מחפש מברג פנוי להברגה

"כלב יקר שלי,

רציתי שתדע,

שאתמול בלילה בכיתי במיטה."

ביום ראשון בצהרים, סבתא שלי לקחה את הכלב שלנו לטיול. ביקשתי ממנה בגלל שלא רציתי שהכלב יהיה סגור בבית מהבוקר שהלכתי איתו עד מאוחר בערב שאני אחזור מהעבודה. אז כמו בכמה ימים הקודמים היא לקחה אותו בצהרים לסיבוב עם הרצועה שלו.

ברחוב שלנו, היא הלכה על המדרכה בצד אחד והכלב בצד השני של הכביש. בניגוד לבדרך כלל שהרחוב שלי שומם, הפעם באה מכונית. הנהגת לא שמה לב לרצועה הנמתחת מעבר לכביש וסבתא לא שמה לב למכונית המגיעה. בסוף סבתא שמה לב ונכנסה לכביש מה שגרם למכונית לעצור בחריקת בלמים. הרצועה נתקעה בגלגל וכשהרכב המשיך לנסוע הוא משך את הכלב כמה מטרים.

לפי הדיווח הכלב לא נפצע, אלא רק רץ כמה מטרים ליד המכונית. המכונית עצרה כמובן, פעם שניה. הפעם הכלב היה כל כך מבוהל שבזמן שניסו לשחרר את הרצועה שלו מהגלגל הוא פשוט יצא מהקולר ויצא בריצה פראית לכיוון השדות. מעבר לזה, שום דבר כבר לא יודע. כאילו נעלמו עקבותיו.

היום, חמישה ימים אחרי, אין שום קצה חוט. אף אחד מהשכנים לא שמע ולא ראה. גם בכלביות לא.

אין תגובה לשלטים שנתלו אצל הוטרינרים, המשמר האזרחי, SOS חיות, או השומרים של הכפר. זה בעצם כן, השומר חשב שהוא ראה אותו. הוקפצתי בארבע בלילה מהמיטה, רק בשביל לראות שכמו שחשבתי לפי התיאור שלו, אין שום קשר לכלב שלי. פשוט לא הצלחתי לישון בידיעה שלמרות שזה לא נשמע כמו התיאור של הכלב שלי אני לא אלך לבדוק רק בגלל שאני מתעצל לקום מהמיטה, להתלבש ולנסוע.

אז זהו, תרחישים רבים עוברים לי בראש. אני עדיין מקווה שזה יהיה אחד מהסיפורים הנהדרים האלו על איך הכלב נעלם וחזר מעצמו אחרי כמה שבועות. (למישהו יש אחד כזה?).

או שהוא יתפס, יגיע לכלביה, ששם ימצאו את השבב שהוחדר לעורף שלו רק לפני שנה ונקבל טלפון שנבוא לשלם קנס ולקחת אותו הבייתה.

גם אם מישהו יחליט לאמץ אותו, הרי הוא כלב ידידותי, כמו שהוא נדבק למישהו ואנחנו אימצנו אותו ככה גם מישהו אחר יכול. כשהוא יקח אותו לוטירינר השבב עם הטלפון שלנו יתגלה.

גם אם מישהו יאמץ אותו ולא יגלה לנו, למרות חוסר הידיעה הנורא מה קרה לכלב שלי שיום אחד נעלם, אני עדיין ישמח. לפחות הוא יחייה בבית נחמד ויעביר את זמנו בכיף מול הטלווזיה שבסלון. אני מעדיף לחשוב ככה כי שאר האפשרויות הן נוראיות. הרי הדברים שיכולים לקרה בשדות לכלב קטן ובייתי הם רבים. החל מתיאלנדים, רכבת, רעלים, לתנים ומי יודע מה עוד.

בכל מקרה אני יודע שאני ניסיתי, כמה שניסיתי. הסתובבתי לי שעות וחפשתי אותו. צעקתי את שמו בשדות עד שכאב לי הגרון. עכשיו כבר אין לי מה לעשות. או שהוא יגיע מעצמו עוד כמה זמן (בתקווה שכהפתעה לפני שאני טס), או שהוא מאומץ במשפחה אוהבת, או שהוא כבר בעולם טוב יותר (ככה אומרים, לא? לא מאמין בזה בשיט), הוא הרי לא היה שורד ככה סתם בחוץ בחום כל כך הרבה ימים.

אני לא מסכם את שנות הכלב פה, מכיוון שאני מקווה שהוא עוד יחזור. כרגיל חושב רציונלית-פסימית בפנים, אבל מנסה להאמין שאולי יש סיכוי איזשהוא שהוא יבוא.

כן, אתם רואים נכון. זה מה שעשיתי. את כל הבלוג שלי פלוס כל התגובות. במשך שנתיים. כשהיה יום הולדת השנתיים לבלוג שלי החלטתי שאני רוצה את זה מודפס. בכל זאת, הבלוג, במיוחד בתקופות הטובות שלו שבהן כתבתי הרבה, הוא תיעוד של החיים שלי. של  המחשבות שלי.

במיוחד זה כיף כשקוראים את מה שכותבים פעם. אתה נזכר ומחייך. למשל כשאתה קורא את התגובות הראשונות של מי שתהיה חברה שלך, עוד הרבה לפני שמישהו חשב אפילו על להפגש. זה גם עצוב. כשקוראים על דברים שהבטחת לעשות ואף פעם לא קיימת. אבל לפחות עכשיו אתה מודע לזה. עכשיו אפשר להוציא את זה ממחסן ההכחשה ולנסות לעשות את מה שחלמת עליו.

בקיצור, לפני חודש הדפסתי את כל 700 ומשהו הדפים שכוללים את התגובות בעבודה שלי לשעבר, באחת המדפסות המהירות. עשיתי את זה בערב, ככה שלא היו אנשים. שמתי את זה בגומייה ושמתי בחדר. עכשיו, שלושה ימים לפני הטיול הגדול, כחלק מהמליון דברים שאני חייב לסיים לפני שאני טס, הלכתי לחנות והכנסתי את הבלוג לספירלה.

אחרי רבע שעה, פחות 20 שקל ונבוך ומפודח מהתחת מהמוכר שידע טוב מאוד מה זה בלוג קיבלתי את הבלוג בצורה יפה ונחמדה. לתקוע למעלה בארון ולקרוא עוד כמה הרבה שנים. ממליץ לכולם.

בשעה טובה!

עברתי טסט.

לפני כמה זמן, הייתה לי הערה קטנה, אמרו לי, מה שמבחינתם היה ברור, שאני תמיד מתחיל דברים ולא מסיים. אמנם להם זה היה ברור לחלוטין בראייה מהצד, אך אני, משך כל השנים, לא הפנמתי את זה. פתאום ברגע שאמרו לי את זה, החלטתי לא להפסיד דברים באמצע.

אז כחלק מההחלטה, החלטתי לסיים את הרשיון על קטנוע. לפני כחצי שנה התחלתי לעשות רשיון על 50 סמ"ק. יותר מתוך הכיף שבכך מאשר בשביל הפרקטיקה. הבנתי שבשביל להמיר רשיון מכונית לרשיון לקטנוע, כל מה שצריך לעשות זה שיעור אחד וטסט של מבחן שליטה, כלומר שמיניות במגרש חניה.

אחרי השיעור הראשון הבנתי שזה לא הולך להיות כל כך פשוט. גם אם נניח ואני אצליח לעבור את הטסט עכשיו, אחרי שיעור אחד, אני אהיה סכנה לציבור ובעיקר לעצמי על קטנוע. אז מינימום צריך כמה שיעורים ולו רק כדי שאני אדע באמת איך לרכב.

אבל בעצם, אם אני כבר אעשה איזה ארבעה-חמשה שיעורים, אז למה לא לעשות כבר עשרה ולקבל רישיון לקטנוע עד 500 סמ"ק. עדיין קטנוע, אבל כבר לא צעצוע, משהו שיוכל לאכול בקלות את נתיבי איילון. אבל בעצם אם אני כבר עושה רשיון עד 500 סמ"ק לקטנוע, אז למה לא לעשות רשיון כבר לאופנוע. הרי כל ההבדל הוא אוטומטי לעומת הילוכים.

אז הבנתי שזה כבר יקח לי הרבה יותר מעשרה שיעורים ללמוד איך נוסעים על אופנוע רציני. החלטתי להתלבט וכיאה לי - הדחקתי והזנחתי.

לכן, אחרי הארה, החלטתי לקבוע לעצמי עוד שני שיעורים, בנוסף לבסיסי שכבר עשיתי וטסט. ככה אין לי ברירה, השיעורים כבר נקבעו. אפילו השארתי שבוע רווח כדי שאני אוכל לדחוף עוד שיעור אם אני אצטרך. אבל ככה לא אצטרך לשנות את לוחות הזמנים של הטסט.

שיעור ראשון לימדו אותי להסתובב במגרש שליטה.

שיעור שני, נסיעה בכביש, החלפתי עם המורה ארבעה משפטים במהלך השיעור, מתוכם שתיים היו בקשר לתשלום. הבנתי שהם לא באמת מלמדים איך נוהגים נכון. אלא זורקים אותך וקצת מכינים לטסט.

אז עשיתי עוד שיעור אחד בשביל להרגיש בטוח ולהכיר את מסלול השליטה וקדימה לטסט.

שלישי בבוקר, שבע בבוקר אני כבר שם. שמונה בבוקר, אני חושב על למה שום דבר לא מתקדם בו בבירוקרטיה הזאת. בתשע אני חושב איך יכול להיות כל כך חם כבר בתשע בבוקר! בעשר קיבלתי את חמש דקות התהילה שלי.

ובארבע, בארבע אחר הצהרים כבר קיבלתי תשובה חיובית. אני יודע לעשות שמיניות טובות. כן, עוד טסט שעברתי במכה ראשונה, מי מלך מי?

אחד הסימנים לפני ביאת המשיח.
מעריב 8/7/2005

כשירד טפטוף באמצע מאי, אמרתי שתמיד יורד קצת גשם בסביבות היום הולדת שלי ושסתם מתלהבים.

כשירד מבול בבוקר של אמצע יוני, אמרתי שזה מוזר, אבל כל כמה שנים זה קורה.

כשיורד גשם בבוקר של תחילת יולי, אני כבר שותק...

תגידו, חודש יולי, זה לא החודש הזה שמגדירים אותו כ"חום יולי-אוגוסט", החודש הזה שאי אפשר לחשוב מרוב חום, החודש שבו אתה מזיע תוך כדי מקלחת ובעיקר מעביר את רובו בתפילה לקצת גשם? טוב נו, כנראה שמישהו התפלל נכון.