מחפש מברג פנוי להברגה

אירוניה תרבותית זה שבלאוס, שהאמריקאים תמכו בה צבאית וכלכלית, נגד ויאטנם ונגד הקומוניזם באופן כללי, אין בה היום מקדונלס, אפילו לא אחד. אם אתה רוצה אמריקניזציה לך תקנה פפסי בשקית פלסטיק ברחוב, תסתכל על שער הניצחון הכאילו צרפתי שנבנה מתרומת הבטון האמריקאי שהיה אמור להיות שדה התעופה החדש או שסתם תעמוד מתחת לרמזורים הבודדים שבעיר הבירה ותחלום.

בויאטנם, סמל לקומוניזם, המשפילה הגדולה של ארה"ב, אתה יכול ללכת ברחוב ראשי בסייגון, להתחיל את הבוקר במסעדת phu2000. תתיישב מתחת לתמונה של ביל קלינטון  מוצץ בביקורו את הנודלס בקר המפורסם של המקום. להמשיך לשווקים המקומיים שם תקנה דגל אמריקאי ויתנו לך דגל קומונסטי במחיר מוזל, אולי גם תהיה תייר טוב ותקנה כרזה קומוניסטית ישנה. תחצה את הכביש הפקוק עד אפס מקום באופנועים, תכנס לקניון הנוצץ, וכשימאס לך בין שטף הויאטנמים שבטירוף שופינג, תעצור בקולונל לארוחת צהרים. לא גנרל הו צי מין המשחרר המיתולוגי שמביט מפינות הרחוב. הקולונל הרלנד סנדרס – מקים רשת קנטקי פרייד ציקן, KFC.

אירוניה מָחְשְב-תית זה שיש לי במחשב לא מעט סרטים שהורדתי מאימיול, אבל לא בא למחשב להפעיל אותם. קונפליקט בין הכרטיס מסך לכרטיס קול יצר מצב שהם לא חיים בדו קיום משותף. מעין מיני מזרח תיכון בתוך מארז ATX אפור. אפשר או לראות את הסרט בטלווזיה אבל בלי אודיו. או אם חשוב לך גם לשמוע, אז להפעיל את הכרטיס קול ולשמוע, אבל לא לראות כלום חוץ ממסך שחור. אירוניה מחשבית שרק מתחזקת מזה שהמחשב הנישא מסרב להצליח לפתוח את הקבצים דרך הרשת.

אירוניה בורג-ית זה שעד שאני מוצא עבודה שאני מחבב וכשעבר כמעט חודש עד שאני בעצם כמעט זוכר עם מה מגיע "פוקצ'ה אנטיפסטי", או מה ההבדל בין 'קפה הפוך', 'קפה על חלב', 'אקספרסו על חלב', ו'קפוצינו' (אם מישהו יודע שיגיד לי) אני מחליט שאני עוזב הכול ויוצא לשביל ישראל. עוד פחות משלושה שבועות ואני בדרך, הולך950 ק"מ בשוונג אחד. אז עוד שבוע וקצת צריך להתפטר. אבל זה שטויות בדרך להגשים חלום.

נהייתי זונת רייטניג. אני מחלק פוסטים ארוכים לכמה קצרים. אז הנה, יום אחרי הפוסט הקודם, המשך עלילות הבורג וסיפוני עד לרגע זה. עוד לא החלטתי אם פוסטי סקס, מריבות, בגידות ואהבה נכזבת יעלו לי את הרייטינג או הצורה הדקדקנית והארוכה שאני מספר עליהם סתם מעצבנים ומורידים רייטינג. נהייתי זונת רייטנג, הא?

בכל מקרה אני מקווה שזה הפוסט האחרון באפיזודה. כלומר שמעכשיו אני לא אכתוב על זה יותר מכיוון שלא יהיה על מה לספר והכל יהיה שקט ושליו.

אחרי היום הפסודו שנתיים ביחד שלנו סימפוני חזרה לבחור שלה, זה עם הזין הקטן. החליטה לתת לו עוד סיכוי. הם חזרו להיות ביחד.

תחת מתקפת טילים חדשה ועם הרבה התלבטויות האם לבוא, החלטתי פשוט לא לחשוב מה הצעד ההגיוני ואני למרות הכול באתי אליה כמה ימים אחרי זה. התוכניות המקורית שלה הייתה שלא נשכב, או לפחות ככה היא אמרה. שכבנו. אחרי שהיא גמרה היא עצרה אותי, כשהחרמנות שלה ירדה ולא חסמה את השכל, הרגשות אשם על הבגידה שלה עלו. בצורה מפתיעה השותפות לבגידה לא גרם לי הרגיש רע, גם לא זה שגרמתי לה לבגוד. הרגשתי ניצחון וכוח שככה הצלחתי לכבוש, שככה היחסים שלהם חלשים. כן הרגשתי קצת רע מזה שלא רע לי, שנעלמו לי הערכים המוסרים שלי.

בכל זאת שכבנו גם למחרת בבוקר. היא דיברה עם חברה שלה ועשתה איזשהו תרגיל פסיכולוגי על עצמה ושכנעה את עצמה שזה בסדר. בערך.

בצהרים נתקענו במקלט של הגרנד קניון בזמן התקפת טילים על חיפה. אז העברנו את הזמן בדרך שאנחנו מכירים הכי טוב – בשטויות. רקדנו ואלסים למוזיקה שאנחנו זמזמנו וקשקשנו, בעיקר קשקשנו. דיברנו על זה שאנחנו האחד והיחיד של האחר. על שאם היא לא הייתה בצבא כבר עכשיו היינו מחפשים לשכור לנו דירה קטנה וחביבה בדרום תל אביב.

אני אמרתי ששיניתי את דעתי ושאני רוצה שכן נחזור להיות ביחד. היא שתקה. לא מאשים אותה, הרי הפחד שלה, שבגללה היו לה רגשות מעורבים, היה שאני לא אשאר איתה הרבה זמן וגם הפעם לא צירפתי להזמנה הבטחה שאשאר. מצטער, אני פשוט לא בחור שיכול להבטיח שאשאר, שלא יהיו לי בשנתיים הקרובות קוצים בישבן שוב. אז לא הבטחתי, היא לא ענתה ואני מהר העברתי נושא לפני שבאמת דיברנו על זה.

תאמינו או לא, אחרי זה דיברנו על נישואין (!). אני! לא לעכשיו כמובן, אלא ששנינו נהיה יותר גדולים. אחרי שהיא תעשה צבא, אחרי שנעשה תואר, שאין מישהו שהיינו רוצים יותר לחלוק את החיים איתו מאשר אחד עם השני. שאנחנו קורבנות של הפרשי הגילאים בנינו ושצריך לנסות שוב כשהיא תסיים את הצבא והטיול ואני סוף סוף אירגע מהנדודים ואתחיל ללמוד.

אולי עד אז גם נחווה (או יותר נכון אני אחווה) מספיק פרטנריות ומערכות יחסים בשביל להתיישב בלב שקט.

נפגשנו אחרי עוד יום ומשהו אצלי. יצאנו, ישנו, בבוקר שכבנו ואז היא נסעה לצבא. לבסיס החדש, שבו גם נמצא ה"זין הקטן" שלה, כי הרי היא נותנת לו עוד ניסיון.

לא, אני לא הרגשתי עם זה טוב. תיאורטי, חשבתי שזה מעין פתרון מושלם. היא בצבא, אנחנו יכולים לדבר טלפונית פעם בכמה זמן, כשהיא תחזור מהצבא והזין הקטן לא (מה שיקרה רוב הזמן, עם היציאות הדפוקות של שניהם) נוכל להיפגש, ליהנות מחברתו אחד של השני ומסקס מופלא. אני אוכל לשמור על קשר איתה, ולאהוב ולהיות נאהב, סקס נפלא איתה ובין לבין כשבמילא היא תהיה רחוקה בצבא אוכל ליהנות לי עם בחורות אחרות ולהמשיך בחיי ובתוכניותי, בלי מחויבות, בלי הגבלות. מהזין הקטן היא תקבל את התמיכה הנפשית והיציבות שהיא אומרת שאני לא מסוגל לתת לה. על פניו, מבחנתי מה שכל גבר רוצה.

אבל גם אם היא תגיד שהיא עושה אותי בשביל הסקס הטוב, הרי זה שטויות. כמה שעות לפני או אחרי אנחנו מדברים על קשר ועל נישואין (!). לקח לי כמה ימים לסבול, להבין שאולי ככה זה אפילו תקוע בלב יותר מאשר לא להיות בכלל. יותר גרוע מזה, זה עוצר אצלי כל אופציה רגשית להמשך עם אחרת. אני בניגוד אליה לא מסוגל ולא מאמין בפוליאמורי (לאהוב יותר מבן אדם אחד בו זמנית) וכל ההסברים שלה לגבי ההבדל בין אהבה להתאהבות רק השאירו אותי יותר מבולבל. לדוגמא אם קורה לי משהו שאני רוצה להודיע עליו, מילואים ספציפית, זה בעייתי לרצות להודיע קודם כל לסימפ' ורק אחר כך לחשוב על אחרת שאני רוצה לפתח משהו איתה.

תהיתי כמה זמן זה יחזיק. כמעט שבוע אחרי זה יצאתי לסרט הבועה עם חבר, פגשתי ידידה ישנה מהצבא שהייתי דלוק אליה. יצאנו כולנו לשתות אחרי. האלכוהול נכנס אלי וההשתפכויות יצאו. מול חבר שלי, הידידה מהצבא שהייתי דלוק עליה וחברה שלה שהכרתי רק לפני כמה דקות.

כשחזרתי הבייתה התחלתי לכתוב דואל, כל התובנות מהשתפכות ההיא + האלכוהול הזורם בדם יצר דואל. דואל שבבוקר לא הצלחתי להיזכר בדיוק מה כתוב בו, אבל לפי תיבת הדואר היוצא הוא התחיל ב:

אני תוהה האם זה גורם לך להרגיש פתאום טוב שאני כן חושב אליך?

האם את לא חושבת עלי? בכלל?!

המשיך בתיאורי סיפורי אהבה מהמציאות סביבי, של חברים, הורים, מסיפורים, מסרטים, האם הם הצליחו לעבור את הקשיים או נכשלו בהם. עבר לתיאור התיאוריה הפסיכולוגית לגבי החלמה מפרידה ואיך היה לעבור כל אחד מ6 השלבים הללו קדימה, אחורה ושוב קדימה. והסתיים במילים:

אני שונא אותך

אני לא רוצה אותך

בשפה שלנו, אני שונא אותך, הפך ל"אני אוהב וכן אני שונא את איך שאת/ה גורם/ת לי להרגיש כלפיך". אבל לגבי השורה האחרונה - היא הייתה בוטה בכל פירשון.

לא קיבלתי תשובה. יומיים אחרי זה לקחתי את הידידה שפגשתי לאופרה בפארק (עיריית תל אביב מביאה את האופרה הישראלית להופיע פעם בשנה חינם בפארק הירקון). רציתי ללכת לזה. לקחתי אותה, כי חשבתי שלשכב בחושך על שמיכה ולשמוע אופרה יוכל לגרום לי להבין האם יש לי סיכוי לפתח משהו עם מלכת היחידה בצבא. התשובה היא לא, למרות המתח המיני שתמיד היה בנינו, היא לא הפסיקה לדבר על הבחור החדש שהיא יוצאת איתו, אז ויתרתי. לפי דעתי הפסדתי במערכה כבר ברגע שהשתפכתי ככה בפניה על הבחורות בחיי.

בהמשך אותו ערב רציתי לשלוח מחווה טובה לסימפ'. להשמיע לה קטע מהאופרה. הרי היא זאת שבכלל גררה אותי לאופרה הראשונה ולימדה אותי לאהוב את זה. אז החלטתי להתקשר ולהשמיע לה קטע פופולארי, כמו במופע רוק. ואין שיר יותר מפורסם בכל אופרת ריגלטו של ורדי מאשר La Donna e Mobile.

התקשרתי, שמעתי את הפאן-טון שלי אצלה. [רק כשאני מתקשר אז שומעים את "איתי" של קרן פלס במקום צלצול, לא כזה משעשע אותי]. ענה המענה הקולי ואני השארתי הודעה של השיר שהתנגן בפארק. אולי זה לא היה חכם ליצור קשר. גם הבחירה בשיר שנראתה לי מאוד משעשת אבל לא ממש חכמה. אני וסימפ' לא יודעים איטלקית, אבל יודעים שהתרגום של המילים מאיטלקית שהדוכס הרודף שמלות ושובניסט שר הן פחות או יותר: "דעתן של הנשים היא קלה, לא יודעות מה הן רוצות ומשנות את דעתן כל רגע."

אז אולי בחירת השיר (למרות שלא נראה לי), אולי כי אופרה זה היה הקטע שלנו וזה שעשיתי את זה כשהייתי ביחד עם הידידה שסימפ' ידעה שהייתי דלוק עליה, אולי הדואל ששלחתי (רוב הסיכוי) ואולי כמו שהיא הגדירה את זה your love is like a rollercolster, baby baby. כלומר שהקשר איתי דורש יותר מידי אנרגיות נפשיות. שני האחרונים סבירים מאוד, למרות שזה בטח הכול ביחד. אבל תהיה מה שתהיה הסיבה קיבלתי באמצע האופרה שיחה זועמת "מה אתה רוצה ממני?". מופתע ובלי תשובה מתאימה קיבלתי את התגובה שלא ליצור איתה שום קשר בשום אמצעי קשר, רק במטפורות ודוגמאות יותר מעשירות. קבלתי גם מיסרון: "אל תנסה להאשים אותי בזה שפעמיים הצלחת להרוס את היחסים בנינו בגלל האגואיזם שלך."

לקח לי קצת מאוד זמן להבין שניתוק זה בעצם מה שאני רוצה, שזה מה שנכון, שאולי לא ניסיתי לגרום לזה במודע, אבל דוגרי פרידה זה מה שעשיתי ושאני לא יכול להיות כינור שני על בחורה שאני אוהב. כשהבנתי את זה, כתבתי לה בSMS שאני מצטער אבל מקווה שהצורה שבה אנחנו מנתקים קשר הפעם יעזור לה לא ליצור איתי קשר שוב. קבענו לא לדבר בזמן הקרוב, לפחות לא עד סיום הקורס הנוכחי שלה (ארבע חודשים) ורק החלפת הודעות SMS אם מישהו הולך למקום מסוכן בצבא.

חוץ מחלופת המיסרונים על המילואים שלי ועל הקפצה ושחרור מעזה שלה, לא החלפנו הרבה הודעות.

לפני כמה ימים קיבלתי את ההודעה: "סיפרתי הכל לזין הקטן (לא, הפעם היא לא קראה לו ככה). שתדע. אפשר לסגור את זה סופית עכשיו מבחינתי. אני אוהבת ורוצה רק אותו." אותי זה דווקא שעשע.

היא סיפרה לו הכול?! היא סיפרה לו שאחרי שהיא זרקה אותו היא שכבה עם האקס שהיא עדיין אוהבת. רק כמה שעות לפני שהיא נפגשה איתו והסכימה לתת לו הזדמנות שנייה. שאחרי שהם החליטו לחזור ושהם אוהבים אחד את השני, היא שכבה עם האקס בעוד 2 מקרים אחרים. שהסיבה שהיא לא נפגשת איתי עכשיו זה בגלל שהייתי מנאייק והודעתי שאני לא רוצה ויכול להיות איתה. היא אמרה לו את הכול והוא אמר בסדר?!

לי אישית זה נשמע יותר כמו ניסיון (מודע או לא) להרוס את הקשר שלהם מאשר לבנות אותו. גם ההכרזה שהיא אוהבת אותו, מוזרה. למה היא צריכה להכריז לפני את זה. היא כבר אמרה לי את זה כמה פעמים, כשהייתי בחו"ל וכשהגעתי לארץ, אבל זה לא מנע ממנה לנסות לחזור לקשר איתי, שסירבתי לו כשהייתי פגוע מידי כשחזרתי ארצה.

באמת מעניינת אותי התגובה שלו, לא יכול להיות שהוא כזה סמרטוט (תוספת מאוחרת! ביום הפרסום של הפוסט הזה, כמה דקות לפני שאני שולח את זה אני רואה שהיא פרסמה משהו בכותרת "מלחמה, אהבה, סקס ובגידות" שבטח מדברת על זה, מעצבן שאסור לי לקרוא על זה. גם למען המצב הנפשי שלי וגם כי היא ביקשה). אבל נראה לי שזה מתחת לרמתי להגיב להודעה הזאת ולגלות. חוץ מזה שהתגובה הכי טובה במקרה הזה היא התעלמות.

אז עכשיו אין בנינו כלום, חוץ משתיקה, משנאה ומארגה על זמנים הטובים שהיו. מצטער בפני בנות ישראבלוג שרצו הפי-אנדינג, לא היינו מספיק חזקים בשביל לעבור את זה. אולי יום אחד עוד שנים רבות נפגש במקרה ברחוב ונמשיך באיפה שהפסקנו. אבל נכון להיום ולא לאגדות של עוד שנים רבות, סימפ' תישאר תמיד איפשהו ברקע, בתור האחת שברחה, האהבה הגדולה הראשונה. ההחלמה שוב פועלת, בפעם השלישית איתה כבר (בחו"ל, כשסירבתי כשחזרתי ארצה ועכשיו), אבל תמיד תישאר צביטה בלב כאני אראה תמונה שלנו ביחד או אעבור במקום שאהבנו לאהוב בו.

במסגרת סידור שולחן העבודה, מצאתי כמה פוסטים שבסוף לא פרסמתי בזמנו. בין הזמן שכתבתי אותו לזמן שהחלטנו שאנחנו שוב לא מדברים, נתתי לסימפוני לקרוא אותו, לבקשתה. היא לא אמרה הרבה.

הוא כבר ממש לא רלוונטי. אבל זה מסוג הפוסטים שאתה רוצה שתוכל לקרוא עוד כמה שנים.

הכול עלה מחדש בשבוע השני של יולי. עד אז דווקא התמודדתי עם לא להיות ביחד בכלל לא רע. התרגלתי לזה שאסור לנו לדבר. לא חשבתי עליה, לא ריצית להתקשר אליה, לא פנטזתי עליה, טוב, לפחות לא רציתי יותר מידי. עד הטלפון ממנה. סימפוני התקשרה, כולה עצובה שיש לה איזשהו אירוע (שאני לא יכול לספר עליו מטעמי פרטיות שלה) ושאף אחד לא עומד להגיע.

לא רציתי לבוא; זה רחוק, זה בשמש, זה משעמם וזה איתה. מי יודע מה לפגוש אותה יעשה לי. אבל הפחד להיות לבד הוא פחד שאני מכיר טוב מאוד ואחרי שסימפ' הצילה אותי פעמים רבות ממנו, אני לא יכולתי לזנוח אותה לאותו פחד שמשתק אותי. ולו רק בגלל כל מה שעברנו.

אז תפסתי חבר, שיבדר אותי בשעמום ואולי בעצם נוכחותו ימנע ממשהו לקרות ונסעתי. הכל היה צפוי, הנסיעה, הטקס, המקום. הכול, אולי חוץ מהחיבוק. חיבוק קטן, ידידותי, נחמד, בין אנשים שמכירים כבר המון זמן ויודעים הכול אחד על השני. אם הוא כזה, ידידותי, אז איך זה שהחיבוק אחד עם בגדים, קצר ותמים איתה מרגיש יותר טוב וממלא מלילה שלם עם אחרת.

שם, בו במקום, החלטתי להפסיק להלחם. אחרי הטקס כשהיא הזמינה אותי להיפגש ברגילה שלה כבר לא אמרתי שזו נוגד את הכללים שהצבנו לעצמנו. אחרי יום או יומיים כשדיברנו בטלפון וכשהיא הבהירה בדרכה הבוטה והבלתי מתפשרת שאני מגיע בשביל שהיא "תעשה אותי" כבר לא אמרתי שזה רעיון ממש ממש טיפשי ושזה יסבך אותנו.

הייתי שלם עם זה. מפוחד, אבל שלם. זה מה שאני רוצה. הספקתי כבר לפסול בשבועות האחרונים סיבות משניות כמו שאני חרמן, שאני משועמם, בודד או שאני צריך קצת חברה נפשית. את כל אלו קיבלתי ועדיין רציתי, רציתי אותה.

אז בהחלטה ספונטאנית השארתי הודעה למנפאוור שאני מבריז מחר בבוקר מהעבודה של שמירת בגריות ושיסתדרו בעצמם והופה אני בדרך לרכבת. אמא הקפיצה אותי לרכבת, לא אמרתי לה כלום, חוץ מזה שאני חוזר למחרת, אבל היא ניחשה ישר למי אני נוסע. אינטואיציה נשית, או אמאית, או שסתם כל אחד יכול להרגיש כמה שאני עצבני, שותק והרהרן כשאני לחוץ מסימפ'. דברים שאפילו הג'ינגי בניו זילנד יכול לזהות בי.

הגעתי בשביל לפגוש אותה. הסקס היה תירוץ. היא אספה אותי מהרכבת ולקחה אותי לקניות בסופר מרקט, כמה מתאים לנו. שיחקנו משחקי כוחות במחזוריות של שלוש הקנטות, מחמאה אחת ואז חצי ליטוף או כאפה.

בנסיעה חזרה מהסופר במסגרת העלאת זיכרונות קלטנו, שבצחוק ביזארי של הטבע, או בסימן משמים, או בסתם צירוף מקרים מוזר, היום הזה, 9/7 , שבו נפגשנו, הוא בדיוק היום שנתיים שלנו ביחד, אם היינו ביחד. שנתיים מאז שהיא הגיעה אלי וראיתי אותה בפעם הראשונה. מה שגם אומר שמחר, כשנתעורר ביחד, יהיה שנתיים לפעם הראשונה שהתנשקנו וישנו ביחד. שכחתי לגמרי מהתאריך.

היא כבר לא מאמינה בדברים כאלו, היא היום הרבה יותר קשה, השפעתי אליה יותר מידי או הצבא או שברון הלב. אני לעומת זאת הושפעתי ממנה, אני לא מסוגל להניח בצד את המקריות הלא סבירה הזאת.

הרי מלכיצדק, מלך שלם, אמר לנער בספר האלכימאי שהחיים מלאים אותות. חייבם ללכת אחריהם, הם יכוונו אותך נכון. אם תתעלם מהם תאבד את היכולת לקרוא אותם ואתה תישאר בלי כיוון בחיים. מה כבר יכול להיות אות יותר גדול מאשר לא להיות ביחד יותר משבע חודשים ולחזור לחיפה בשביל לנשק אותה ולשכב איתה בדיוק ביום שנתיים שלנו?!

לשם שינוי, הייתי מאושר. הייתי יותר מאושר ב20 שעות האלו מאשר בחודש האחרון. פתאום הרגשתי שלווה ורוגע. אבל רק שהתרכזתי ברגע הנתון, כשדחקתי הצידה את המחשבה שמחר אני אעזוב וכשלא ניסנו לשרוף אחד לשני את הנפש עם סיפורים על מה כל אחד עושה ועם מי הוא שוכב בימים אלו.

אז הייתה התכרבלות מול המונדיאל, סקס בלילה, שינה טרופה (עם משהו תקוע בגב ורק בבוקר גליתי שאני ישן על הוויברטור שלה), סקס בוקר, סקס צהרים ובעיקר המון המון אהבה.

כן, בדיוק כמו שחששתי, כמה שעות של אושר איתה העלו ישר את הכול חזרה. הלב צועק, תפוס אותה, חזר אחריה ותך כמה דקות היא שלך, רק שלך. הלב אפילו אומר שאני כן אצליח לעמוד ביחסים מרחוק דרך הצבא. אולי אפילו עוד שנתיים שלמות עד שתשתחרר. אבל כרגיל, כמו האנשי רקע באלכימאי, במקום להקשיב ללב, לדבר איתו ולרצות אותו כי הוא מעוניין רק בטובתך, אני רק רב איתו.

בצעד ילדותי משהו, "כי היא עושה, אז גם אני יכול/צריך" החלטתי להיפגש אחריה עם הסטודנטית שלי. אחרת לא יצא לנו להיפגש שבועיים שלמים ולא ממש רציתי להיות לבד בזמן שסימפ' פוגשת את הבחור זין הקטן שלה.

אז התקשרתי לסטודנטית, קשקשתי משהו בקשר לטיול יום עם חבר בצפון ואם היא רוצה שאני אקפוץ בדרך. לא תכננתי לספר לה על סימפ', אנחנו עדיין לא שם, אפילו לא קרוב למקום שבו אפשר לדבר על אקסים. לא תכננתי גם להגיד לסימפ' שאני פוגש את הסטודנטית. לא ראיתי סיבה להגיד לה. סתם סבל הדדי נוסף. עד שסימפ' הציעה בעצמה שהיא תוריד אותי אצל הסטודנטית. ביזארי. לא רציתי לשקר לסימפ'. להסתיר דברים זה דבר אחד, אבל לשקר זה כבר no no. אז התפתלתי ובסוף סיפרתי לה שכבר קודם, שהלכתי לשירותים, קבעתי עם הסטודנטית.

סימפ' הורידה אותי מול הבית של הסטודנטית. לא הסכמתי לעוד פרידה מרגשת. אז רק אמרתי שאתקשר בחמישי, אחרי שהיא תחזור מהבחור שלה, נישקתי, יצאתי מהאוטו ולא הסתכלתי לאחור. הלכתי ישר לדלת דירה של הסטודנטית לפני שאני מתחיל לחשוב. היא קרנה לראות אותי, נשקה לי לשלום. אז ישבנו ודיברנו על שטויות במשך שעה ומשהו, לא עשינו כלום. היא הייתה צריכה לחזור ללימודים למבחן למחרת, הסיעה אותי לרכבת, נישקתי לשלום ויצאתי לרכבת.

וככה נגמר הפסודו שנתיים שלנו ביחד.

אז בקרוב אני גם אכתוב את ההמשך, על סקס שהוא כבר לא makeup-sex, על האושר, על הכאב, על למה אנחנו שוב לא מדברים ועל SMS ביזאריים

היא במרכז ופנויה בראשון, אני מתחיל לעבוד רק ב11, אז קבענו. לא נפגשנו כבר כמה ימים. הטלפון מצלצל ומעיר אותי בשמונה בבוקר – הסטודנטית הרקדנית, זו מהטכניון, אומרת שהיא בדרך.

מקלחת, צחצוח שיניים, דאודורנט והופ היא כבר הגיעה.

מתיישבים על המיטה שלי.

ברור לנו למה היא באה אלי בבוקר לשעתיים, אז אני שולח ידיים אבל אין תגובה. אני נשען עליה במקומות אסטרטגים אבל אין תגובה. היד שלי מטפסת במעלה הירכיים, מתחת לחצאית אבל עדיין אין תגובה. כאילו אני מלטף אותה ביד, ליטוף ידידותי והיא ממשיכה לספר על המסיבה שהיא הייתה בה שלשום. שום אנחה, שום עצימת עיניים, שום ליטוף חוזר אצלי, שום אור ירוק להמשיך. אני מבולבל. אולי היא לא בעניין?

נמאס לי, כבר מאוחר, עוד מעט כבר נצטרך להיפרד.

שאלתי אותה, ישר ובפנים, מה צריך לעשות בשביל לקבל אותה בלי בגדים?

היא אמרה שהיא לא יודעת, אבל שהיא חסכה לי בתחום הזה דבר אחד.

כמה שניות של מבט מבולבל שלי ואז אני מבין, מעלה את היד את הכמה סנטימטרים החסרים במעלה הירך. קיבלתי את האישור שלי להמשיך הלאה.

אין תחתונים,

החזייה שקופה,

משאיר אותה רק עם החצאית.

קונדום

חדירה

מיסיונרית

נשען על הידיים

דוגי

הופס אני גומר

אופס היא לא הספיקה (תודה לאביתר בנאי על המילים הנפלאות) הפעם

אין זמן לסיבוב נוסף, אין גם זמן לדאוג לה, אני מאחר לעבודה

נפרדים כל אחד למכוניתו

נוסע במהירות

מגיע לבית הקפה באיחור קל

כנראה שהיא כן בעניין...

חזרתי, המילואים היו מבאסים תחת.

אפילו אני לא נותן לעצמי להתלונן. מילואים של איזה יומיים וחצי באמצע תל אביב. פעם ראשונה שאני מבין על מה כל המילואמניקים התלוננו כל השנים. על זה ששניה לפני הם היו אזרחים, מלאי טרדות, דאגות ודברים לעשות ופתאם הם צריכים לעזוב את הכל ולהיות 100% בצבא.

היה מה זה מוזר לחזור לקריה, לחזור למשרדים הישנים, לחזור לחולייה שהקמתי, שחוץ מזה שסובבו את השולחן שום דבר לא השתנה. הא בעצם קנו שני מסכים דקים 21 אינץ רחבים. הם שימשו מצויין לראות פרקים של סימפסון וסקרבס בזמן הפנוי.

והיה הרבה זמן פנוי. הרגשתי כאילו אני בגבעת חלפון גרסת שנת אלפיים. הבזבוז זמן, הפוליטיקה, הטפשות, הכל כמו בסרט. האמת כמו בצבא, רק שכחתי איך זה כבר. עובדים כמה שעות על תוכנית למבצע ושולחים את התוכניות למפקדים. אנחנו נותנים את המיטב שלנו לאלוף משנה. ברגע שהוא מאשר, אין מה לעשות. מחכים. עד שהוא לוקח, לומד, מראה למפקד היחידה התת אלוף. עד שהוא לומד ומאשר. ואז הוא לוקח את התוכניות לאלוף פיקוד צפון, שמסתכל ומבטל את הכל. אבל נותן רעיון חדש שהוא רוצה שהיחידה שלי שתתכנן לו תוכניות. 

אז מפסיקים להתבטל, לראות סרטים ולשתות קפה, מבטלים את כל התוכניות שחשבת שאולי תספיק היום וחוזרים לעבוד עוד כמה שעות. עד הביטול הבא. וככה המשכנו עם הסגנון הזה במשך כל המילואים. מסתבר שזה פחות או יותר מה שעשו כבר בשלושה שבועות האחרונים ולכן הומצא המשפט הפופולרי: "רק עוד תכנון אחד ואני בטוח שהם נכנעים".

זה הגיע לרמות מטורפות. שבעשר בבוקר מדברים על קדימה מהר מהר, צריך לעבוד, לאסוף את כולם לחיתוך מצב. עד מתי המילואים שלך? יום חמישי, תתכונן לזה שנאריך לך אותם. וכבר ב12 בצהרים באותו היום מדברים על זה שהרעיון נפל, הוא לא רלוונטי ושרוב הסיכוי שבשעות הקרובות יפזרו אותנו הבייתה. שחררו אותנו הבייתה, עם זמן הקפצה של כמה שעות בודדות. מעניין מה יקרה.

אז כל הפול גז בנוטרל, שעושה רושם שכל הצבא עובד ככה, כי גם בשטח אף אחד לא יודע מי ומה (אולי בדיוק עכשיו מורידים את הרסן וצהל יוכל להתחיל לפעול בכוח גדול יותר). הידע כמה אנחנו כן מנצחים וכמה אנחנו לא. העדכון התמידי במספר הנפגעים. המחשב שכל כמה זמן נכנס למטח ציפצופים ואתה יודע שכרגע יש מטח בצפון, תיכף תדע את כל הפרטים עליו. לא עשה לי טוב, בכלל לא טוב.

שמחתי לסיים עם זה. עצוב לי שאני לא מרגיש שבאמת תרמתי יותר מידי קונקרטית. כואב לי על המלחמה הזאת שפתאום הגיע in my face. אני רוצה חזרה לבועה.

כשצה"ל התחיל להכנס ללבנון התחלתי לזהות. התחלתי לזהות מקומות, מספרי ושמות יחידות. הבנתי מה הולך. אז התקשרתי ליחידה, לשאול מה קורה. לספר להם שאמנם לא הגעתי לשום ראיון וגם לא לתרגיל, אבל זה רק בגלל שהייתי בחו"ל ושאם כמו שאני מנחש, היחידה שלי קשורה לעניין והם צריכים עזרה אז אני אשמח לעזור. אמרו שיבדקו אם צריך ומתי.

מאז כבר עבר שבוע ומשהו. הספקתי להתקבל ל2 עבודות. אחת כמלצר השניה כבר-מן (של קפה). התחלתי כבר בהתלמדות כמלצר. במהלך המשמרת ביום חמישי בערב קיבלתי הודעה שיש לי צו 8 ולהתקשר חזרה. אמרו לי להגיע לקריה ביום ראשון בבוקר, משמרות בחמ"ל.

היום בלילה (הלילה שבין שישי לשבת) כמה זמן אחרי טילי החייבר על חדרה התקשרו והודיעו שמזרזים עניינים ושאני אגיע כבר מחר. אז הנה הוצאתי את המדים מהארון ואני מוכן.

מחר בבוקר אני אקום, אוכל ארוחת בוקר ואלבש מדים, בדיוק שנתיים אחרי ה5/8/04 היום שבו החזרתי את המדים בבקו"ם. אירוני משהו.

בכלל כל הקטע של טלפונים ממספרים חסויים, שמאחורי הקו יש מישהו בתורנות לילה ארוכה, שאומר לך להגיע לקריה בשעות מוזרות, מזכיר לי נשכחות. אהבתי את זה בסדיר, לא כל כך מההרס של הלילה או השבת, אלא מהלגיע לקריה בשעות שאין בהן בכלל גובניקים (חוץ מהשומרים), להכנס לבור, לעשות את העבודה הדחופה. הרגעים שבהם הרגשתי שאני בעצם עושה משהו ותורם במשהו.

אני מקווה שבמילואים האלו אני עומד לתרום את התרומה הקטנה שלי למאמץ המלחמתי.

האמת שקצת התאכזבתי כשגילו לי שצוותו אותי למשמרות בקריה ולא בחפ"ק בצפון. לא יודע, משום מה אני מרגיש שאני יוכל לעזור יותר אם אני אשב בצפת, ראש פינה או במוצב. אבל דוגרי אני אעשה את אותה העבודה רק עם איום קטיושה עם הראש. אז לפחות ככה אמא ושות' יהיו רגועים.

הבעיה היא במוצאי שבת הייתה אמורה להיות המשמרת התלמדות האחרונה שלי. שאחריה הם אמורים להתחיל להעסיק אותי בתור מלצר אמיתי. אני מקווה שהעובדה שאני מבריז להם ונעלם לשבוע לא תשפיע על ההחלטה. במיוחד לאור העובדה שהם לחוצים למלצרים במיידי. מקסימום יש לי את המקום האחר להיות בר-מן והוא אמר לי להתקשר אליו כשאני חוזר מהמילואים כדי להתחיל בהתלמדות.

הא ובמסגרת שמועות שהוחלפו כבר עם החברה גליתי דבר משעשע. או שלא. המפקד האחרון שלי בצבא, זה שאני שנאתי אותו והוא תיעב אותי ולכן לא היו לנו יחסי עבודה כל כך טובים. כמה חודשים אחרי שאני השתחררתי הוא פוטר, או התפוטר, או הופרש או שסתם הצבא רצה להפטר מכל הרב-סרן שהיו לו כמו זבל והתנהגו כמו זבל. בזמנו כשהגיע אלי השמועה הזאת חייכתי, חשבתי שצדק סוף כל סוף נעשה והצבא מעיף את החרא קצינים שלו. אבל עכשיו גליתי שבניגוד לעובדה שאם הוא היה נשר בצבא הוא כבר היה מזמן בתפקיד אחר, ברגע שפיטרו אותו, הוא הועבר ליחידה שלי במילואים. כלומר אני עומד להמשיך לשרת איתו במשך עוד שנים! פאק!

כמה מוזר החזרה לכל הקטע הצבאי. יאללה יצאתי לעשות משהו יעיל למען המדינה. אלא אם כן יסיעו אותנו למקום מגניב עם פיצוצים, אחזור בלילה הבא ברגע שהמשמרת הראשונה תיגמר.

כמו שהבטחתי אחרי שחזרתי ארצה, וביום ההולדת שלי, ולקראת העשרים אלף כניסות לבלוג, ושלוש שנים לבלוג, אז צריך לעשות בלוג סיכום. סיכום מאוד מסיבי.

אז נתחיל עם ה20,000 כניסות:

היפ היפ. יש לי 20K כניסות. האמת שמאז כבר היו כמעט עוד מאה כניסות אבל בלי קשר. OK, די להתפקץ, נעבור לסיכום השנה.

השנה עמדה בסימן הטיול לחו"ל. בלי שום ספק. שדרך אגב, היום, הראשון לאוגוסט זה בדיוק שנה מאז שהטסתי מהארץ.

בסיכום השנתי הקודם הכרזתי שאני וסימפוני החלטנו לאן טסים ושיש לנו גם תאריך. משם הכול כבר נהיה קשור לטיול. החל במריבות ביני לבינה לגבי איך אנחנו מתמודדים עם הטיול ומה יקרה אחרי. משם זה המשיך בלהודיע לעבודה שאני הולך עוד מעט מה שהפך את הכול להרבה הרבה יותר נסבל. לסדר סידורים לקראת הטיול, כמו חיסונים, מסלול, דרכי תקשורת, פרידות. אפילו עשיתי רשיון לקטנוע לפני הטיסה, גם בשביל החלום וגם כדי שאוכל לרכב בטיול. רכבתי די הרבה על אופנועים בטיול, כולם היו בסמ"ק גדול יותר ממה שהיה לי מותר ובמדינות שלאף אחד לא איכפת אם יש לך רישיון אבל לפחות הרגשתי בטוח על הכלי.

ואז טסתי. 9.5 חודשים מטורפים. במהלכם פרסמתי רק 5 פוסטים. התקופת יובש הכי גדולה בכתיבה. אולי אני צריך לפרסם פה מידי פעם את הדוא"לים ששלחתי הבייתה.

אין שום דרך לסכם את כל הטיול הזה, אז אני פשוט לא. פשוט וקל.

מאז שחזרתי לא עשיתי יותר מידי, או לפחות לא דברים פרודקטיבים במיוחד. בעיקר נהנתי לי מהחופש וניסתי להתרגל מחדש לארץ המוזרה הזאת. לעשות את כל הדברים הלא נכונים בקשר עם סימפ. להיפגע לגמרי מחדש. לעבור את השלבים הפסיכולוגיים של פרידה קדימה ואחורה ותוך כדי להכפיל את מספר הנשים ששכבתי איתן וכמעט להכפיל את מספר הבחורות שהתמזמזתי איתן. אז אולי זה כן היו חודשיים מחשלים ומלמדים בדרכן שלהן.

מחר אני עושה משמרת ראשונה בבית קפה החדש שאני מתחיל לעבוד בו, או יותר נכון להתמחות בו. נראה מקום נחמד. מחר גם הצבא יודיע לי האם הוא יצטרך אותי בימים הקרובים או לא.

בכל מקרה, סטטיסטיקה:

נבנה על סמך הפוסט לשנתיים בבלוג 

סטסטיקה של הבלוג

מי היה מאמין, ישראבלוג הפכה את הטבלאות לבלתי חוקיות. אז יצא לי פוסט נורא מבולגן.

שורה ראשונה זה הערך והתוצאה היום (או בשבוע האחרון, מתי שכתבתי את הפוסט), זה תמיד יהיה בשחור, התשובה לפני שנה תמיד תהיה בצבע הזה, ואם יש תשובה מלפני שנתיים זה יהיה בצבע הזה.

מובן? לא. לא נורא, תזרמו עם זה. תבינו.

פוסט מספר: 193

160

90

ימים בבלוג: 1207

729 

376

מספר קוראים:  20,077

15,687

כ7000

קוראים ליום: 16.6

21.5

18.6

קוראים לפוסט: 104

98

77.7 לא ידעתי שכל כך הרבה

פוסטים לחודש: 4.7

6.6

7.2 פעם הייתי כותב יותר

היום הכי עמוס:

17/5/05 144 כניסות שקראו על יום ההולדת 22 שלי

אותו יום נשאר בראש המצעד. 2 לינואר 2004 – 94 קוראים ביום אחד שבו שני פוסטים, על תוצאות של בדיקת איידס ועל הלווית הדודה

אהבה בישראבלוג:

כל מה שהיה פעם + ריבים פומביים עם סימפ', פלרטוטים עם חצי מישרא ויזיזה בלוגרית.

אוי לא, הרגע קלטתי שגם אני בישרא-סקס!

יקירתי שלי, במה שהתחיל דווקא כפגישה ידידותית, המשיך למשהו קצר ונמשך כבר מעבר ל10 חודשים. ולפני השנה יצאתי גם עם 2 בנות שהתחילו איתי בישראבלוג פעם, היה קצת טרגי, אבל אני אובר-דרמטי שזה נוגע לעניניי הוא-והיא.

קוראים מפה: 92.8% היו מישראל

93.7%

95.1% היו מישראל

קוראים משם לפי הסדר:

אוסטרליה 1.3, ארה"ב 0.9, תאילנד 0.2, אנגליה 0.2, גרמניה 0.1, אירלנד 0.1, הולנד 0.1 וניו זילנד 0.1

ארה"ב 0.7 , אוסטרליה 0.7 (אני אפילו יודע מי זאת) , אנגליה 0.3, תיאלנד 0.2 (הפעם אני יודע מי זה).

מנויים: מי יודע? L אין כרגע פרו, אולי אם אני אתחיל לעבוד אני אקנה חדש.

30

אין לי מושג, אין פרו.

קוראים קבועים: לא יודע, זה בא והולך, את יודעת. מסתבר שיש יותר ממה שאני יודע, הם פשוט מסתתרים ממני.