מחפש מברג פנוי להברגה

כן, יצאתי לרגילה. כן, גם אני מופתע. זה מאוד לא צפוי. לא שהכריחו אותי חס ושלום או משהוא כזה.

פשוט ביום רביעי בלילה חבר הודיע שהוא יקבל חצי שבוע ראשון חופש וחבר אחר הודיע שהוא קיבל את החצי השני של השבוע חופש. רק רגע, אני חושב, אני כבר הרבה זמן חושב על מתי לבזבז את הרגילה שלי. לא מצאתי עד עכשיו סיבה מוצדקת, אז למה לא עכשיו.

העברתי את יום חמישי בניסיונות לקבל אישור ולדחות את התורניות שלי בשבוע. והנה אני ברגילה! כרגיל, דווקא כשכל המדינה חוזרת לעבודה ולימודים כרגיל אני יוצא לרגיל(ה). לפחות החוף ים לא יהיה מלא בזאטוטים צווחנים.

עכשיו, לאור הפתאומיות והספונטאניות של הרגילה הזאת, אני לא ממש בטוח מה אני עומד לעשות בה! בהייה בטלוויזיה והתנוונות מול המחשב זה ברירת המחדל. מה שנקרא, הרצוי אך לא המצוי. אני לא אתן לעצמי!

אז מה על מה כבר חשבתי לעשות:

• מרתון סטנדאפ בצוותא


• לטייל ביפו – אתם מאמינים שבאמת לא הייתי אף פעם בגבעה של יפו העתיקה!


• טיול אופניים ספציפי שאני מתחנן כבר הרבה זמן. שני אפשריות, או שיסיעו אותי ואת האופניים לשם וחזרה או שאני אפרוש את זה לטיול יומיים. זה פשוט ארוך מידי.


• לאכול בכמה מקומות שכבר הרבה זמן אני רוצה לנסות; שנגרילה (תאילנדי), באגדיר (בר-בורגר)


• לחזור להשקיע קצת יותר בחדש כושר.

 וכל הסידורים שאני דוחה בתירוץ שאין לי זמן:

• תיקון מיני דיסק


• תיקון פלאפון


• לקנות בגדים חדשים


• לברר על ציוד לאופניים (תיק לסבל ומתקן למים)


• עדשות חד פעמיות שבועיות מאופטיקנה


• לסדר את הכרטיסים למשינה לאמצע ספטמבר

בברכת, חוזרים לצבא רק עוד שמונה יום, "אותך בחרתי מכל החיילים, ואותך קידשתי, פז"מך יהיה כחול על שפת הים ושהפלפלים של סמ"רך ינצנצו ככוכבים שבשמי הלילה של כנען!".

נו, אז משהו יודע איפה עושים בנג'י?!

למה אני מרגיש שהחיים חולפים על פני? או אולי פשוט הם רצים מהר מידי ואני בקצב הסבבי שלי, הקצב הנכון. כמה ממכם עצרתם בלילה והרמתם את הראש לשמיים? מי שטרח, להאט, להסתכל, לחשוב ולהתפעל – זכה.

ישבתי וחשבתי, הסתכלתי. חוץ מהמון כוכבים קטנים ויפים יש כוכב אחד בוהק, בהיר וזוהר. אין מצב שאפילו בעיר לא רואים אותו. מסתבר שזה מאדים. פשוט יפה, אפילו קצת אדמדם. אבל כמה אנשים טרחו להסתכל למעלה, לראות אותו ולחשוב מה זה. אפילו לבדוק ולגלות שזה מאדים, שהוא מסתבר נמצא הכי קרוב לכדור הארץ במלנתלפיים שנה האחרונות.

מי שטרח, שירים את היד. כולם פשוט רצים ועסוקים מידי בשביל לשים לב לדקויות הקטנות בחיים. זוהי ההזדמנות שלכם לשנות, צאו החוצה עוד הלילה, רצוי עם בן-זוג ומזרון, אבל גם לבד זה פנאן. תמצאו פינה חשוכה ושקטה, תשכבו, תירגעו ותיהנו מהיופי של הטבע. תקשיבו לשקט של הלילה ותשאפו את האוויר הצלול והקריר. אם תסתכלו דרומה בבערך חצי הגובה לא תוכלו לפספס כוכב בוהק ואדמדם קלות. תנוחו, תחשבו, תהיו בשקט, תהרהרו, תירגעו ותשמחו.

ספרו לי איך היה...

ביטוי מצויין לפוסט - גם כוכבים וגם זמן
לקחתי מפה

הבנתי למה אנשים חושבים שאני שקט ורציני. אני פשוט רוב הזמן חושב ומהרהר. אומרים לי משהו, אני לא זורק ישר את מה שיש לי בראש, אלא מנתח את זה בראש. אני אומר רק את התוצר המעובד. בגלל ההשהיה והמבט המהורהר חושבים שאני מרוחק ושתקן. עד שמכירים אותי באמת ופוגשים את הטירוף...

אחרי איזה שבועיים שלא כתבתי, אני מרגיש צורך לכתוב. לא כי בא לי, אלא הרגשת מחויבות. הבעיה היא, שכשאני כותב אני רוצה שיהיה לפוסט משמעות; או דברים מהלב או סיפור משעשע. לא התבכיינות חסרת טעם, לא קשקושי יום יום...

אצלי הכתיבה היא לא תהליך זורם. כל מילה ומשפט יוצאים במחשבה רבה. אני יושב וחושב על הנושא, על ראשי הפרקים, על משפטי המפתח. לאחר מכן אני מתחיל לכתוב. בדרך כלל יוצאים דברים שונים ממה שתכננתי לכתוב. אז אני צריך לעבור לתקן שגיעוט חטיב, להעיף חלקים בלתי קשורים לנושא הפוסט ולהרחיב בנושאים בלתי ברורים. כלומר אני כותב ביזע רב (במיוחד אם המזגן לא פועל), במשך שעה-שעתיים.

יש לי נושא לפוסט שהוא רציני, גדול, מוזר, מלא תהיות והתחרטויות, עם קורטוב צחוק והרבה סקס. כלומר נשמע סיפור מושלם. אבל, הסיפור כל כך מלא תהיות שכל פעם שאני רוצה לכתוב עליו, אני לא מצליח להחליט איך אני מרגיש בקשר לסיפור. יוצא שאני יושב דקות ארוכות מול סימן מחשב מהבהב. אף אחד לא יודע על הסיפור ועל כמה שאני מצטער על המקרה.

כבר עברו שבועיים שאני מנסה לכתוב ויש לי רק רעיונות ומשפט אחד שכבר מחקתי. החלטתי לוותר בינתיים. אני אשב בשקט, אבין איך אני מרגיש ורק אז אכתוב. או שבעצם אני אכתוב ואז אני אבין איך אני מרגיש...

עד הפוסט הבא, אני אכתוב סתם פוסט על לא סתם נושא. התחלתי לקיים את הבטחתי מלפני שני פוסטים; להתחיל לצאת עם חברים אחרים. יצאתי פעם אחת עם חבר חדש מהצבא ופעם אחרת עם חברים מהתיכון שלא פגשתי כבר כמה חודשים. איך היה? כיף. יותר כיף מיציאות הרגילות, יותר ספונטאניות ומצחיקות. אבל שיעמם לי לבד אז יצאתי גם עם החבורה הרגילה והרגשתי את השינוי הזה. כמה היה יותר כיף עם החדשים (או חברים ישנים שחודש הקשר). כמה מדכא ומשעמם יכול להיות הזמן איתם. בקיצקץ' אני בדרך הנכונה וכיף לי, חוץ מהזמן שבו אני חושב על המקרה שיסופר בעתיד. אני צריך ללכת למקום שקט ורחוק מבני אדם (מי אם לא אני ידע על המקומות האלו) ולחשוב, להוציא כבר את התסבוכת הזאת מהראש שלי.

נ.ב. מה הסיפור עם כל הווירוסים האלו. אני עובד כמו מטורף בצבא, חוזר אחרי כמה ימים, פותח דואל ומה אני רואה? יש לי עשרות דואלים חדשים, כמעט הכול וירוסים. במקרה היחסית טוב זה סתם ספאם. חוץ משני מקרים נפלאים שאנשים שואלים אותי למה אני לא מעדכן (לא קראתם, אני הייתי בצבא וכשאני בבית אני לא מצליח לכתוב בגלל הנושא הבעייתי הזה) ולאן נעלמתי.

עוד פעם אני כותב את הפוסט השבועי מאוחר מידי. פשוט כבר אין לי כוח לכתוב. אין לי על מה, אין לי משהו חשוב להגיד. אני עדיין בישראבלוג בגלל שאני אוהב לקרוא. וכי יש לי יום חופש בלתי מתוכנן ובלתי מנוצל...

השבוע מלאו לי שנתיים בצבא. התגייסתי בשישי לאוגוסט שנת 2001. נראה לי כאליו זה היה אתמול והנה אני במצב שאם הייתי בקרבי, הייתי במעמד של "פזמ זונה" . מה שנקרא פז"מניק אבל עדין נטחן (עד שנתיים וארבע חודש). אבל אני כבר לא בקרבי (כבר הרבה מאוד-מאוד זמן). זה לא שטחנתי מאז חצי שנה בצבא ולכן אני גם לא אפסיק לטחון.

כלומר זה לא באמת משנה, שבצג של המחשב היה כתוב ב"תוכנת הפזמ" שאני עשיתי 66.666% אחוז מהשרות הצבאי שלי. היה לי הזדמנות לצחוק על מי שהתגייס כמה ימים אחרי שהם צ'ונגים! אבל היתרון הוא זה שאפשר להתחיל לספור אחורה; חופש"ש (חופשת שיחרור) עוד 11 חודש. השקד הכינה לי שלט שבו צריך לסמן כל חודש עד השחרור. אני לא מאמין שהיא עוד חודש משתחררת, אני זוכר אותה כשאני כבר כמה חודשים ביחידה מגיעה חדשה ורעננה מהבקו"מ ועכשיו היא משתחררת לפני!

יש לי שירות נורא נוח. נחתי באחת מהיחידות הכי טובות בצבא; התנאים מצוינים, שלושה או ארבעה ימים בשבוע אני בקריה (אם אתם בקריה ורואים בחור עם משקפיים, נעלים וכומתה אדומים, בלי נשק ובלי תג יחידה תגידו; שלום מברג!), העבודה מעניינת, יש לי אחריות ומאוד מתחשבים בדעתי המקצועית ואני ראש חולייה שכוללת אותי, עוד חייל ועוד אחד שיגיע ביום ראשון. בקיצור אני מרוצה. באמת?

אני לא מצליח להפסיק לחשוב, זה השרות הצבאי שלי? אני תורם, אבל לא ככה צבא צריך להיות. אני אפילו לא זוכר את הפעם האחרונה שיריתי בנשק. אני עוזר לפעילות מבצעית, אבל קצת, בעיקר בעקיפין. לפני ההודנה, זה היה מאוד מספק לשמוע ברדיו שנתפס המחבל אחמד או מוסטפה (תמיד קוראים להם ככה) ואתה יודע שיש לך קשר בזה. אבל למה לא עזרתי יותר, זה לא הייתי אני שהסברתי ללוחם...

אני בקשרים עם כמה מהיחידות המובחרות בצה"ל ואני בטוח שאם אני אבקש הם ימשכו אותי אליהם. אני מאמין שגם מפקד היחידה ייתן לי לעבור ליחידה קרבית אם אני אחפוף מישהו חודש-חודשיים. השאלה הגדולה היא אם אני רוצה.

החיים שלי טובים מידי, יהיה קשה לוותר על הכול: אני לא אוכל לצאת באמצע השבוע, כי אני אהיה תקוע בבסיס. אני חוזר לסגור שבתות ולשמור. אי אפשר להתחיל ללמוד כמו שאני רוצה. חזרה למשמעת; אין לבוא על אזרחי, חזרה למסדרי בוקר, עוד פעם צריך לברוח מהרס"ר. עבודה יותר שחורה, פחות מעניינת, יותר פיזית ואין לי להפיל אותה על מישהו. אבל אני עובד בצמוד עם אחלה אנשים, עבודה מבצעית!

אחרי שירד לי הפרופיל לפרופיל 45 (רפואי), נשלחתי לקצין מיון. היה לי ברור שאם הפרופיל החדש אני קל"ב אלא אם אני אבקש. חשבתי האם כדי לבקש בסיס סגור? לא ביקשתי ונשלחתי ליחידה הנוכחית. אחרי כמה שבועות חשבתי, האם זו הייתה החלטה נכונה?

אפסנאי אחד שפגשתי אמר משפט חכם (די מפתיע בהתחשב שהוא אפסנאי); "כל אנשי המודיעין האלו, מרגישים קצת מבצעיות ורוצים עוד. פה באפסנאות אין מבצעי, אין עבודה לפני תשע ואחרי שלוש, כולם רוצים הביתה, לא לקרבי." הוא אמר את זה על בחור ששנינו הכרנו רק בפנים שהחליט ללכת להיות לוחם, חתם עוד שנה וחצי שס"ן (שרות סדיר נוסף – אימת הסדירניקים) והתחיל מסלול בצנחנים.

אני צריך להחליט, כבר שנה וחצי אני חושב, ונשאר לי רק עוד שנה. אז קרבי אני לא יכול להיות אבל איש מודיעין ביחידה מובחרת (עם פטורים) אני יכול. ורוצה?

ביום חמישי בלילה, הדרך חזרה מבננה ביץ', גרמה לי לחשוב. מאז אני רק חושב על החיים. הנסיעה האיטית, בפקק, הביתה והחוסר במוזיקה נורמאלית ברדיו נתנה לי זמן לחשוב בשקט. בנוסף, הג'ינג'י נהג ולא היה לי חשק לדבר.

חזרנו מעוד יציאה נחמדה, אבל מה, זה הכול? החיים שלי כיום, הם שעמום ארוך. במשך השבוע, אני חייל ג'ובניק. העבודה מעניינת, אבל כבר נמאסת אחרי שנה וחצי באותו התפקיד. אני חוזר (כשיוצאים) הביתה בערב, מעביר את הזמן בטלוויזיה, מחשב או ספר. במקרה הטוב, פעמיים-שלוש בשבוע, יוצאים. כמעט תמיד לאותם מקומות, כמעט תמיד אותו הדבר, תמיד אותם אנשים. נחמד, אבל לא מעבר. כבר כמעט אף פעם אני לא חוזר ואומר; איזה כיף היה!

נראה לי שאני צריך חברים חדשים, כאלו פרועים, כיפים שחיים את הרגע. שיספרו לי בדיחה מצחיקה ויזרמו עם הרגע. שיתקשרו אלי באחת בלילה ויגידו שהם עוד 10 דקות בבית שלי לאסוף אותי ליציאה. אבל יותר ממחשבות על החיובי שיכול להיות, חשבתי על השלילי.

נמאס לי להיות זה שרוצה לעשות משהו חדש ופרוע והם לא רוצים.

נמאס לי לריב עם הג'ינג'י כאילו אנחנו זוג נשוי.

נמאס לי מהבדיחות החוזרות והלא מצחיקות.

נמאס לי לצאת עם שלושת החברים הקבועים, אלא אם אני מביא חבר חדש.

נמאס לי להיות זה שמארגן.

נמאס לי לשתות כמעט לבד.

נמאס לי להיות זה שלוחץ ללכת לעוד מקום אחרי היציאה כי 'הלילה עוד צעיר'. במילא אין מה לעשות בבית.

נמאס לי לשתות כמעט לבד.

נמאס לי להיות היחידי שלא בתול והיחידי שמתחיל עם בחורות.

נמאס לי, פשוט נמאס לי מזה!

החלטתי, אני צריך חברים חדשים. (אולי נתחיל אם מפגש ישראבלוג) אני צריך להחיש את התהליך ארוך השנים שאני עובר. לאט לאט אני הופך מביישן-שקט לאיש יותר ויותר פתוח, גם לרעיונות וגם לאנשים.

שמעתי משפט; "אם לא היו בדיקות ביטחוניות בכניסה, לא היו לי חיי מין בכלל!" . זה כל כך נכון לגביי. אני סופר את הזמן שעבר מהפעם האחרונה שלי לפי בחירות שהיו בארץ. יכול להיות (בטוח) שזה קשור לעובדה שאני מתחיל עם בחורה רק אחת לחודשיים, בערך.

אני צריך להוציא כמה רעיונות מהראש. להפסיק לחשוב ולהתפלצף בראש על איך ולמה הבחורה הזאת. פשוט לנסות. לא להמציא סיבות למה היא לא בשבילי. פשוט לנסות. לקלוט שאם אני נמשך לבחורה זה לא אומר שהיא מעבר להשגתי. פשוט לנסות. להאמין שאני יכול לנהל small-talk מעניין. פשוט לנסות. לחשוב שאני יכול לפתח עניינים. פשוט לנסות. להבין שאם בחורה נמשכת אלי, זה לא אומר שהיא לא שווה. פשוט לנסות. שום דבר רע לא יקרה. פשוט לנסות! אולי אם אני אכתוב את זה הרבה, אני גם אחשוב ואתנהג ככה!

נכון, הפוסט הזה מאוד דומה לקטע בסוף של הפוסט הקודם. הרגשתי שלא פיתחתי את הנושא מספיק, שלא כתבתי עליו בצורה שלמה ונכונה. מחקתי את הקטע בסוף הפוסט הקודם ועבדתי כמה שעות על לכתוב את מה שאני מרגיש בצורה מלאה, נכונה, מושכת ונכונה דקדוקית. זה שחלקים ממה שכתבתי נמחקו בגלל תקלה טכנית, לא עזר. כן, אני יודע שאני אוהב להשתמש במוטיב חוזר!

לא לקחת את זה אישית, אבל אין לי רצון בתגובות בסגנון של; "יהיה טוב". לא צריך את זה. אני אשמח לכל מיני תגובות אחרות; תגובות מזדהות, תגובות צוחקות, תגובות מעליבות, תגובות עם הצעות אמיתיות לשיפור, רק לא תגובות בנאליות.

זה רק משביז אותי שמישהו מרחם אלי ומנסה לעודד אותי באמרות חסרות קשר ויעוד. אבל רק שיהיה ברור - אני אוהב תגובות!

אתמול הייתי בפעם השלישית השבוע בסינמה חוף. הלילה האחרון היה גם הכי כיף. פעם ראשונה ראיתי את גריז. פעם ראשונה שראיתי את רוקי ושאני גם אשמע משהו מהסרט (חוץ מבני נוער צווחניים).

הג'ינג'י אסף אותי ישר מתל אביב מצויד בשני כסאות מתקפלים. למדנו שיש שלוש אפשריות; לבוא מוקדם, לתפוס מקום טוב ואז להירקב ולחכות שיבואו עוד אנשים ולראות רצף של חמישה פרסומות עוד פעם ועוד פעם עד שאתה יודע בעל פה את הטקסט בפרסומות יותר טוב מהבלונדינית שמופיעה בו.

אפשרות שנייה, לבוא באיחור אופנתי כמה שניות לפני שהסרט מתחיל. אבל אז לא נשארים מקומות. לא רק כסאות אלא אפילו אין מקום נורמאלי להניח את המגבת.

אפשרות שלישית, הכי חכמה, רק חבל שהבנו שהיא הכי חכמה רק ביום האחרון זה פשוט להביא כיסא מהבית. להגיע קצת לפני שהסרט מתחיל ולהתיישב בנוחות.

שרנו, צחקנו, דיברתי עם בחורה לידינו. הן היו חבורה מצחיקה, לא נפשית אלא פיזית. בת אחת הייתה רזה וגבוהה, אחרת שמנמנה והשלישית שמנה. כאליו הושיבו אותן לפי הסדר. מסתבר שאחת מהן בחרה בתיכון את גריז בתור סרט הקאלט שלה ופעם פעמיים בשבוע הייתה רואה אותו. היא כמובן ידעה את כל הטקסטים בעל פה. זה נשמע לי מוזר, מכל הסרטים, לבחור דווקא את גריז בתור קאלט. לא רק זה אלא שכשהיה את רוקי הן לא הבינו איך רוקי יכול להיות קאלט. על זה נאמר המשפט, "כל אחד והסטייה שלו".

במהלך גריז, שלחתי הודעת SMS לתמרי. ידעתי שהיא אמורה להגיע גם לסינמה חוף. אבל מה, כמה שניות אחרי שאני שולח את ההודעה הנייד שלי שובק חיים בסדרת צפצופים מעוררת רחמים והבהובי בטרייה. זה מה שקורה שכל היומיים בצבא מדברים המון בנייד ולא מביאים מטען. בכעס רב הייתי צריך לשלוח את ההודעה שוב, ממכשיר אחר.

קבלתי הודעה: "הנני כאן, אני ליד המקרן". הגיעה ההפסקה בין הסרטים והלכתי לחפש אותה. הסתובבתי ליד המקרן ולא מצאתי אותה. שלחתי לה הודעה שבה אני קורא לה שקרנית. והלכתי לחפש שירותים. אין שירותים בסביבה ולי נמאס לחפש אז החלטתי (פרוע שכמוני) ללכת לGreat outdoor bathroom . מה שנקרא "הים". נכנסתי, שלפתי, השתנתי, החזרתי את המפלצת למכנסיים (מצטער מושית, פליטה כתיבתית) ויצאתי מהמים שמח וטוב לב. היה שם זוג שישב ליד החוף וראה מה עשיתי (נראה לי לפחות) אז עשיתי את עצמי שיכור (כוס בירה אחת בסה"כ) והתעלמתי מהם.

תמרי שלחה לי חזרה שהם עברו לליד דוכן ההיניקן. אז הלכתי לשם. אני מחפש אותה ולא מוצא. אני מתחיל להתעצבן, מנסה להתקשר אליה (נראה לי שיש לה פחד משיחות טלפון) ואין תשובה אז אני חוזר לג'ינג'י.

אז אני מקבל הודעה שאומרת שהם עברו שוב ואני אוותר וזהו. ישבנו ראינו את רוקי, רקדנו קצת במקום, שרנו הרבה עם האנשים מסביב והיה כיף.

לקראת רבע השעה האחרונה הרבה אנשים התחילו לצאת כדי לנצח את הפקקים. כלומר שנגמר הסרט לא היה טעם למהר כי במילא הכול פקוק ואנחנו לא ממהרים. נשארנו לשבת ולדבר על הסרטים. פתאום אני רואה תמר אחת עוברת מולי, אני פוצח בקריאות "תמר, תמרי!". אז פגשתי את קטיה והחברה האחרת שאני לא זוכר את השם שלה (טל/י??) ויאללה בי. חוץ מזה תמרי אומרת שאין לה חברים אבל יוצאת עם פלוגה שלמה.

חיכינו עוד כמה דקות ונסענו הבייתה, כמובן שעדיין היו פקקים כל הדרך. כל הנסיעה בפקק אני ניסיתי לשכנע שאני מכיר קיצור דרך הצומת הקרובה ושיפנה, אבל הג'ינג'י כבר לא סומך על דרכי הקיצור שלי וסירב לנסוע מכל מקום שלא כלל פקק ענקי.