מחפש מברג פנוי להברגה

איימי מהולנד שולחת דוא"ל, מזכירה כמה היה כיף לטייל ביחד בלאוס, שואלת מה המצב, איך אני מתמודד עם החזרה מהטיול ומה כל הדברים האלו שהיא שומעת בחדשות והאם הם משפיעים עלי אישית?

פול, הבן דוד הקנדי המאוד מרוחק, נמצא בחופשת הסמסטר מהלימודים בשיקגו, מעלה חלון במסנג'ר. הוא שמע שהבחור מפורקיופן-טרי מופיע ביחד עם איזה אומן ישראלי ורצה לדעת איך הוא משיג ממני איזה שיר או שתיים שלהם (בלאקפילד). הא ודרך אגב, מה לאזעזאל קורה בארץ והאם כל המשפוחה בסדר?

איך אני בכלל מעביר להם מה קורה פה?! איך אני מסביר לאנשים נפלאים אלו שחיים פחות או יותר לפי השיר "לחיות בניו זילנד" של אתניקס, את כל הבלגן בארץ.

אז כן, אני בסדר, כולם שאני מכיר בסדר.

הסעתי את סימפוני לבסיס שלה כדי שהיא תיסע לאיזו גזרה חמה. בדרך חזרה נתקעתי בפקקים. יש התרעה חמה על חוליית מחבלים בשרון. רוב הכבישים פשוט נסגרו, לא מחסום, אלא פשוט נסגרו. עכשיו גם חושבים שאולי איזה חייל נחטף מהרצליה, עם קשר להתראה או לו. אז עכשיו שומעים סירנות של משטרה ממהרות לתגבר את הרצליה, מסוקים משטרתיים מזמזמים להם בשמיים בסיבובים לראות שאף מכונית חשודה לא נסעה מהרצליה דרך השדות.

אבל זה בסדר, רעש המסוקים המשטרתיים רק משתלב עם רעש מטוסי הקרב שטסים צפונה עם הפצצות או חוזרים בשלום דרומה. אם מביטים לכיוון הים אפשר גם לראות כל כמה דקות מבנה של מסוקי אפאצ'י עמוסים ומוכנים לטוס להם לקרב.

מנסה להיזכר בתוכניות של היחידה שלי בצבא לגבי המצב הזה ומה הסיכוי שיפעילו אותם ויקראו גם לי למילואים לשבת עכשיו באיזה חפ"ק מאולתר בין בטונדות על גבול הצפון. בינתיים לא, אבל בארץ הזאת מי יודע. הרי רק לפני שנתיים כשתכננו את התוכניות האלו הן נראו לי מגוחכות להחריד, ועכשיו פתאום מדברים על כמה עמוק הכוחות שלנו צריכים להיכנס.

הייתי בחיפה לפני כמה ימים. פגשתי את סימפ', הדגמתי סולידאריות ושאני לא מפחד מפאג'רים, לו רק בגלל השם המטופש שלהם. אבל אזעקת שווא שלהם בכל זאת העירה אותי בשש בבוקר ופאג'ר איימתני אפילו הרעיד את הסביבה והוריד חצי בניין בצהרים. אבל העיר לא ריקה. יש תנועה, לא רגילה, תנועה עצבנית, אבל יש תנועה. החדשות כרגיל מגזימים. או סתם תכונה ישראלית של להתרגל ולזלזל בסכנות, כאילו זה רגיל והגיוני שנופלת ארטילריה על העיר. אבל אתמול (שלישי) עושה רושם שהתחילה נהירה דרומה. לפחות כל האנשים מחיפה והקריות שאני מכיר. ביניהם סימפ', אוגי, הסטודנטית מהטכניון והשותפה שלה, ע' וחברה שלו. כל אחד נמאס לו להיות כבר תחת הלחץ הזה של אזעקות. שאני יכול להבין, מיום אחד של להיות תחת האיום, הרבה יותר קל לנסוע טיפה דרומה למרכז והופ החיים עדיין ממשיכים. ביתיים.

כי כמו שחייפה הייתה בסדר ויום אחד פתאום כבר לא. מי אמר שמחר אין עוד הסלמה ונתניה ותל אביב כבר יבינו יותר טוב מה זה לחיות תחת הסיכון. אמא נלחצה. אז הורדתי את המנעול מהמקלט, סגרתי את החלון פלדה שבו. שטותי, אבל מי יכול להתווכח עם פולניה לחוצה. ולא הצלחתי להתווכח עם הטענה שלה שהחיזבללה לא יצליח להחליט האם לירות על נתניה או הרצליה/רעננה ובסוף יפגע איפשהו באמצע, בנו.

אז בנתיים החיים ממשיכים כרגיל, במעין אורך חיים ביזארי. הכול רגיל חוץ בכל כמה שעות רואים חדשות, בודקים Ynet ומתעמקים בdebka.co.il . עושה רע לנפש כל כך הרבה חדשות וכל הדאגה הזאת. פסטיבל עיר הבירה בוטל, ככה גם האירוע של קוקה קולה. לעומת זאת אופרת ריגלטו בפארק נלחמת במצב והטנורים ירעידו ודיפש-מוד עושים הצהרה ובנתיים אומרים שהם עדיין בקטע של לעשות שמח ולסיים את סיבוב ההופעות העולמי בתל אביב. אני מאוד מקווה ללכת לשני האירועים, אבל יש לי הרגשה שמספיק עוד איזו החרפה אחת קטנה, או טיל זלזל תועה בסביבות תל אביב בשביל לגרום גם לבועה התל אביבית להילחץ ולבטל את ההתקהלות של עשרות אלפי אנשים בפארק הירקון, ובצדק.

ובין לבין כל אלו, יש עדיין מלחמה יום יומית בשטחים. מבצע רחב היקף בעזה. מפכ"ל תחת הזהרה. נשיא תחת חקירה. ואפילו גם כמה רציחות מזעזעות שהיו תופסות את עיקר החדשות, אילו רק לא היו כל כך הרבה דברים קורים באותו זמן ודוחקים את כל השאר לדפים האחוריים בעיתון כאילו הם לא חשובים.

אז איך אני מסביר את זה לאנשים שאיכפת להם ממני, אבל בכלל לא מסוגלים לתפוס את שגרת החיים הזאת של חיים תחת איום.

בנימה אחרת, הפוסט הבא, הבא עלינו לטובה, יהיה, אם ירצה השם, במהרה בימינו - חגיגות ה20,000 אלף כניסות לבלוג הזה והנאומים והסיכומים הנדרשים.

אתה יודע שזה מטופש,

אתה נגד זה,

קוסמו נגד זה,

אודטה נגד זה,

ורדה רזיאל זקונט נגד זה,

הי בטח אפילו בלייזר נגד זה,

אבל פאק, סקס עם האקס זה כל כך טוב.

שכבנו צמודים על הספה מול גמר המונדיאל, שותקים, פשוט נהנים מלהרגיש אחד את השני צמוד, אחרי כל כך הרבה זמן שלא. מתישהו הליטופים נהיו פחות ופחות רומנטיים והנשיקות הפכו להיות פחות מתוקות ויותר ויותר פרועות. סיפרתי לה על הפנטזיה שלי לקבל מציצה תוך כדי לראות את המשחק כדורגל, וגמר המונדיאל 2006 - הרי זה משובח.

אבל במילא ברגע שהייתי בפה שלה, כבר איבדתי כל קשר למציאות, בקושי בכלל קלטתי שהמשחק הגיע לסוף, להפסקה לפני ההארכה. לא שממש היה כבר איכפת לי. האמת שאני כבר לא זוכר כלום מהרגע הזה. מציצה כל כך טובה שהצליחה פשוט לנתק אותי לחלוטין.

אני רק זוכר את עצמי מתעורר מהרעידות של עצמי כבר אחרי האורגזמה, את ההרגשה המטורפת שעוברת בכל הגוף, את התחושה של אורגזמה כל כך חזקה שגורמת לעקצוץ ואיבוד התחושה בקצות האצבעות בידים וברגליים. מסתכל למטה ורואה אותה מחייכת אלי בין הרגלים שלי ובולעת. היא כל כך טובה בזה, מכירה אותי כל כך טוב, היא מושלמת. העניקה לי שוב את אחת הפעמים האיכותיות ביותר בחיים שלי.

את סוף המשחק כמובן כבר לא ראיתי. אולי כולם יזכרו את המשחק בגלל זינדן שנותן בראש במהלך מטומטם, אבל אני אזכור איך באותו זמן כשהמהלך הזה הביא את איטליה קרוב יותר לניצחון, אני כבר הורדתי לה את החוטיני קבוצת איטליה שלה עם השיניים שלי. היה מטורף, לשנינו, ברמות שיצאתי כולי שריטות בגב.

היא נרדמה ישר אחרי, אני לא הצלחתי. חיכיתי לשמוע את הנחירות הקטנות והחמודות וזחלתי מהמיטה. הלכתי חזרה לסלון שלה, לראות את תקציר סיכום המשחק, לסיים את הבירה שלה, להרגע ולחשוב. להסתכל על עצמי, כולי סריטות, היקי ונשיכות. היא לא נתנה לי להשאיר שום סימן עליה, אחרי זה היא גילתה לי ש"הזין הקטן" מגיע אליה מחר בערב, היא לא רוצה שהוא ידע. אז אני מוריד את העדשות, מצחצח שיניים, שוטף פנים וחוזר למיטה, היא ישנה פרוסה על המיטה, איברים פשוקים, לא משאירה לי כמעט מקום במיטה, כמעט שום מקום בחייה.

כשהגעתי לארץ נורא התגעגעתי למוזיקה ישראלית, כזאת שהיא לא דווקא המוזיקה הרגילה שהתנגנה לי בנגן מוזיקה או שהשגתי מחברי המשתנים לטיול.

אז לא פלא שבימים הראשונים בארץ נהגתי להקשיב לכל ה"רדיו קול המדינה", "רדיו אמצע הדרך" וכאלו. סוג התחנות שאתה יכול לשים פול ווליום "פמלה" או "הפרח בגני" של זוהר ארגוב ולהרגיש מה זה ערס. למרות שזה היה עוד מזרחי איכותי, אני בטוח שבחור אשכנזי קטן שנוסע במכונית עם שירים מזרחים ומנסה לראות קשוח זה מראה מאוד משעשע.

משם התגלגלתי לשירים קצת פחות איכותיים כמו "קשה לי לוותר עליה / למרות שהיא ילדה רעה" (נתי לוי ופיני חדד). מהנפילה הזאת, הדרך הייתה מאוד קצרה להדרדר סופית ונתפסתי לפנינה "אוהב אותך, אבל מציאותי" (גם של פיני חדד ונתי לוי) שכמובן ידוע שאין דבר שבחורות אוהבות לשמוע יותר מזה. רומנטיקנים השניים האלו.

פה התחיל כנראה רצף שירים שעושים לי נעים באוזן, אבל גם משהו בפנים. צובטים משהו בפנים, כמו ששיר טוב אמור לעשות. אבל ההשפעה של צמד המטומטמים המסלסלים לא היה קרוב כמו השיר "איתי" של קרן פלס:

איתי הגיע בשני
לבוש בגולף שחורה
אני חשבתי משהו זמני
שירפא לי את הלילה הקרוב
ויעזוב עם בוא האור
וייעלם ולא נזכור

איתי רגיל לריגושים
היו לו חודשים קשים
אבל יותר מידיי נשים
ולא זכה כמעט אף פעם לאהוב

הוא מחפש כתף רכה
כמה לילות של הדחקה

איתי לא מתעסק ברגשות יותר מידי
לא משנה לו מה עובר לי בחיי
אחרי שהוא סוגר ת'דלת ונפרד
וזה החורף הראשון שלי לבד.

איתי פירק חצי בקבוק
ורק חסר לו בדיוק
ממני עוד חצי חיבוק
שיסדר לו את הראש
ויירדם ועם הבוקר ייעלם
ושוב נשוב להתעלם

נעים לו לידי
גם לי קשה קצת לבדי..
הלילה נח בתוך ידי
משחקים באהבה אחד עם השני
ברור שזה זמני
ויש לו אחרות וזה לא ענייני

איתי לא מתעסק ברגשות יותר מידיי
לא משנה לו מה עובר לי בחיי
אחרי שהוא סוגר ת'דלת ונפרד
וזה החורף הראשון שלי לבד

וזאת אני שנקלעה לו בדרכו האומללה
לא מתעסקת בשלו
רק מתעסקת בשלה
שלא עושה עניין ממך
שלא תגיד לך
כמה עצבות יש במבט הזה שלך
כמה בדידות יש במגע הזה איתך

איתי לא מתעסק ברגשות יותר מידיי
לא משנה לו מה עובר לי בחיי
אחרי שהוא סוגר ת'דלת ונפרד
וזה החורף הראשון שלי לבדדד ...

4X4

איך הגעתי למצב הזה?

פשוט מאוד, פרויקט ה4X4 הגיע גם אלי. ואני פשוט מעתיק מפרדל את העיקרון ואשנה כמה שפחות.

האמת ששיניתי בסוף המון. חוץ מזה שאני לא רוצה לספר דברים שאתם לא יודעים עלי, כי כנראה שיש סיבה שאתם לא יודעים אותם.

ארבע עבודות שעבדתי בהן

1. בונה אתרי אינטרנט לצימרים.

2. קוטף פסיפלורה, אוסף מלונים, זורק אבטיחים, מנקה דלעות, חותך זוקיני תורכי ובין לבין גם מדשן ומשקה בחוות באוסטרליה.

3. מתרים לארגון חולי הנפש של קיוונסלנד אוסטרליה.

4. מסדר ציוד במחסן של דמויות מחרסינה.

טוב נו, אז בחרתי את העבודות שעבדתי בהן הכי מעט בחיים שלי. הקצרות יום, הארוכות חודש.

ארבעה סרטים שהייתי רואה שוב

1. פורסט גאמפ.

2. רקוואם לחלום.

3. החוש השישי.

4. הנסיכה הקסומה

 ארבעה מקומות שגרתי בהם

1. בישוב הקטן שלי עם ההורים

2.רמת גן בבית הריק של אחותי.

3. כל מיני מקומות שנזרקתי בהם בטיול.

4. אין עוד מקום. בעקרון 99.9% מהחיים שלי זה מספר 1, השאר זה רק שטיות וגורמים לי לדמייין את הזמן שבו אני אעבור כבר החוצה.

ארבע סדרות טלוויזיה שאני אוהב

1. חוק וסדר.

2. fear factor

3.

4.

מצטער, לא מצליח לחשוב על תוכנית שאני באמת פותח את הטלווזיה בשבילה. בעיקר משלטט (מזפזפ) בין הערוצים עד שיש משהו סביר. מעדיף לראות כמה שפחות. אולי בגלל זה רואים אותי הרבה במסנגר ובישראבלג בזמן האחרון.

 ארבעה מקומות בהם הייתי בחופשה

להיות בחופשה עם ההורים זה לא באמת חופשה. אז פסלתי הרבה, אבל נשאר:

1. טיול 10 חודשים. הרוב טיול אנטנסיבי, נשאר תיאלנד ואוסטרליה שבהן עצרתי על החוף ונחתי.

2. אילת.

3. רומא.

4. כנרת וגולן.

ארבעה אתרי אינטרנט בהם אני מבקר על בסיס יומי

1. ישראבלוג

2. Ynet

3. דואל נענע

4. 

מצטער, זה השילוש הקדוש שלי. שעות שאני יכול להעביר למחזוריות בין השלושה אתרים האלו.

ארבעה דברים שאני לא אוהב לאכול

1. חלווה

2. פקאנים

3. חצילים

4. כרובית חיה

אני אקח את זה כאתגר ואקשה על עצמי. אני אשלח את ה4X4 הזה לארבעה בחורים מעל גיל 18 בישרבלוג שאני קורא אצלם או הם אצלי. זה עומד להיות קשה.

ראשון בצהרים, אני והכלב בחדר, לשנינו הראש מעורפל, מקשיבים לאהוד בנאי שר על ג'מלי פורוש, על צבא, על ערבים, על חולון ועל טיולים בעולם. הכלב מתפנן על הרצפה הקרה, אני בוהה במסך המחשב, יושב מול המאוורר, מקווה להצליח לכתוב משהו בעל הגיון מסוים. המוזיקה סוף סוף מרגיעה אותי, נותנת לי קצת לחשוב. כבר שעה שאני לבד בבית. הכאב ראש לאט לאט מתפוגג לו, מפנה מקום לעייפות שזוחלת לה לאיטה.

רגע ראשון של שקט ולבד מאז יום חמישי. ואי, איזה סוף שבוע. סוף שבוע עם בית ריק. ההורים נסעו להם לסוף שבוע אקסטרא ארוך באיזה צימר בצפון. השאירו בית אחד גדול מידי בשבילי, כלב לשמור, מכונית בלי דלק, שלושה מחשבים, ובלי אוכל.

בעצם כבר מיום שלישי שהחיים שלי מתחילים להסתחרר יותר מהר ממה שאני משתלט עליהם. יותר מידי בילויים, בירה, אלכוהול, מונדיאל, בנות. לא פלא שהתמוטטתי היום. יצאתי כל יום, הלכתי לישון בשעות מגוחכות, התעוררתי מהציפורים על החלון שלי אחרי בקושי שש שעות מטכ"ליות בשעות שנראו לי הרבה יותר מידי מוקדמות, משם לנסוע לבקר אנשים, לעשות סידורים, ללכת עם הכלב, לפגוש את האחיינים ופאק איך הם כל כך קטנים ועם כל כך הרבה אנרגיה. הזנחתי את הארוחות המסודרות ועברתי לארוחות שחיתות פעם ביומיים. אפילו להגיע לראות את מרתון הסרטים שהורדתי מאימיול לא הגעתי, שלא לדבר על לראות יותר מרק את סוף המשחק של גרמניה-ארגנטינה.

אבל האמת, כל כך נהניתי. אני חושב שזו הדרך היחידה שאני מסתכל אחורה ומרוצה ממה שהספקתי, ממה שעשיתי. מרוצה רק כשלא הייתה לי שנייה פנויה או זמן לבד. מצד אחד אני מאושר, מצד שאני חטפתי התמוטטות גופנית. חלושס, כאב ראש, כאב בטן ויכולת כללית שהמקסימום שאני מסוגל לו כרגע זה לשמוע מוזיקה ולהרגיש את המאוורר על הפנים.

לא רק התמוטטות גופנית, גם נפשית, אני לא יודע מה נהיה ממני. כאילו אני מסתכל מבחוץ ולא לגמרי מי זה הבחור הזה שחזר מחו"ל. הוא נראה די אותו דבר, שיער יותר קצר, כבר אין לו בכלל חצ'קונים, אותם משקפיים רק יותר שרוטות (כשהוא לא שם את העדשות שהוא למד לאהוב), הבגדים גם השתנו משהו ואפשר להגיד שהוא יותר שזוף אבל הוא נראה אותו דבר. אבל לא, לא יכול להיות.

לא, האני הישן לא היה מפלרטט עם כל בחורה חמודה שהוא פוגש, הוא היה מתכווץ בפינה ומפחד להגיד משהו דבילי. ולא רק שעכשיו הוא מפלרטט, הוא אפילו מבין שהוא, רחמנא ליצלן, נהנה מזה! הוא נהנה מהמשחקי חיזור הקטנים האלו, מהשיחות, מהמי יתקשר למי, מהמסרונים המתגרים, מהיד שנשלחת כאילו בטעות לתת ליטוף קצר, מהידיים שנשלחות בפראות לצבוט, מלחכות כמה דייטים ולקחת את הזמן וגם מללכת לפי התחושות ולהתפרע.

עם כל הפלרטוטים האלו לא פלא שמצאתי את עצמי מתחיל בכמה שבועות האחרונים עם יותר בחורות מאשר אני חושב שהתחלתי בכל החיים שלי. לא רק שאני מעיז, אלא בדרך מוזרה, שהמוח עדיין לא מצליח לקלוט ולעכל, אני אפילו מצליח בזה! קיבלתי איזה סירוב וחצי אבל איכשהו לבחור החדש בכלל לא איכפת, הוא פשוט ממשיך הלאה, כאילו כלום. כאילו לא רק לפני שנה הבורג היה נכנס לדיכאון מכל אי הסכמה שכזאת.

אז אני חוזר ומסתכל מחוץ על הבחור החדש הזה. לא יכול להיות שזה אני. אני לא הייתי יוצא רק בשבועיים האחרונים עם שלושה בחורות שונות. נניח שנגיד וקרה במקרה שכן מקריות שכזאת, הן בטח לא היו רוצות לצאת איתו שוב. המצב שבו בחורה שיצאתי איתה פעם אחת, מתקשרת אלי, ואני מנסה להיות כמה שיותר קריר שתבין שאני לא רוצה להיפגש שוב, הוא בלתי נתפס בשבילי. לא שנפגשנו שוב, אבל אני בקושי יודע איך להגיד לה שלא, שהיא פרווה בשבילי. זה תמיד היה ההפך.

אז אני תוהה איך אני (או הוא, הבחור החדש) הגיע למצב הזה שהוא יוצא, נהנה נורא, צוחק, מקשקש, נוגע, מנשק, נהנה מהביחד אבל לא חוצה את הממש, את החבר-חברה. מתגעגע לביחד של 2 אנשים שיכולים לפתוח ולספר את הכול אחד לפני השני. אבל לא מספיק בשביל כל החרא של מערכת יחסים.

האמת שבאותה מידה שאני כבר לא מכיר את עצמי, אני גם לא יודע מה אני מחפש. ס' , הבחורה מחולון לא מחפשת משהו רומנטי או כבד. הסטודנטית מחיפה, אין לי מושג מה היא מחפשת בי, חוץ מנסיעות ארוכות. וכל מה שאני חושב עליו זה מה לעזאזל קרה לערכים הקדושים שלי שהיו פעם. שאפילו פגישה קטנה ראשונה, לא מאפשרת להתעניין בכלל בבחורות אחרות. ופה פתאום אני מוצא את עצמי יוצא בו זמנית עם 2 בחורות?! (ומנסה לנפנף שלישית)

אז איך זה בעצם קרה. איפה בדיוק הבחור החדש הזה, שאני נהייתי, אבל לא מכיר, נוצר? חשבתי שהטיול יצר אותו, אבל אין הרבה סיכוי. בדוגרי, בטיול לא עשיתי כמעט כלום, בחורות וייז. בהתחלה הרגשתי שאנחנו עוד ביחד ולא רציתי בכלל בחורות אחרות. אחר כך הרגשתי שאם אני כבר מתחיל להתחיל עם בחורות ומנסה לשכב איתן, אני סותם את הגולל על מה שהיה לי ולסימפוני. לא הייתי מסוגל להכריז שאנחנו לא חוזרים, רק כשהגעתי ארצה, דיברנו ברצינות והשלמתי, או משלים לי לאיטי.

על המחשב מודבק מגנט, סימפ' קנתה לי אותו מתישהו. ליום ההולדת, או יום השנה שלנו ביחד. ריבוע שחור גדול שעליו כתוב באותיות לבנות מינימליסטיות משפט משיר שכל כך אהבנו. בזמנו זה היה מתוק ונהדר, שטויות חמודות של זוגות, כיום זה מביט אלי במעין אירוניה מתגרה:

Don't say you're happy

out there without me

I know you can't be

לא משנה כמה שאני אצעק עליו שכן, הנה אני יכול, אני מצליח, אני מאושר. הוא עדיין שם, סימן בולט, לבן על שחור על אפור מחשב, טוען את טענתו. מנאייק! אני לא מקשיב לו. אז כן, הוא הפך להיות הסדין האדום מול העיניים שלי. לצאת לחיים ולתפוס כמה שיותר שאני יכול מהם. כנראה שדווקא סימפ' יצרה את המפלצת שאני מרגיש שאני עכשיו. בין ללמד אותי מה אהבה ומה זה מערכת יחסים מאושרת, היא גם למדה אותי מה בחורות אוהבות, היא שפתחה אותי רגשית, היא שלימדה אותי להתלבש, היא שלימדה מישהו שגדול ממנה שארבע שנים לא מעט טריקים במיטה ושלא צריך להתבייש לדבר אליהם. הטיול רק הוסיף את הביטחון העצמי, הפתיחות, הסיפורים המשעשעים ואת החוצפה.

האמת שאני כבר לא מרגיש כמו מפלצת. שרמוט, לפעמים. אבל אני בסדר אני. מקווה.

אין כמו ארבע שעות של אהוד בנאי, אוסף שאספתי מאנשים בזמן הטיול בשביל להירגע בצהרים חמים. מרגיש כבר הרבה יותר טוב. אכלתי, שתיתי, התפננתי, וסידרתי קצת את המחשבות בבלוג. כדאי שאני אלך לעשות כלים, לזרוק את הפח, להחזיר את הבית למצב נורמאלי לפני שההורים יחזרו בערב ואני אחזור לשגרת חיפוש העבודה המשולמת.