוך גדול מרוח על הפנים למשך כל שאר היום. הזדמנויות שהפכו לדידוי מוזר בדרך לשירותים ונסיון להרגיע את הבחור כדי שאני אוכל כבר להשתין.

אני צריך לשים את עצמי באיזה כוך במדבר שלא יהיה שם שום דבר שיגרום לי לחשוב על סקס (קבוצת "אשראם במדבר" למשל, למרות ששמעתי שזה ממש לא המקום להיות צנוע וחסוד בו).

או פשוט להתקשר כבר לההיא מראש העין ולגלות מה היא בדיוק מתכננת עלי...

* אינטרנט קפה בהנוי ויאטנם. תמים ורגיל למראה, כמו כל השאר בכל פינות הרחוב. כרגיל אנחנו התיירים היחידים בין הרבה מקומיים. התיישבו בין שני צידי בחור מקומי, בערך בן 20. הבחור, באמצע האינטרנט קפה, פותח 2 חלונות עם פורנו אסיאתית קשה. סרט אחד בצד שמאל של המסך וסרט שני בצד הימני ובצד התחתון עושה שיחות צאטים. שלמרות שהויאטנמית שלי לא הגיעה לכזאת רמה, אני מנחש שזה היה שיחות בנושא, הפתעה - סקס. וככה הוא יושב טוב ומאושר באמצע האינטרנט הציבורי כשאנחנו מתפקעים מצחוק. אני ניסתי להתעלם מפורנו מול הפנים שלי ולדבר עם אמא בסקייפ באותו זמן תוך כדי שהבחור האחר שטייל איתי מעביר עם המקומי ביקורות על השחקניות...

האחיות שלי החליטו שהשנה אני חוגג את יום ההולדת העברי שלי. החליטו, בשבילי, חד צדדית. הרי הודעתי קבל עם ועדה שאני חוזר מתשעה וחצי חודשים בחו"ל יום לפני היום הולדת הלועזי בשביל לחוג אותו עם משפחתי האהובה ולא איזו זונה ויאטנמית + כמה אנשים שפגשתי ברכבת לילה.

אני חושב שהם סירבו לחגוג את היום הולדת שלי יום אחרי שהגעתי רק בגלל שהם לא באמת האמינו שאני אחזור, עד השניה אחרונה, הם היו בטוחים שאני אשנה את התאריך שוב (במיוחד לאור העובדה שלא ממש יצרתי קשר עם הבית בשבועיים האחרונים של הטיול). אז הם לא הטריחו את עצמם בלקנות מתנה ובין ההתלהבות של בורג הקטן מגיע חזרה, הם פשוט לא טרחו לי לקנות לי מתנה.

לא שזה הפריע להן, הן פשוט הזיזו את היום הולדת שלי. "כן, מה אתה לא רוצה לחגוג בעברי?"

אז אתמול קיבלתי מתנה. זה די השתיק את התלונות שלי לגבי שינוי היום הולדת שלי...

קיבלתי קוקרס.

הכפכפים האלו ששוטפים את המדינה הזאת. האמת שגם במזרח ראיתי ניצנים של טירוף בעיניים של הקונים שלהם.

דעתי אליהם, ובכן, אני חושב שזורבבלה הגדירה את זה הכי טוב בפוסט שלה האסונות של 2006 .

הם גם גדולים מידי ובצבע אפור.

אז הם נלקחו חזרה כדי לקבל מידה טובה יותר וצבע "נורמלי". צבע נורמלי בקוקרס זה איזה ירוק מוחטה או כתום זרחני, כי אם כבר אני אלך עם קוקרס אז לפחות שיהיו אותנטים. ואם לא, אז לפחות שחור, משהו שלא יראה כמו כפכפי שירותים ויאטנמים*.

אז עוד כמה ימים גם לי היו את הזוועה. אבל לי יש תירוץ! קנו לי אותם. זה לא שאני בחרתי וידוע שלא אומרים איכס על מתנות.

* כפכפי שירותים זה כפכפים שהם כל כך מכוערים וזולים שאפילו הויאטנמים (והסינים, ועוד כמה מדינות למען הדיון) לא הולכים איתם ברחוב אלא שמים אותם ליד השירותים בגאסט האוס ומסעדות. בגלל שאתה בלי נעלים בבתים ובהנחה שאתה לא רוצה פטריות ברגלים ושאר ג'יפה אתה נועל את הכפכפים בשביל השירותים.