מחפש מברג פנוי להברגה

בניגוד למצופה השיר של משינה, "אני רוצה מכונית" לא מתנגן אלא שלושה שירים שנמצאים בrepeat תמידי כבר יומיים בערך: תפוזים – יוני בלוך, השחזור – יוני בלוך+אפרת ו קיטש – אלג'יר.

בימים האחרונים, כששואלים אותי את השאלה הקבועה מה המצב, אני מחליף את ה"פ'סדר" הסטנדרטי ב"מצויין" או לחילופין "נפלא". לענות כל דבר פחות מזה יהיה זלזול!

הכל מסתדר מצויין בדיוק כמו שצריך דמיינתי ורציתי ואפילו יותר. חוץ מהסיבות הברורות (כמו חופשת שיחרור) שטחנתי בהם בפוסט הקודם התווספו עוד ועוד סיבות. למען ההגינות אני אציין שבכלל לא בזכותי. אני עדיין פדלאה שמבזבזת את זמנה, אבל הכל פשוט נופל לחיקי.

בתוכניות שלי ראיתי את עצמי מבזבז לי את החיים ונוסע מקסימום בקטנוע משומש. אז זהו שכנראה שלא. למרות שכבר השגתי לי מורה לנהיגה על קטנוע, אני מקבל מכונית משלי. מה זה ת'אמרת "מקבל"? אמא קנתה מכונית חדשה, נותנת את הקודמת לאחותי ובעלה והם בתמורה נותנים לי את המכונית הישנה שלהם. אמא שאלה אם אני רוצה מכונית. הגבתי שאולי כן, אבל אין לי יכולת כספית להחזיק מכונית. "המכונית שווה בערך 20,000 , אנחנו לא ניקח ממך כסף עליה, הביטוח והרישוי משולמים עד אפריל 2005, כלומר אתה תשלם רק על דלק ותיקונים קטנים. אתה רוצה את המכונית?" אז שאני אסרב?! למכונית כמעט חינם? ביום ראשון הביטוח יתעדכן ואני אוכל לנסוע בה, עד אז צריך להשיג מדבקה "Gas, Grass or Ass – Nobody rides for free!" .

בנתיים לקח לי חצי יום לנקות את המכונית ולהביא אותי למצב אכשהוא הגיוני. אבל זה היה כיף, כי זה המכונית שלי שאני מנקה. אני כל כך מתרגש, מכונית משלי, ארבע גלגלים, קופסת פח לבנה, מנוע ושלי. לא עוד תמיד לבקש ממישהו אם הוא יכול לוותר על המכונית שלו לשעות הקרובות. אומנם קצת טרנטה, בת עשר, אבל עושה את העובדה והיא שלי. פיסת רכוש משלי, ארבעה גלגלים, גוף לבן ומנוע. אני לא אנסה לעשות את העליות של ירושלים איתה אבל את הדרך לתל אביב וחזרה היא תעשה כמו גדולה. צריך לתקן כמה דברים כמו את הרדיו וכאלו, אבל אני מאושר. Mine I tell you, Mine! ~צחוק מרושע~

זהו, היום הוא היום הראשון בחופש"ש. מעשית סיימתי להיות חייל. נשארו כמה עניינים רשמיים של לסיים טופס טיולים ולבוא לבקו"ם, אבל בדוגרי אני לא צריך עוד ללבוש מדים. לעולם! או לפחות עד המילואים עוד שנה.

אפילו בעיתון כתוב שגיוס אוגוסט 04 החל, כלומר יש לי נינים. אני כבר לא סבא, אלא סבא-רבה. כמה שאני זקן, עוד שבועיים אני מת. המחלות זקנה כבר החלו, נהפכתי לאלרגי. עושה רושם כאילו אני אלרגי לשחרור. טוב אז לא אלרגיה. אבל שפעת באמצע יולי, זה לא הגיוני, אני מת מחום ומתעטש בו זמנית. ביום ראשון התחלתי לחלות, ביום שני, היום האחרון בצבא התפרקתי לחלוטין, רק היום אני חוזר לעצמי. האמת היא שלפי דעתי הכול זה ענייני קרמה שכאלו. יום ראשון היה מוקדש ברובו להשווצה שאני משתחרר ולהסביר לאחרים שהם עדיין לא. אז כל הטיולים האלו בין המשרד המוקפא לבין החמסין בחוץ הרגו אותי. אז ככה זה, אתה תוקע להם שיחרור בפנים והם תוקעים לך שפעת בחזרה.

אז לעזוב את הצבא לא היה כזה כיף, גם לא חגגתי במיוחד בערב, חוץ מלישון איזה 12 שעות, שזה כיף, אבל לא חגיגה. היום אני אחגוג ואם לא היום אז מחרתיים.

למרות המירמור הקל על להיות חולה בחמסין, סך הכל, הכול מצויין! לפעמים יש לך את החצי שבוע הזה שבו נראה שהכל מסתדר לטובה.

אני יצאתי לחופשת שחרור, את זה אתם יודעים ולא צריך להסביר למה אני שמח. אבל זה לא שאני אהיה בבית ואשמע את אמא שואלת ומציקה מה אני מתכנן עכשיו לחיים. ההורים יוצאים לחופשה. כלומר הבית מתרוקן לשבוע, מה שמשאיר אותי עם: 0 חברי משפחה בבית, 7 חדרים, 1 כלב, 2 מכוניות והרבה אוכל. רק אלכוהול צריך לקנות.

בתקווה שאני גם לא אהיה לבד בבית. חבר קרוב יצא ביום חמישי לחופשה השחרור שלו. חבר קרוב שני החליט עכשיו שאוניברסיטה זה נחמד אבל זה לא בשבילו. אחרי שנה בביולוגיה מספיק לו. הוא לוקח שנה חופש בשביל למצוא את עצמו. כלומר ברגע שהוא מסיים את המבחנים שלו, יש לי חבר לסטלנות. נוכל לבזבז את חיינו ללא מטרה, זה אחד הדברים שהוא יותר טוב בהם, אנחנו הגדרנו את זה: This summer would be known as the summer of George . רק מכורים לסיינפלד יבינו. החלטה ראשונה שלנו, סיני, בקרוב, לא יודעים מתי, אבל בקרוב.

ואחרונה אבל לא אחרונה חביבה, יש מישהי לחלוק איתה את העושר/אושר הזה.

כל פעם שאני מסתכל על הלוח שנה שלי אני מאושר מחדש. במקום תורניות וישיבות ששלטו ביומן בדרך כלל, עכשיו הכול מלא בהופעות, סרטים והצגות. סרטים בחינם על החוף בבננה ביץ' או הצגה בתיאטרון, הופעה בבארבי או מסיבת יום הולדת. האחריות שלי כרגע מסתכמת בשני דברים; לקום ברביעי בשמונה בבוקר ולפתוח את הדלת לעוזרת – נראה לי שאני אתמודד עם השעה המוקדמת והמחויבות השנייה היא לקבוע תאריך למסיבת שיחרור. החיים הקשים...

בקיצור הכל עושה רושם שמסתדר מצויין. הנה, אפילו לא התעטשתי כבר איזה ארבע שעות.

אני עדיין יכול להריח את הריח שלה עלי. עוד מאתמול בלילה. הבגדים כבר התחלפו, השעות חלפו אבל הריח שלה עדיין פה. מפעם לפעם שאיפת אוויר תמימה מחזירה אותי חזרה ללילה על פסגת הכרמל. חזרה לאוטו המתמלא אדים, לצרצור הצרצרים הנבלע בהמיית הגנרטור ולתחושת המגע שלה.

אז אני נזכר, מרים את החולצה, מסתכל על הבטן, זה עדיין שם, עיגול עגול, אדום ומושלם של סימני שיניים ומחייך לעצמי. כמה כיף היה פשוט לשבת איתה במשך שעות. יושבים על נרגילת תפוחים ומאושר עד הגג.

...יש לי את הטעם שלך אחרי שהפסקתי לחלום

ויש לי את הריח שלך אחרי שהפסקתי לנשום...

עברי לידר 

סוף הדרך למי שרוצה להישאר באמונה שאני רומנטיקן בלתי נדלה ולא לוגיקן מרובע.

חזרה לקרקע, איך היה, לא מי יודע מה, כדרכם של דברים ראשונים ביחד. החיים הם אף פעם לא כמו בסרט אמריקקי. פשלה פה, פשלה שם, מוצאים את הכיוון הנכון, אבל לא מסתיים נכון. דווקא חשבתי שהשקעתי, כולל דברים שאהה, אני לא כל כך אוהב לעשות. Better luck next time מה שנקרא, מחר נקנה עוד אבוקדו. אבוקדו?? אבוקדו! את זה עדיין לא ניסיתי אף פעם...

אני תוהה אם אני מריח כמוה, האם גם המכונית מריחה כמונו? המכונית שההורים שלי נוסעים בה כרגע. נו טופ, הם ילדים גדולים.

כשאמרתי שלא משנה לי לאן יוצאים הערב, תבחר אתה, התכוונתי לאיזה פאב אתה רוצה. כלומר לכבוד השחרור שלך אתה תחליט אם הערב יתבסס על בירה אירית או מקסיקנית או בכלל על טוהרת הוודקה. לא התכוונתי שתבחר שנלך לסרט. ועוד בקולנוע המאפן שהיינו הולכים אליו בתיכון. כאילו לא התקדמנו מאז; עדיין לא המציאו את סינמה-סיטי, אין לנו רישיון נהיגה ורישיון לשתות. והכי גרוע זה שבחרת שנלך לראות  "9/11 פרנהייט".

הסרט הזה הוא פשוט לקחת את הפופוליזם של חיים הכט, חיברת עם ההצקות של בולדוג, רידדת את זה לרמת white trash אמריקאי ומתחתה את זה על יותר מידי הרבה זמן. לא יודע כמה דקות זה היה, רק שבחלק מהזמן הצלחתי להירדם ואז לא שמעתי לכמה דקות טובות את מייקל מור.

צריך ללמוד לא לתת לו לבחור לאן יוצאים ביחד, או לפחות לברר מה הוא החליט לפני שבאים לקחת אותי. איזה בזבוז של לילה.

פעם הבאה חוגגים את היציאה שלי לחופש"ש, יום שני בערב, אני רואה פאב מקסיקני בעתיד שלי...

רציתי לשים תמונה מתאימה, אבל לא הצלחתי להבין אם אני מרגיש כמו זקן ממורמר או כמו ילד משועמם. אז לא אשים אף אחת. ברקע מתנגן Rage Against The Machine - Killing In The Name Of

דמיינו: אחת וחצי בלילה יולי חם ורטוב. מכונית חרישית ובודדה נוסעת לה ברחובות החשוכים. לפתע הם רואים את המטרה. המכונית סוטה ונעצרת בחריקת בלמים. שני גברים יוצאים בריצה מהמכונית הדולקת, מקיפים את המטרה. הם יודעים שהפעם הם הצליחו לתפוס אותה בזמן המתאים להם. הם מתחילים לשלוח ידיים, דוחפים, לוחצים ומתאמצים. עד שלבסוף הם תופסים, מסובבים והפקק בידיהם!

ככה ביליתי בין אחת בלילה לשתיים בלילה אחרי משחק גמר היורו. שלושה חברים הטובים יושבים ביחד רואים משחק כדורגל משעמם ביחד. בסוף המשחק אנחנו קולטים שצריך חגיגת סיום צבא (וסיום מבחנים באוניברסיטה לבחור השלישי). אז מה יש לעשות מיוחד בחמישי לאוגוסט? הופעה של היהודים בניצנים כמובן! ועוד חינם! ועד "זקני צפת" ו"בוטן מתוק בקרקס" גם! אנחנו חייבים להיות שם! צריך דציבלים בשביל להכנס! מה צריך? פקקים של קוקה קולה. אז למה אמרת דציבל? לא משנה, אבל אף אחד מאיתנו לא אוהב קוקה קולה!

אז מה עושים? מאלתרים.

מארגנים מבצע! פותחים בנוהל גלגול מבצע. קודם כל אוספים מודיעין: נכנסים לאתר של משרד לאיכות הסביבה ומדפיסים מפה איפה יש נקודות איסוף בקבוקי שתייה משפחתיים. תחזוקה וחימוש: נכנסים למכונית ומתחילים לנסוע. תוכנית אגמית: כל פעם שהצלחנו למצוא פח שכזה היינו קופצים מהמכונית כשהדלתות פתוחות ומנסים לאסוף כמה שיותר פקקים. אלו שילדים קטנים עדיין לא לקחו כי הם הלכו לישון לפני כמה שעות. קשיים במהלך המבצע: ממש קשה להכניס ידיים דרך החריצים הקטנים האלו בלי שהיד תיתקע. אבל בסוף מצאנו שיטה. אבל זה מסווג.

תוצאות: כמה פעמים כאלו ושעה אחרי ויש לי 45 דציבלים. חוץ מערימה דקורטיבית על השולחן שלי זה גם אומר שלושה כרטיסים להופעה. Happy happy joy joy.

מפתיע כמה הרבה אנשים הזמינו אותי לביקור בביתם בחיפה. מפתיע כמה פעמים אמרתי "כן, כן בטח, אני אתקשר אלכם ואגיע" כאשר ידעתי שאין סיכוי שאני מגיע עד חיפה הרחוקה רק בשביל לפגוש אותם. לא שחיפה היא כל כך רחוקה, אבל שאני אטרח ואצא לי ממשולש נתניה-פתח תקווה- רחובות שהוא חיי רק כדי לפגוש אותם?!

מפתיע לעומת זאת איך כשמישהי מסויימת מזמינה אותך, אתה ישר אומר כן, אורז תיק ומתכונן לנסיעה. מפתיע, אבל מרגש...

אז מי אמר ששום דבר טוב לא יכול לצאת מסטיות לרכבות?!

אני לא מאמין ששבועיים לפני השחרור אני עובד הכי קשה שעבדתי בכל השנה אחרונה. סוף כל סוף הגיעו שני האנשים שאמורים להחליף אותי. אני אמור לחפוף כל אחד על צד מסוים בעבודה שלי. כמובן שהכל הולך לפי השיטה הצבאית; עד שהשיגו חיילים חדשים עבר המון זמן, אז אני צריך ללמד מה שאמור לקחת חודש וקצת בשבועיים. כלומר לסיים הכל לפני שאני הולך. זה לא שיותר מידי אכפת לי מה יקרה אחרי שאני הולך, במיוחד בגלל היחס מהמפקדים בזמן האחרון, זה פשוט שאחרת החופשת שיחרור שלי בסכנה. שזה באמת לא מקובל עלי! גם ככה היא די קטנה.

בעצם כן אכפת לי קצת מה יקרה אחרי, זה מה שאני משאיר מאחור, לפי האקורד סיום יזכרו אותי החברים בצבא. לעזאזל, איך אחרי שנתיים ו 11 חודשים אני עדיין כל כך צעיר לפעמים.

תהיה הסיבה מה שתהיה, אני מלמד אותם במרץ. אבל כל אחד לומד חומר אחר. אז אני יושב עם אחד, נותן לו משהו לתרגל וישר רץ לבחור האחר. אין לי דקה מנוחה, אין את הפסקות ה-10, 12, 2 ו-4 הרגילות. אני רק מתרוצץ בניהם כל היום.

זה כל כך לא אני להיות רע, להכריח אותם לקרוא, ללמוד ולהישאר מאוחר. איזה מאוחר, רבע לשש! אפשר לחשוב, אני נשאר איתם, לפעמים אפילו אחריהם. איך ששעה חמש מתקרבת, אחד הבחורים מתחיל לבכות, "אבל יש לי רכבת עוד כמה דקות והיא תחסוך לי שעה". רק שהוא אומר את זה כל עשרים דקות. כל כך עצבן אותי, צעקתי אליו שאם הוא ממשיך להסתכל בשעון כל שתי דקות הוא נשאר עד שבע. מי חשב שאני אצעק על אנשים בגלל שטויות כאלו?

בכל מקרה, כל הלימוד, הדאגה, ההתרצויות והצעקות ממש לוקחות ממני את כל האנרגיות. אני חוזר הביתה מת. אז מה אני עושה בשלוש וחצי בלילה מול המחשב כותב פוסטים? נרדמתי מול הטלוויזיה קצת לפני שמונה בערב ומחצות כשהתעוררתי אני לא מצליח להירדם חזרה. וזה למרות שאני מת מעייפות. טוב נו, מחר יתחיל סוף שבוע, אפשר לישון 12 שעות רצוף.

אבל לפני הסוף שבוע, כלומר מחר, בעצם היום, בקיצור ביום חמישי, עוד ארבע שעות, אני לוקח את הצעירים לסיור בבסיס האם ויותר חשוב לחתימות. הסבר: כל פעם שחייל לוקח משהו מהאפסנאות הוא חותם על זה שהוא אחראי על שלמות הציוד. מאז זה נשאר תקוע לו כמו עצם בגרון שהוא תמיד מפחד שיעלם חלק מהציוד. אז כן, גם אני במשך שלוש שנים הצלחתי להתחייב על כמה עשרות אלפי שקלים של ציוד. ממחר מישהו אחר יצטרך לדאוג לו. שכנעתי אותו שכל הציוד נמצא. אני די בטוח שהוא נמצא אבל אני לא בטוח איפה. כמו שעשו לי כשהייתי צעיר, ככה גם הוא יעביר את זה עוד שנתיים למישהו אחר.

הא, דרך אגב שכחתי להכריז, אני יוצא לחופש"ש ב20 לחודש (יולי), כלומר עוד שמונה פעמים לקום בבוקר לצבא, כולל זאת עוד שעתיים ומשהו. תחילתה של תקופה חדשה.

נ.ב. קיבלתי בקשה להצטרף לטבעת חיילים והיא הזכירה לי. מישהו מוכן להעביר חתימות על הטבעת, כלומר מישהו רוצה להיות אחרי עליה? אני צריך להוריש אותה למישהו, שיאשר משתמשים חדשים וכאלו. יהיה חבל לי למחוק אותה למרות שתיכף כבר אין לי קשר אליה. מתנדבים?

כן, זו עוד תמונה שאפשר להגדיר אותה כפורטרט עצמי אבל לא באמת רואים שום דבר ממני.

למה היא פה? סתם ככה, כי בא לי...

מסקנה שהבנתי, אין דבר יותר מצחיק מחייל לבוש במדים, עם כומתה אדומה על הראש, יושב בצבא, משחק Medal of Honer במחשב וצועק על החיילים הוירטואליים הקטנים שלו. "הסתער למטרות!", "פה זה מלחמה, אין פטורים!", "מה אתה שוכב, אז מה אם אתה פצוע, קדימה קום! פה זה לא בית מלון ואני לא אמא! רוץ!".

החייל הזה יושב ומבסוט כולו, צועק ותוקף כאילו אין מחר וכולנו צוחקים מסביבו.

מחשבה שניה: פגשתי ידידה מהתיכון. היא תמיד נראתה בכלל לא רע, אבל לא מדהים. עכשיו היא סגן במודיעין חיל האוויר. לא נראה לי שהיא השתנתה. אבל בחורה כזאת, על מדי חיל אוויר ודרגות סגן, יא ורדי איזה כוסית. את המספר שלה השגתי. למה לא שירתתי בחיל אוויר?!