מחפש מברג פנוי להברגה

הערה קטנה, אם אני פוגע במישהו אני מתנצל אבל ככה אני מרגיש ולכן זה מה שאני אכתוב. מעבר לזה, אין לי בעיה שבתגובות תקללו אותי או את אמא שלי, אבל תבטיחו לי שלפני שאתם עושים את זה, תקראו באמת את כל הפוסט.

כן, אני רואה צביעות מסביבי. כל האנשים שבאים לבית הכנסת פעם אחת בשנה, "ביום המבחן". אנשים שלא קשורים לשם, אבל מראים בכוח שהם לא קשורים. נשים עם מחשוף או ביגוד צמוד. ילדות שמסתכלות על החזן שר וביד מחזיקות את הנייד ומתקתקות הודעות לחברות. הרי ידוע שיש שם אנשים שנפגעים מדברים כאלו. האם אי אפשר להפסיק ולו רק לתפילת כל נדרי.

לעומת זאת גם ההפך הוא לא יותר טוב. ביום כיפור, היום היחידי בשנה שבית הכנסת באמת מלא, נהוג לקנות, סליחה, לתרום, ולקבל בתמורה (יחי ההבדל) מושב שמור. האם האנשים שתרמו בערך 1000 שקל לבית הכנסת בשביל מקום מכובד אבל באים רק ביום כיפור ולפעמים אפילו רק לתפילת כל נדרי הם הצדיקים יותר?! האם באמת מישהו חושב שהכסף יקנה כפרה.

בין היתר אפשר לספור גם כל הארסים שפתאום לובשים לבן וכיפה ונהיים צדיקים.

כל הצביעות הזאת מגעילה אותי. הדו פרצופיות מגעילה אותי. ובמיוחד כל החיבור הזה של דת וכסף מגעיל אותי. אני חושב שיש לי סיבה מוצדקת:

יש כמה מועדים שאדם לא דתי יכול להתחזק בהם; בר מצווה, הכנות לחתונה, אירוע מסכן חיים ועל ערש דווי. האירוע היחידי מבניהם שאני עברתי הוא בר מצווה. כן, לקראת הבר מצווה, כל התפילות, השיחות וההתרגשות השפיעו עלי, התחזקתי. פעם ראשונה התחלתי לחשוב על רוחניות ודת. לא שנהייתי דתי כשר, אבל לא פסלתי את אלוהים, קראתי מפעם לפעם בתנ"ך, שמרתי כשרות באוכל וביקשתי בקשות מההוא למעלה.

שבועיים לפני השבת של הבר מצווה שלי, אילנה דיין שידרה תחקיר בתוכניתה "עובדה" ושם בפריים טיים של שמונה וחצי, ריצד על קופסת הפלא, רב הישוב, הרב שלי, בכבודו ובעצמו, במצלמה נסתרת כשהוא מוכר אישורי גיור, רווקות, חתונה ומה לא, מזויפים כמובן. איזה כיף. הוא עוד הספיק לעשות את השבת שבה עליתי לתורה, אך לאחר מכן כבר נמצא לו מחליף, הוא נזרק מהישוב, נחקר במשטרה ולעולם לא ראיתי אותו או שמעתי עליו עוד.

אני חושב שמשם רק התרחקתי יותר ויותר מיהדות. עד שאיפה שהוא בתיכון הכרזתי לעצמי שאין אלוהים ואם כך, אז אין סיבה לפחד או לעשות כמו שהספרים מימי הביניים טוענים שצריך לעשות ("שולחן ערוך", כמובן).

מי בכלל החליט שהתפילה בתחילת יום כיפור היא החשובה. תפילת "כל נדרי" נחשבת כאחת מהתפילות החשובות ביותר. אני לא יודע לגבי זה, אבל היא בהחלט אחת המעצבנות ביותר. משום מה ההמונים באים דווקא לתפילת כל נדרי שהיא בעיקרון פסקה בארמית, שחוזרים אליה שלושה פעמים תוך כדי תחרות מי יכול לשיר יותר לאט. זאתי אחת התפילות היותר משעממות שיש. תתפלאו, אבל יש תפילות יפות, כמו שיר הכבוד בשבת בבוקר.

אני בכלל מתנגד לרעיון מאחורי תפילת כל נדרי, שהוא אם לא ידעתם, התרת הנדרים. יש ויכוח אם זה התרת הנדרים שהיו בשנה שעברה או אלה שיבואו, אבל זה לא חשוב. נדר אמור להיות הבטחה שלא מפירים בשום מקרה. איך יכול להיות שבתפילה אחת קטנה שחובה לעשות מבטלים דבר רציני וגדול כמו נדר. זה אבסורד, נדר זה רציני, כל כך רציני שלכן כל אדם דתי יגיד תמיד על כל הבטחה "בלי נדר" או "אם ירצה השם" כדי שלא חס ושלום יחטא בשבירת נדר.

למען האמת, למרות כל התכנונים, שלי ליום כיפור הגוף החליט אחרת. אחרי שהתעלמתי מסמני המחלה המגיעים והלכתי לעבוד בלילה שלפני ערב החג, המחלה פגעה בי בחג. חוץ מגיחה לשעה וחצי לבית הכנסת בערב החג לא יצאתי כל יום כיפור מהמיטה. סחרחורות, השתעלויות וסרטים הרכיבו את רוב החג.

אז רק רגע, זה לא נורא צבוע מצידי לכתוב את כל דברי הכפירה שלי ובכל זאת ללכת לבית הכנסת? אני הולך לבית הכנסת בערך פעמים-שלוש בשנה, במעין נסיון לשמור קשר עם המסורת היהודית, בלי קשר לאמונה שלי. אני יושב, סופג את האווירה, מהרהר בתפילה ובדת בכלליות ותמיד מגיע למסקנה שאין אלוהים וגם אם היה, זה לא הדרך הנכונה לרצות אותו. אני הולך עם אבא, עד לפני שנתיים גם עם סבא ז"ל, יושבים שלושתנו, ביחד במעין אחווה גברית. משחקים ביחד בכל הצעצועים היפים כמו סידור מהודר וטלית מושקעת ומקופלת. לא שהם הרבה יותר דתיים ממני. אבל הרבה יותר חשוב להם הקשר שנשאר ליהדות. הם לא עברו את השלב מההגדרה העצמית של חילוני לאתיאיסט.

אבל בעיקר אני הולך לבית הכנסת כי קשה לי. האמונה שאין שום כוח עליון ושום דבר מכוון, שהכול מקריות וטמון בנוסחאות חוקי פיזיקה היא נורא קשה. לא רק נורא קשה אלא גם אימתית ומפחידה. הרי הכל יכול לקרות. עלול ליפול עלי פסנתר ברחוב ולהרוג אותי ולא בגלל שעשיתי משהו לא טוב, אלא פשוט בגלל שהתעכבתי שלוש שניות לעזור לזקנה לחצות את הכביש. זה שהתעכבתי גרם לכך שבמימד הזמן הייתי בנקודה במרחב שבה כוח המשיכה משך את הפסנתר עלי. מקרי לחלוטין. מזעזע! בגלל זה הרבה יותר קל להאמין שהכל מגיע מלמעלה ושמישהו משגיח אליך בחיים המטורפים האלו. אבל אני לא מאמין שכך המציאות ולכן יש את הציטוט "גם אם אין אלוהים, מישהו ימציא אותו". עם הפילוסוף התורן סליחה, אני לא זוכר מי אתה, הגיוני מאוד שניטשה.

בגלל הקושי העצום הזה אני רוצה מאוד, נואשות אפילו, להאמין בכוח עליון. לכן אני אלך לבית הכנסת,

לשיעור תורה,

לשיעור קבלה,

אלמד על נצרות,

אקרא באינטרנט,

אקרא כתבה בעיתון,

אלך להרצאת פנג' שוי,

אתעניין בגלגול נשמות,

אלמד על תחיית המתים,

אקרא פליירים של ברסלב,

אלך להסבר על יאנג ויאנג,

אקרא ספר פילוסופיה מסובך,

אלך להרצאת קריסטלים ואנרגיות,

איזום שיחות עם דתיים על אלוהים,

אלמד במה האמינו בתקופת בית שני,

אשמע הקלטות של הרצאות של הרב זמיר כהן

אראה את התוכנית של הרב אוהד אזרחי השאנטי המגניב,

ועוד ועוד ועוד

ובכולם אפתח את הראש, אקשיב בשקט, אנסה לדון עם עצמי בראש ותמיד אגיע למסקנה שזה נשמע מאוד משכנע, נחמד ויפה אבל זה לא נכון בגלל שאין בעולם כוח עליון. קשים חייו של אתיאיסט...

7:20 בבוקר, ערב יום כיפור, חזרתי מעוד משמרת לילה. היה משעשע כרגיל, לא נגעתי בקפה, ברחו לי עם 50 שקל, אני מסטול מעייפות.

התחלתי לאסוף פחיות ובקבוקים למחזור. הרי במילא במשמרת לילה מרוקנים פחים. ככה אני גם אשמור על הסביבה וגם אעשה עוד כמה שקלים כל משמרת. לפחות בשתיים וחצי בלילה זה נשמע הגיוני. הרבה דברים נשמעים הגיוניים רק בלילה. אבל מה, יש לי כבר איזה 15 בקבוקי בקארדי בתא המטען של המכונית, אז כדי שאני אמשיך.

בכל מקרה, לעזוב את הבירבורי בוקר, מה שרציתי לספר זה שאני לא קפצתי על ההזדמנות,

לא שיניתי את התנגדותי,

אני לא עובד ביום כיפור.

יש מישהו מתחנה אחרת שהחליט ללכת על ההזדמנות.

אני גאה בעצמי, למרות שהחברים טוענים שאני אידיוט, והמבוגרים מרוצים, אני מרגיש טוב עם עצמי שעשיתי את ההחלטה הנכונה לפי המצפון שלי.

אני אלך לישון עכשיו,

אקום לארוחה חגיגית (זה לא באמת מפסקת אם אף אחד לא צם)

אלך לבית כנסת לפגישה השנתית שבה אני ארגיש צבוע כתמיד בבית כנסת,

ואלך לראות סרטים ולשחק מונופול על חברים.

חג שמח, או משהו כזה (החג היחידי שאי אפשר להגיד עליו חג שמח). גמר חתימה טובה...

עדכון: בסוף גיליתי מי עושה את השמירה של יום כיפור. עושה אותה עובד של תחנה אחרת בשם ג'מיל. אני משער שלא מפריע לו לעבוד בחג יהודי. כרגיל הערבי עושה את העבודה השחורה של היהודי

כמה ימים לפני יום כיפור, היום הקדוש ביותר ליהדות, היום שבו עושים את ההחלטות הדתיות בשביל כל השנה. כמה לא מפתיע שאני נתקף במחשבות כפירה. בדיוק כמו שנה שעברה.

העבודה החדשה בתחנת הדלק בשירות עצמי מתגלה כלא כל כך נוראית כמו שזה נראה בהתחלה, בעיקר בגלל שאני כבר לא מתלמד ואין מישהו שיושב לי מעבר לגב וטוען על כל דבר שאני עושה את זה לא נכון. בקיצור, בינתיים, נחמד לי.

בתור תחנת דלק, המקום פתוח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. מאז שהיא נפתחה לפני קצת פחות משנה, היא לא נסגרה לעולם. עד עכשיו, בסוף שבוע הקרוב כשיגיע יום כיפור והיא תיסגר ל25 שעות. הבעייתיות היא, שבתור תחנה שלא נסגרת לעולם, הרבה דברים יקרים נמצאים תמיד בחוץ. דברים שקשורים רק עם מנעול קטן אבל עולים הרבה מאוד כסף.

לכן הוחלט במטה החברה, שאחד העובדים ישמור, כלומר ישב וישן 25 שעות בתור הסופר הקטן שבתוך התחנה. ישלמו לבחור 200% משכר מינימום, כלומר ביום אחד של עבודה, ניתן להרוויח כמעט 1000 שקלקים. בהחלט סכום שאין לזלזל בו.

עכשיו פה נכנסת ההתלבטות, מצד אחד, זה קצת כמו בצבא, קונים ממני שמירה בסכום אגדי. זה אפילו לא באמת לשמור, זה לשכב ולישון בתור בניין ממוזג. הרי אף אחד לא באמת ידע אם אני שם או בים, אין לי נשק או משהו, מקסימום שאני עושה אם אני רואה משהו חשוד זה להתקשר למשטרה. חוץ מזה, גם בבית אני הרי לא מתכוון לצום או לא להדליק מכשירי חשמל. אני רוב הזמן אהיה בבית משועמם. אז למה לא לעשות את זה במקום אחר ולקבל על זה הרבה כסף?

אז זהו, שזה יום כיפור ואפילו שאני אתיאיסט, יום הכיפורים מייצג משהו: את הקשר והקטן והחלש שיש לי בתור לא מאמין, אך חלק מהקהילה, לדת.

בניגוד לצבא שביום כיפור 2001 הוכרחתי לשמור על הבסיס, כי זה באמת חובה, במקרה הזה לעבוד תהיה בחירה שלי, וזה יהיה עבור כסף. אם אני עושה את הבחירה הזאת, אני מקלקל סופית את יום כיפור, כי מה יכול להיות יותר נורא מלבחור לעבוד ביום כיפור. אמנם העובדה שאני לא אהיה בבית הכנסת בכל נדרי לא מדירה שינה מעיני, אבל איזה מין יהודי יתנדב לעבוד ביום כיפור.

נכון לעכשיו, אף אחד לא בחר לעבוד ביום כיפור. הבוס טוען שאם אף אחד לא יתנדב, הוא יעשה הגרלה ומי שיצא יהיה מחויב. אני חייכתי בליבי. אחרי שבמשך שלוש שנים האיום היה שירתקו אותי לשבועיים או יכניסו אותי לכלא לכמה שבועות, האיומים של העבודה נראים אנמיים משהו:

אפשרות ראשונה שלהם היא לנזוף בי, כלומר לצעוק עלי ולהאט את ההתקדמות המהירה שלי בדרגות העובדים. רק שיהיה ברור, אני אצטרך להיות שם שלוש שנים כדי להתקדם ואני בקושי מתכנן להיות שלושה חודשים.

אפשרות שנייה היא לקנוס אותי ולהוריד בשכר. אבל לאור העובדה שאני מקבל מינימום ואפילו מרמים אותי קצת בשעות, אין מאיפה להוריד.

אפשרות שלישית והחמורה ביותר היא לפטר אותי. אבל אני שואל, איפה עוד אני אמצא חרא עבודה בשכר מינימום, שאני לא אוהב ושלא דורשת שום ידע או כשרון?!

כלומר אני לא מתרגש מהאיומים שלהם וכל פעם שאני נלחץ או מתעצבן מהעבודה אני משנן לעצמי את המשפטים האלו.

ניסיתי להתייעץ עם אנשים לגבי הדילמה. החברים שלי באופן די מפתיע מציגים חזית אחידה של "למה לעזאזל לא לעשות בדיוק את אותו הדבר כמו בבית רק לקבל עבור זה הרבה כסף?!".

ההורים ואחרים קצת מרימים גבה לגבי לעבוד ביום כיפור, אבל לא מביאים עמדה נחרצת.

לכן, הויכוח נוצר בעצם בין ההיגיון הלוגי שלי שרוצה כסף לבין הנפש שטוענת שלעבוד ביום כיפור זה באיזשהו מקום לא נכון. יש לכם עצה?

חוש הראיה הוא החוש שדורש הכי הרבה כוח מחשוב, כלומר האזור במוח שעוסק בראיה הוא הגדול ביותר בין כל האזורים של החושים השונים. בתוך כל האזור שמפענח את מה שאנחנו רואים יש למוח, מסתבר, אזור ספציפי לזיהוי פנים בלבד. האזור הזה פועל בעיקר על גשר האף. כלומר האזור שבין העיניים. אם תראה לבן אדם את האזור הזה של מישהו שהוא מכיר, יש סיכוי הרבה יותר גבוה שהוא יזהה אותו מאשר אם תראה לו את האוזן לדוגמא.

אבל בתמונה שלי רואים בדיוק את האזור הזה,  אז אולי כולם יכולים לזהות אותי לפי התמונה של העיניים והחלק העליון של האף?  אחרי המחשבה הזאת ואחרי שכמה בלוגריות שטענו שזה בטח נורא קל לזהות אותי, החלטתי לחגוג את חגיגות העשר אלף כניסות לבלוג (בחסות N@sty) בשינוי התמונה.

אז הנה נסו לזהות אותי עכשיו...

אחרי שהשיפוצניקים הלכו סוף כל סוף, הצלחתי להירדם. נרדמתי בשש בערב וישנתי עד 11 וחצי בלילה. כמעט שנת לילה שלמה, אז יצאנו לסנוקר. בשלוש שעות המכונית נבדקה שבע פעמים:

00:05 ביציאה מהישוב שלי

00:07 בכניסה למושב של הג'ינג'י

00:11 ביציאה מהמושב של הג'ינג'י

שיחקנו סנוקר

02:00 ביקורת פתע של רישיונות ע"י המשטרה

02:20 אוכלים – השוטרים מהביקורת הקודמת באים לאכול לידנו וכל דקה עוברת ניידת ברחוב

02:35 מחסום פתע של המשטרה בכביש החוף

02:40 כניסה למושב של הג'ינג'י

02:42 כניסה לישוב שלי

כוס אמו, מה קרה! אי אפשר לנהוג בשקט בלי שכל כמה דקות מישהו ירשום את המספר שלי או יבקש רישיונות?! שמישהו יביא איזה סטירה לאח הגדול שיפסיק לתקוע את האף הגדול שלו.

קמתי היום בארבע ורבע בבוקר. עמוק בתוך הלילה. היו הרבה יותר פעמים שהלכתי לישון בארבע מאשר שקמתי בארבע. התארגנתי, הסתדרתי, נסעתי וכבר ברבע לשש בבוקר (!) הייתי בתחנת הדלק, עוד לפני הזריחה, מוכן להתחיל את המשמרת ההתלמדות הראשונה.

כן, כן, גם אני, זהו, זרקתי את הכיף והאושר, מצאתי לי איזה עבודה דפוקה ליד איזה כביש מהיר. איך היה, כיף זה לא בדיוק המילה הנכונה. צורפתי למטורפת שתלמד אותי המון תוך כדי שעת העומס של הבוקר.

אני חשבתי שעבודה בתחנת דלק שירות עצמי תהיה פשוטה וקלה יחסית. אבל אתה צריך לעשות כל כך הרבה דברים בו זמנית כשאנשים מחכים ואני ביום הראשון שלי לא יודע כלום ולוקח לי שעה. עשיתי רק חצי משמרת, משש בבוקר עד עשר. בעשר וחצי הייתי כבר רכיכה בכיינית שהתיישבה מול הים רק כדי להירגע. אין כמו נוף הים ורעש הגלים בשביל להרגיע את עצמי מהעומס המנטאלי והפיזי.

אז יש לי, חולצת עובד משומשת ומלוכלכת, יש לי תג שם ויש לי עבודת Dead-end. בדיוק כמו שרציתי. יש לי הרגשת סיפוק על שאני ממן את עצמי שתגדל כשהכסף בעצם יגיע ויש לי עבודה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. או שברגע שאני אלמד את הטריק, זה יהיה יותר קל. לא האמנתי שיש כל כך הרבה ללמוד בתחנת דלק. בכל מקרה תמיד אפשר לעבוד במשמרת הלילה ולא בשעות העומס.

הביאוס הראשי עד כה היה העובדה שאני חייב לדבר במשפטי מפתח ורק בהם. למשל אסור לי להיפרד מלקוח ב"יום טוב" או "נסיעה נעימה", זה עבירה משמעתית, אני חייב להגיד "נסיעה טובה", פאק! מה כבר ההבדל? נהייתי פודל קטן.

כל אחד בעבודה מנסה להסביר לי מה הכי טוב בשבילי, איך אני צריך לעשות, כמה שהמשמרת שלו לא תתאים לי. אף אחד לא רוצה שאני אתחיל להתחרות איתו על משמרות וכל אחד רוצה לחנך אותי. זה כמו חייל חדש בבסיס, באסה צבאית באזרחות.

חזרתי הביתה רציתי רק לישון, אבל בבית יש שיפוצים שאמא רוצה. הם דופקים בקיר המטבח ודופקים לי בראש. אני צריך ללכת לאכול צהריים, לחדר כושר ואז למצוא מקום שקט לישון. מחר בעשר בלילה, משמרת התלמדות שנייה ושבוע הבא אני במשמרת לבד.

נקודת בונוס – לקוח צעק עלי. לא שזה מפריע לי שהוא צעק עלי, מפריע לי שאני לא יכול לצעוק עליו בחזרה.

אוי, הבלוג יצא כרגיל נורא מתלונן ומתבכיין. אני רוצה לתקן את הרושם המוטעה. אני בחרתי את העבודה הזאת, היא עבודה מעודפת יחסית קלה, רוב הזמן אתה עומד בסופר קטן ולוחץ על כפתורים. אני ויתרתי על עבודת היי טק, כי אני רוצה לחוות דברים אחרים. עכשיו אני מודע לזה שכל ההתחלות קשות ועוד כמה משמרות זה יהפוך להיות הרבה יותר קל וזורם. ובמקרה ולא, ואני שונא את העבודה הזאת, אני תמיד יכול להתפטר, זה היופי שבעבודה שכזאת. יש עוד המון כמוה ואני לא לחוץ על הכסף. ולעיקר, למוטו:

חפיף, הכול חפיף.

זוכרים את הקלטת הלוהטת. אחת מיני רבות קלטות לוהטות, אבל אני מדבר על זאת שגנבו מבית של סלבריטאית שבה היא עושה סקס עם עוד מפורסם. זאת שאסור להגיד את השם שלהם בגלל צו איסור פרסום. אבל כולם יודעים בכל זאת בדיוק על מי מדובר. כל העיתונים והמדיה הולכים סחור סחור מסביב, עושים כתבות ענק על הנושא, רומזים כמעט במפורש על השם, אבל לא אומרים.

הסחור סחור הגיע לכזאת רמה שראיתי את זה באינטרנט. וזה גם הזדמנות אם אתם לא יודעים על מה ומי אני מדבר. אז תפתרו את כתב החידה:

נתחיל משם בן הזוג: ''שלג אין בארץ''- יש לקחת מהמילה הראשונה אות אחת שהיא תהיה האות הראשונה בשמו של הגבר, מהמילה השניה יש לקחת שתי אותיות ולשנות את סדרן אשר ישלימו את שמו של הגבר! בתוך המילה השלישית מופיעה מילה אחת בפני עצמה, יש להוסיף לתחילת מילה זו שתי אותיות (המרכיבות גם מילה בפני עצמה) אשר מופיעות במקום החמישי אחרי הפסיק במשפט זה! כך יתקבל שם משפחתו של הגבר! שמה של הכוכבת: יש להוריד את האות האחרונה משמה הפרטי של ניצה שאול בסרט ''גבעת חלפון אינה עונה''- כך יתקבל שמה הפרטי של הכוכבת! שם משפחתה של הכוכבת מורכב משתי מילים בפני עצמן- המילה הראשונה היא שמה הפרטי של דוגמנית, ישראלית, צעירה ומפורסמת אשר התחתנה עם גבר המבוגר ממנה בכדי להשתמט מהצבא, כמו כן היא מככבת גם בפרסומת לבגדי הים של פילפל! המילה השניה בשם משפחתה של הכוכבת מורכבת מארבעה אותיות! 2 האותיות הראשונות זהות לשתי האותיות הראשונות בשם משפחתו של בן זוגה אשר מופיע איתה בקלטת! 2 האותיות האחרונות הן מילה אחרת לגבעה גדולה.  

כל הזכויות שמורות למני מזוז בע''מ אין לפרסם, להעתיק, להשמיע או להציג בצורה כלשהי ברבים, ללא אישור מפורש ממני מזוז בע''מ!!!

 הסבר

למה אני מעלה את הנושא השחוק הזה חזרה? בגלל שי ודרור. לפני כמה ימים נפלה ההחלטה, תוכניתם האהובה ברדיו תל אביב הושעתה למשך יומיים בגלל שהם העיזו להגיד את השם שלה, זה שכולם יודעים אבל לאף אחד אסור לומר.

אני מדליק משואה זו להזדהות עם שי ודרור ולמחאה על הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה, ולתפארת מדינת ישראל: יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ, יעל בר זוהר + גיא זוארץ!!!

בוא נראה אותם סוגרים לי את הבלוג...

עדכון: מצאתי את ההקלטה של התוכנית של יום למחרת. הם מדברים על מה שהיה ושאסור להגיד כי הוא היה אסור להגיד והרי אסור

♫ Freedom of speech

You have the right to remain silent

 Fuck that right!

 I want the right to talk

 I want the right to speak ♫

Freedom Of Speech - Body Count and Ice-T

רק רגע משהו מוזר קורה פה פתאום. החופש הגדול נגמר. אבל לא בשבילי. הרי כל הקונספט הזה של חופש די מפתיע, התרגלתי ללכת עם מדים ולהסתכל בארגה על תיכוניסטים בחופש. אז לא רק שהשנה הייתי איתם בחופש אלא שעכשיו להם אין חופש ולי יש!

הסנוקר, המסעדות, חוף הים כולם הפכו פתאום שוממים. רק אני והגלים קוראים להם, לבני הנוער. הקטע זה שפשוט נהיה פה פתאום נורא משעמם. גם אין אף אחד בישראבלוג בבוקר ובאמצע הלילה. חוץ מעובדי היי-טק ושאר מבזבזי חיים שכמוני.

אני הולך לטייל עם הכלב, בשתיים בלילה, בישוב יוקרה הקטן שלי ואין אף אחד שאני מכיר להגיד לו שלום. עושה טיול של איזה שעה שלמה ורואה בסה"כ ארבעה נפשות. גם כן נפשות, מתוכם שלושה הם שומרים. ראיתי מאבטח שב"כ אחד שנוסע לאחד מבתי השגרירים, ראיתי את הטנדר אבטחה של הישוב שתפקידו העיקרי זה לנסוע לידי כשאני עושה משהו מביך ולתקוע בי מבט, ואיזה מאבטח רוסי שיושב בכניסה לאחד הבתים. פשוט יושב שם ומחכה עד שמישהו יעבור ואז הוא יוכל למנוע ממנו להיכנס.

אני לא מבין, איפה אני גר?! מה זה כל האבטחה הזאת. נקודת אור קטנה, במשך כל השעה השלמה הזאת, ראיתי זוג אחד שנסע בחזרה מאיזשהו דייט. אנשים נורמליים! וואו.

מה שאני מנסה לומר זה, שעד כמה שמפתיע, הרי כמה שכעסתי על כמויות הזאטוטים המתרוצצים בכל חלקה טובה, נורא שומם בלעדיהם.

יש מחר עוד איזשהו ראיון עבודה. המראיין רצה תעודת יושר, לא ברור לי למה, אבל הלכתי היום להוציא אחת. תחנות משטרה מעבירות בי צמרמורת. אני לא יודע למה, אבל אנשים עצורים, או מעוכבים, אנשים שפרצו להם או שדדו אותם ושוטרים אפאטיים שלא ממש עוזרים עושה לי רע. רציתי לברוח.

אחרי מלחמה של איזה שעה בנבכי הבירוקרטיה ושלושים שקל אחרי, יש לי חתיכת נייר שמצהירה שאני חנון ולא נעצרתי, אין לי תיקים במשטרה, לא פתוחים ולא סגורים. בעצם המשטרה אף פעם לא ממש שמעה עלי. מוזר, חשבתי שעד גיל 21 אני איעצר או אקבל דוח או משהו כזה, אבל אני חנון, אז לא.

לא ברור לי למה אני הולך לראיון עבודה. אני לא רוצה לעבוד. קיבלתי את המענק שחרור בתחילת החודש. בחישוב מהיר הגעתי למסקנה שברמת בזבוזים הנוכחית אני יכול לשרוד עוד איזה ארבעה חודשים של לעשות כלום בלי להיכנס למינוס. מחשבה מרגיע ונחמדה. אז אולי החופש יגמר גם בשבילי ואולי לא.

אבל נתחיל לאסוף כסף. בראשית עולה הרבה. אני רוצה לבראשית. בא לי פסטיבל שאנטי. לא יודע למה הרי לא הייתי אף פעם באחד כזה. ננסה, זה אמור להיות משעשע.