מסתבר שלגמרי איבדתי את היכולת שלי לשתות. כל מה שפיתחתי בטיול. לילות על גבי לילות השקעתי את מיטב הדולרים האוסטרלים בVB ובXXXX bitter, את הבאטים של תיאלנד בסינגה וטיאגר, את הקיפ-ים של לאוס בLao Beer הנפלאה, את הדונג-ים של ויאטנם בבירות מקומיות במחיר של שקל וגרוש לאחת.
חזרתי מהטיול הגדול בחו"ל עם הרבה חוויות ונסיון אבל בעיקר חזרתי עם יכולת לשתיית אלכוהול. פעם ראשונה בחיים שלי בשבעצם הצלחתי להחזיק את האלכוהול שלי. אבל כבר עברו 4 חודשים מאז שחזרתי. בדיוק ארבעה למען האמת. אולי זה מצדיק עוד פוסט כשלעצמו? בכל מקרה ב4 חודשים האלו מסתבר שאבדתי את כל היכולות האלו לחלוטין.
ישבנו הערב שלושת החברים הטובים, כמעט פעם אחרונה שיצא לנו לשבת ברוגע ביחד ושתינו בירות. הרי אני יוצא מחר לשביל ישראל. כשהולכים ומתאמצים פיזית זה לא רעיון טוב לשתות הרבה אלכוהול וכשאחזור, הם כבר יהיו עסוקים בלימודים. אחד מהם אפילו רחוק בירושלים. נפרדנו, לפני שאני יוצא לשביל. אבל מסתבר שליטר בירה, טוב נו, ליטר ורבע ("טעמתי" המון מהאחרים) מסובבת אותי. מה קרה לימים ששתיתי את זה רק בתור התחלה?!
אז עכשיו אני יושב מול המחשב. מנסה לסדר את המחשבות שמתעקשות להסתובב כמו החדר ומבין שאין סיכוי שאני ממשיך לסדר את התיק למחר. טוב נו, זה לא מפתיע. תמיד לפני כל טיול, במיוחד גדול שכזה, אני יוצא בבלגן. יצאתי מזרחה ל10 חודשים עם חדר מבולגן לחלוטין. איך הרי אני אצליח בשלושה ימים אחרונים לפגוש את רוב המשפחה, החברים, לסדר את החדר (שאני דוחה חודשים), לארוז את התיק בצורה יעילה מאוד, ללמוד את טכניקת הצילום HDR מאפס, לכתוב לאבא שבחו"ל, לסיים את העבודה בבית הקפה, לקנות ציוד ועוד מליון דברים שהמוח שלי לא מצליח להפוך למילים במצבו הנוכחי בהתחשב בשעה. ולכן אני נמצא בלילה שלפני היציאה לשביל ישראל, טיול של 50 יום וכלום עדיין לא מסודר.
רק האמונה שאני אצליח לקום מוקדם ולסדר את הכל, פלוס לעשות קניות של אוכל לטיול ולמלא אוויר ברכב של אמא.
הרצון שלי הוא לכתוב פוסט יותר משמעותי ויותר פיכח על היציאה לשביל ישראל. על ההגשמה של עוד חלום שלי. אחד מאלו שלא חשבתי שאני אזכה ממש להשלים. על אתגר רציני, פיזי, אבל בעיקר נפשי שאני מקווה שאני אצליח לעמוד בו. על זה שידעתי שאני ארצה לפרוש ולכן סיפרתי לכל העולם כדי שיהיה לי מוטבציה מהבושה לא לפרוש בנקודות הקשות. על זה שאם לא הייתי קובע תאריך וסידורים עם חבורת אנשים נפלאים, רוב הסיכוי שהייתי מוצא תירוץ להמשיך בחיי המשעממים ולא לצאת לשביל. על כמה שאני גאה בעצמי על זה שאני לא אחד מהמסודרים בחיים ויכול לצאת לשביל, ככה פתאום, כי בא לי. אז זה שחבל לי שאני לא מסודר ולא יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אבל אני יודע שלא יהיה לי זמן לכתוב על כל אלו...
חוץ מזה אני חושב שזה הזדמנות לחוות עוד אחד מבין המשימות שלי, לוותר על מחשבים למשך תקופה ממשית. הרי בחיינו גם לעובד בתחנת דלק ומלצר מצריך קשר תמידי עם מחשב. אז 50 יום של שטח במילא מנתקים אותו מציוולזציה. בעצם צוולזציה לא. אני יוצא חמוש, בחולצות סנטטיות, עידן החלל שחוסמות UV ומנדפות זעה. מכנסי ניילון לכל התנאים. פנס של עשרים ומשהו לדים שחוסכים באנרגיה, תיק מהונדס הנדסת אנוש מדוייקת, טבליות טיהור מים, שקי שינה לטמפרטורות קפיאה, ומצלמת ריפקלס דיגטלי כבדה מידי ומלאת אופציות. אז תחכום טכנולוגי לא חסר. להפך, הוצאתי יותר כסף ממה שרציתי על השלמת דברים שהיו חסרים לי בטיול הגדול הקודם. אבל לפחות מחשב לא יהיה שם. חוץ מזה שבסלולרי ובנגן מוזיקה. אז לאור זה שחסמתי את הגישה לאינטרנט בסלולרי, אולי אפילו אני אתנתק מהרשת ל50 יום. זו אחת המשימות שלי. משימה די מוזרה לעידנינו, אבל משימה.
תעשו מנוי ותגלו אם אני חוזר לפני 50 הימים האלו.
הרי דווקא בהפסקות השבועיות האלו שלנו אני ארצה מהבית של חברים לספר לישרבלוג על כל מה שקרה בשבוע.
דווקא רציתי גם לספר לכם על מסרון מסימפ שאיחלה לי בהצלחה בשביל. וגם על זה שהייתי בתערוכת צילום בדיזנגוף סנטר וגיליתי שיש מישהו (שכמובן שכחתי לחלוטין את השם שלו בשניה זאת, איתו הסליחה), שכחלק מתערוכת מסע אחר, כבר עוסק בצילום רכבות ותמונות מרכבות. מה שדי היה הרעיון שסימפ פיתחה בשבילי כדי שיום אחד יהיה התערוכה הראשונה שלי. רציתי לספר לה. מסוג הדברים שרק אני והיא נבין. ויתרתי. סתם התאכזבתי כשהבנתי שאפילו הרעיון הכי מקורי שהצלחנו להעלות הוא כבר לא כל כך מקורי. עדיף שאני לא אצור איתה קשר.
לא משנה, האלוכוהול מתחיל לפוג לו והעייפות מתחילה להשתקע לה. אני חושב שאני אלך לישון. אקום מוקדם, אסדר את החדר, התיק, אקנה אוכל ואגיע לתחנת האוטובוס. מסתבר שרק להגיע לבית אוסשקין בקיבוץ דן, נקודת ההתחלה של השביל, לוקח איזה חצי יום באוטובוסים. זה די משעשע שאני עומד ללכת 940 ק"מ ברגל, אבל מתעקש למצוא מישהו שיסיע אותי 4 קילומר לתחנת האוטובוס. הרי זה מה זה כמה קילומטר בין כל כך הרבה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
