מחפש מברג פנוי להברגה

טרמפים זה כיף. אתה פוגש אנשים מוזרים ומעשעים באמצע הדרך. לא שהייתי נוהג לנסוע בטרמפים במיוחד, הרי אני פחדן מידי וילד טוב מידי, אבל עכשיו כשיש לי מכונית משלי אני בכלל לא מרים את אצבעי. אז הפתרון הוא לקחת טרמפסטים:

יום רביעי בלילה, אפשהו בכרמל בחיפה, שתי פרחות שמנמנות, לובשות את מיטב בגדי הפאקצות הורודים מחפשות טרמפ לעיר הנוער ליד הים. החלשנו את הרדיו, והצענו להן את הטרמפ המושלם, בדיוק עד למקום שהן צריכות. אבל הן לא ידעו מה נופל אליהן, ברגע שהן נכנסנו והתחלתי לנסוע, הוצאנו את הדיסק הכי Hard-core שיש לי – Rammstien והפעלנו בעוצמה מחרישת אוזניים. אין כמו רוק כבד אלטרנטיבי בגרמנית כדי להעלות מבטי של אימה על פניהן. אחרי רבע שעה, כשהגענו וחפשנו מקום חניה, אחת מהן פתחה את הפה: "תתן לנו לצאת פה, או שתכריח אותנו להשאר עוד?" הבורג - אימת הפרחות!

לעומת זאת, היום בצהרים, בדרכנו לחומוס בעוספייה/דליית אל כרמל ראינו ביציאה מחיפה היפי קטן וחמוד, שרוואל, שיער ארוך, תיק גדול וכל שאר האביזרים הנחוצים לקהיליית השאנטי. הסענו אותו לעוספייה תוך כדי שהוא סיפר לנו סיפורים. הוא שוכר דירה בעוספייה, כי הוא אוהב את האווירה הרגועה והכפרית, את תפיסת החיים הדרוזית. זה גם מזכיר לו את הודו, יקירת נפשו, כבר שלוש שנים שהוא מתגעגע לשם. בחור משעשע. בכלל כל הרעיון משעשע משהו, אני לא מכיר אשכנזי שבחר לגור בעוספייה, חוץ ממנו ומנפתלי הרץ אימבר.

אני שכחתי אצלה את הכובע שלי וסוכריות.

היא שוכחת אצלי את האזיקים שלה, אלו עם הפרווה השחורה...

המממ...  

איזה בחורה

ואיזה ראש

בדיוק כמו שלי...  

פרו!

כן, פרו.

גם לי יש פרו.

וואלה...

סוף סוף אני יודע שיש לי 24 מנויים

ואיזה 30 בלוגים מקשרים.

וואלה...

שימושי, אני לא בטוח,

אבל נחמד, זה בטוח,

וואלה...

בימים האחרונים הייתי בצפון, אצלה כמובן. נסענו שני זוגות ביחד לאירוע חוף האקסטרים של סלקום, היה משעמם, אז הלכנו משם וידה ידה ידה היינו רטובים לגמרי מחכים למונית או משהו שייקח אותנו הביתה. אבל מי יכניס אותנו למונית בלילה כשאנחנו רטובים לגמרי ומסריחים כמו הים. אז מה עושים? את מירוץ הועידה! יש כאלו שיטענו שקוראים לזה מירוץ ישיבה או מירוץ קוקוס (Caucus-race במקור) אבל זה לא באמת משנה. סמפוני טענה שקוראים לזה מירוץ חבירבורים והחלה במירוץ.

למקרה שיש לכם חור חמור בהשכלה ועדיין לא הבנתם שלואיס קרול היה פדופיל מטורף ומסומם:

"מה שביקשתי לומר," המשיך הדודו בקול נעלב, "הוא, שהדבר היעיל

ביותר שיוכל לייבש אותנו הינו מירוץ - ישיבה."

"מה זה מירוץ - ישיבה?" שאלה עליסה, ולא מפני שרצתה מאד לדעת,

אלא משום שהדודו השתתק כאילו חשב שמישהו חייב לדבר ושום יצור

מלבדה לא נטה כנראה לומר משהו.

"ובכן," אמר הדודו, "ההסבר הטוב ביותר לכך הוא עצם המעשה." (וכיון

שגם אתם תרצו אולי לנסות את הדבר בעצמכם, אספר לכם איך ניהל

הדודו את העסק.) קודם כול הוא סימן מסלול-מירוצים, כמין עיגול

"הצורה המדויקת אינה חשובה," אמר. ואחר-כך הוצבה החבורה כולה

לאורך המסלול. פה ושם. לא נשמעה קריאת "חת שתים שלש - רוץ", אלא

כולם התחילו לרוץ כשהתחשק להם והסתלקו כשהתחשק להם, ולכן לא

היה פשוט וקל לדעת מתי הסתיים המירוץ. מכל מקום, לאחר שרצו חצי

שעה, פחות או יותר, והיו שוב יבשים לגמרי, קרא הדודו פתאום:

"המירוץ נגמר!" וכולם הצטופפו סביבו מתנשמים בכבדות ושאלו: "אבל

 מי נצח?"

התרגום נלקח משיעור פיזיקה ספרותית, עליסה בארץ הפלאות, מאת לואיס קרול

עכשיו הבנתם, מרוץ מעגל, אמצע הלילה וסימפוני רצה במעגלים לעיניהם המשתאות של עוברים ושבים. אולי מחמם ומעייף זה כן, אבל לא באמת מייבש ושום ישועה לא מגיעה לקחת אותנו. עד שהיא רק מרימה יד לטרמפ והינה טרמפ ישיר הביתה לארבעתנו עוצר. ♫ לו הייתי כוסית, יבה דבה דבה די... ♪

למחרת, בדרך לניצנים, ערסים קטנים צפרו לנו. אבל לא מהמכונית. הם עברו אותנו ברגל, חזרו חזרה, הוציא משרוקית וציפצפו בה. מתוחכם והגיוני כמעט כמו להוליד אותם. אבל רק רגע זה אומר שאני נהפכתי לפריק? ערסים ברחוב מציקים לי.

ברכבת זה החמיר, הם כבר זרקו עלינו אבנים. הילדים הקטנים בפחונים ליד הרכבת בלוד השתעממו מלרכב ולרדוף אחרי העיזים שלהם והחליטו שיהיה הרבה יותר מגניב לזרוק אבנים על הרכבת. כמעט שבר את החלון מאחורי וזה כבר פעם שנייה שזה קורה. אחלה מקום, לוד.

בכפר המוזיקה של חברת משקאות גדולה מסוימת שאני לא אזכיר כי אני לא אוהב אותם, היה כיף, כצפוי, אפילו מואי כיף. פעם שנייה יותר כיף, אבל נראה לי שזה תלוי בעיקר בעם מי הולכים. אבל פאק, הבדיקות אבטחה, מזל שהם הסכימו לוותר לי על הבדיקה הראקטלית. חוץ מזה הם עשו הכל, כולל לשפוך את המים בבקבוק, לפתוח את הפאנל של הנייד ולאסור על המפתחות שלי להיכנס לכפר. אבל מחשבה חיובית; כמה טוב שחיי המין שלי כבר לא מסתכמים במישושים בבדיקות אבטחה פולשניות.

לעומת כל בדיקות הסמים שעברתי, בהופעות, נראה היה כאילו כל האומנים היו מסוממים, חלק מאלכוהול, חלק מדברים אחרים. שחר אבן צור בתחתונים, עניבה ופחית בירה, הקלידנית של איזבו אפאתית לחלוטין, מעשנת סיגריה ורק יוני בלוך, צלול, ביישן ולא קשור לשום דבר. בשלב מסוים עזבנו את הדוחק שמקדימה ועלינו על האמפי האחורי. משם רואים את הגלים, ואיזה גלים. נראה כאילו לנפטון נמאס מהרעש, מהמסטולים, מזה שלא נותנים לצבי הים שלו מקום להתרבות ופשוט החליט להציף את כפר הארורים. שום דבר שטרקטור של חמש טון לא מסוגל לסדר עם כמה טונות של חול.

"I can't tell you why
People go insane,
I can show you how
You could do the same"
♫ Shadow On The Sun - AudioSlave

זהו, עבר לו יום חמישי, ה5/8/2004 , סיימתי שלוש שנים מינוס יום אחד של שירות למדינה. השלט שבתמונה הפסיק להיות כמו חלום, הנה אנחנו, אותם אנשים שפגשתי בבקו"ם לפני שלוש שנים, רק שונים לגמרי מבפנים, עומדים מתחת לשלט ומשתחררים. את החיוך אי אפשר להוריד אפילו עם שפכטל.

להשתחרר זה לא יותר מידי קשה, הרבה יותר קל מלהתגייס. זה לא לוקח הרבה זמן, חוץ מהתור לאפסנאות שגם בה בקושי בודקים האם החזרת את הציוד שלך. כמה תחנות והופ קיבלתי תעודת מילואים, נותנים הצבה למילואים ויאללה עוף לנו מהעיניים. כמו שחבר שלי הציג את זה: זה קצת מאכזב, אחרי שלוש שנים זורקים אותך. הרי זה לא שציפיתי שבוגי או מופז יעמדו מחוץ לשער וימחאו לי כפיים, למרות שזה יכול להיות נחמד. אבל אפילו מילה טובה לא נותנים." אבל התגברתי.

הלכנו לאכול ארוחת משתררים בבורגר קינג של תל השומר. מסתבר שאם מראים תעודת שחרור מקבלים ארוחה ב19.90 ש"ח, רואים? לא סתם בזבזתי שלוש שנים.

חזרה הבייתה, מגלה שדלק למכונית החדשה זה קטע ממש ממש יקר! כלומר אני חייב למצוא עבודה, אבל זה קטע ששייך לפוסט הקודם.

בבית עובד טיפה בגינה, חוזר לישון ומתארגנים לצאת לחגוג בכפר הארורים בניצנים. מגלים שאחד החברים חולה (האזרחות משפיעה קשה עליו) ומבריז לנו. אז חיפשתי אם מישהו יכול להיות מוכן תוך שעה ורוצה לבוא במקומו לניצנים. אחרי טלפון לחצי מהאנשים בנייד שלי, אלו שאני מוכן לסבול אותם ללילה שלם, גילית שלכולם יש חיים. זה עובד, זה בצפון, זה בים המלח, זה יש לו דייט, עוד כמה סתם נמצאים בצבא וזה מלווה נוצרים נורווגים אוהבי ישראל בטיול לירושלים (?!). אז סירבתי להיכנס לדיכאון הרגיל של "אין לי חברים ואף אחד לא רוצה לבוא איתי לבלות", פאק איט, שיעשו מה שהם רוצים. בזבזנו כרטיס, שזה חבל אחרי שבשבילו חפרנו בפחים, אבל הוא לא באמת עלה לנו שום דבר. נסענו רק שניים. היה כיף.

בתמונה זקני צפת מחממים וכולם מנסים להתעלם. אמנם רוב האנשים שם היו תינוקות שמאור כהן הקים את הלהקה, אבל פאק, הם היו גרועים! (איזה משפט של זקנים, אני מרגיש זקן L)  לא היו להם פעם שירים טובים?! הם התעקשו לא לשיר שום דבר מוכר. כמה שעות אחרי זה סוף סוף היהודים. אני לא צריך אפילו להגיד איך היה, אין מצב שהיהודים יעשו הופעה שלא תקפיץ את כולם, מטורף. היו אפילו כמה שירים מהאלבום שבדרך.

"אנשים, עוצמים את העיניים,

ונרדמים כי מאוחר.

מה שנשאר לנסות כי בינתיים

אני ערה מהשבוע שעבר."

עוד ארון אחד – היהודים.

כמה עצוב, אבל אני חושב שאני אלך לישון. כי מאוחר ואני גם עייף... יום ארוך, מיוחד, מהנה והיסטורי.

זה אחד מהפוסטים שאני כותב אותם במשך שעות על גבי שעות, כבר כמה ימים וכל הזמן מוחק ומתקן. פרפקציוניסט שכמוני אף פעם לא יהיה מרוצה והציפורים כבר התעוררו אז אני פשוט אפרסם ואלך לישון...

השיר שמתנגן ברקע והוא גם הכי מתאים: אבא עורך דין –שייגעצ. (תקראו את המילים)

אז למה התכוונתי שהכול מסתדר לי בלי שאני דואג. לפני כמה ימים אני מקבל טלפון מאחד מהקצינים. הוא מכיר מנהל בחברת היי-טק שמחפשת עובדים. ידה ידה ידה, אני צריך לנסוע לחברה ברמת החייל, משהו בהתקנת ציוד תקשורת ומחשוב.

נשמע כדבר מצויין, אבל לא כל כך. אני יכול לכתוב ספרים שלמים על ילדותי הנעלמת אבל בעיקרון אני לא רוצה לעבוד בשלב הזה של החיים במשרד. שנתיים וחצי של התעסקות במודיעין ומחשוב השניאו את כל ההתנהלות המשרדית עלי. בימים האחרונים אני עובד כמה שעות ביום בצביעת הסורגים בבית, מעין החזרת טובה להורים תמורת המכונית. זה עבודה לא נוחה בשמש ובחום אבל אני באמת אוהב את זה. ההרגשה שאתה עושה משהו עם הידיים, כשאתה מרגיש את מזג האוויר וכשהבגדים מתלכלכים. אני מרגיש שאני סוף סוף עושה משהו אמיתי ולא דברים וירטואלים.

באותה מחשבה בדיוק הנחתי שכשימאס עלי החופש או כשיגמר הכסף של השיחרור, מה שיבוא קודם, אני אמצא לי עבודה מטומטמת וחסרת עתיד. משהו פיזי שאני ארגיש שאני עושה משהו. משהו בסגנון של תחנת דלק ושם הרי גם מקבלים מענק נוסף של 7000 שקל. האמת היא שאם היו לי ביצים וחבר שיבוא איתי הייתי באמת ממשיך בראש הזה ונוסע לאיזה מושב בערבה או קיבוץ בצפון בשביל לעבוד שם חודש/חודשיים. אז אם מישהו רואה את הביצים שלי שיודיע לי, כי זה מה שנראה לי שיהיה טוב לעשות כרגע בחיים שלי. (הערה: אם תשמעו אותי עובר לדבר על תיקון הפירמידה ההפוכה – תרביצו לי!)

הכוונה היא לעבודה במשהו קשה, משהו שאין לו עתיד. ככה גם לא יהיו לי בעיות רגשיות של לזרוק את העבודה ולעשות את מה שבא לי באותה תקופה. הרי אני אחד האנשים שיותר קשה להם להחליט ולהתחייב, לכל דבר. הכוונה בלעשות את מה שאני רוצה היא בעיקר להחליט שיש לי מספיק כסף ולעלות על המטוס הראשון לאירופה.

אבל רק רגע, עבודה בתור טכנאי התקנות מחשב, בחברה רצינית, עם משכורת רצינית, זה נורא בורגני כזה, לא? מה אני כזה בן אדם רציני, הנה אני מוצא עבודה אמיתית, מוותר על הטיול לחו"ל בגלל התנאים הטובים, מתחתן, מתחייב לבנק למשכנתא שאני בחיים לא אעמוד בה ומעביר את שאר החיים במחשבה מה יכולתי לעשות כשהייתי צעיר. אז אני יודע שקצת הגזמתי, אבל זה הכיוון שאני מרגיש שאני פונה אליו.

רק רגע, אני עוד פעם חוזר לזה, למה אני לא מנסה לרדוף אחרי העבודות שאני באמת רוצה לעשות כמו לעבוד ברכבת או להיות סאונד-מן. אולי בכלל שאני לא באמת יודע שום דבר רציני בציוד הגברה ובעצם זה תהיה עבודה בסחיבת רמקולים, אבל מה רע? חבר מברר לי אופציה, אולי הגב ידפק אבל אני אשמע הופעות בחינם.

לעומת זאת חברת היי-טק יכולה לשלם לי יותר מכל עבודה, אפילו כאלו עם מענק. היא גם, ברור, עבודה הרבה יותר קלה, פיזית ונפשית ועם הרבה אפשריות לעתיד. זו הזדמנות טובה מידי בשביל לזרוק אותה לעזאזל. אז לא זרקתי אותה, התקשרתי למנהל, קבענו פגישה, אני אתנהג יפה ואנסה לקבל אותה. אבל אני ממש לא אתאכזב אם אני לא אקבל אותה. התחנת דלק תחכה לי.

אני לא יכול להתעלם מאחת המחשבות היותר שנטי בזמן האחרון: רק רגע, אם אני צריך עבודה בשביל לשלם על הרכב ואני צריך רכב בשביל העבודה, אולי אני פשוט יכול לוותר על שניהם. אני, השרוואל שלי והאופניים באוהל בגינה, מה עוד צריך?

הרי אני זה שתמיד אמרתי לחברים, "שכר גבוה בעבודה, אבל מה עם הנשמה?" . אני זה שטענתי בתוקף שצריך לעבוד במה שאתה באמת אוהב ולא במה שאתה יכול להרוויח בו עוד כמה שקלים.

הגעתי לאחת הצמתים הראשיות בחיי ואני לא אוהב את הבחירות שאני עומד לעשות...

הערה: טוב לי פה, כמעט שש בבוקר, אוכל בייגלה, שותה בירה טובורג ומקליד בישראבלוג, פשוט, אבל פשוט טוב לי.

אם הייתי דמות ב South-Park ....

רוצים גם לבנות דמות בדמותכם? זה המקום.

מה אתם רוצים ממני? זה מצחיק באמצע הלילה כשאתה לא יכול להירדם. כבר הלכתי לסופר לקניות באחת בלילה, כבר שוטטתי ברחובות הנטושים. זה מה שנשאר לי לעשות

מישהו מוכן לגלות לי מי רשם אותי לישראוסקר. מחמיא לי להיות בבלוג המצולם ובבלוג הצבאי (עדיין רלוונטי?) אבל מי שם אותי שם? יש מתוודה. יש לי טרומה מסויימת מתחרויות פופולריות שכאלו, ראו מקרה פורים (בסוף הפוסט), אז נראה אם אני אחליט להתמודד או לא.