אסף, הפוסט הזה מוקדש לך.
עברו חודשיים וחצי, כמעט שלושה. 10.7.09. התאריך הזה נצור עמוק בליבי.
התאריך שבו קרתה התאונה, היום השחור שלי. היום שבו נהרגת.
עברו כמעט שלושה חודשים, וזה היום והרגע שאני מרגישה הכי נכון לכתוב עליך, אליך, בתקווה שאתה רואה את זה מאיזשהו מקום.
זה היה יום שישי אחה"צ, הודיעו לי שנהרגת בתאונת דרכים לא רחוק מהבית שלי.
לא רציתי להאמין שזה באמת אתה, לא יכולתי להאמין, סירבתי.
הגיע מוצ"ש והייתי צריכה ללכת לעבודה, ההלוויה שלך הייתה אמורה להיות קצת יותר מאוחר. אני זוכרת שביקשתי מהאחראית שאני ושוקי נצא מוקדם כדי שנספיק להלוויה. היה חשוב לי להיות שם, אני רוצה שתדע את זה אסף.
אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול. על ההלוויה לא דיברתי עם אף אחד בימים שבאו אחרי, רק אחרי חודש וחצי כששמך עלה באחת השיחות עם אושר, דיברתי על היום הזה בפעם הראשונה.
עברתי הרבה רגעים קשים בשנים האחרונות, אבל קשה לי לחשוב על רגע אחד קשה שעולה על ההלוויה שלך.
אני זוכרת איך חיכינו שם בבית עלמין אני ושוקי, ולא באמת הבנתי איפה אני נמצאת ומה אני עושה פה.
וכשהביאו אותך בארון הצבאי, וכשאלפים, אסף, אלפים היו שם למענך, וכשראיתי איך כולם הולכים אחריך, חולקים לך כבוד אחרון, באמת הבנתי שנהרגת, שלא תחזור יותר.
אני לא אשכח את הרגע שבו ראיתי את אמא שלך, זה היה הרגע שבאמת נשברתי והתחלתי לבכות.
אני לא זוכרת את עצמי אי פעם נשברת ככה, כמו שנשברתי באותו רגע. אני לא זוכרת את עצמי בוכה כמו שבכיתי באותו לילה.
זה היה אחד הרגעים הכי קשים בחיים שלי אסף. לא האמנתי שאותך קוברים שם, שזה אתה שם בארון הזה. הילד המדהים, עם החיוך והצחוק שהרימו את כולם. הילד שאפעם לא נשבר, שתמיד היה שמח ותמיד עודד את כולם.
לקח לי המון זמן להתאושש מזה, לעכל, להשלים עם האובדן. במשך חודש לא יכולתי אפילו לחייך. השארת אותי בנאדם שבור, לקחת איתך את הצחוק והחיוך שלי.
כולם אומרים שזה היה כתוב על הקיר, שיום אחד זה יקרה לך, בגלל הצורה שבה נהגת. אבל לי זה כבר לא אכפת.. כלום לא יחזיר אותך אסף. כלום לא ישנה את הכאב העמוק שיש בי.
כלום לא ימחק את הגעגועים אליך.
אתה חסר לי בכל שניה בחיים שלי. במיוחד בחודשיים האלה. אני מתגעגעת אליך המון. קשה לי לדבר עליך, קשה לי לשמוע שמדברים עליך. כל פעם שאני שומעת על תאונות, הלב שלי נצבט.
אני מצטערת שלא באתי לקבר שלך מאז ההלוויה, אני לא יודעת אם אני מסוגלת, אני לא יודעת אם אני אעמוד בזה. אני תמיד אומרת שאין לי זמן, בגלל העבודה והכל.
אז תדע שאני מצטערת..
ושלא שכחתי אותך, אפילו לא לרגע. ושאני לא אשכח אותך, לעולם.
אני תמיד אזכור אותך בתור הילד המדהים שהיית, אני תמיד אזכור את החיוך והצחוק שלך, את הדרך שבה היית שומר עליי, את הטוב-לב המיוחד שהיה לך.
אני מתגעגעת אליך מאוד.. הלוואי שהייתי יכולה לשנות משהו, הלוואי שהייתי יכולה להחזיר אותך לפה, אפילו לרגע אחד, לתת חיבוק אחרון.
אסף, אפילו לא נפרדנו כמו שצריך.
אני כבר לא מאושרת כמו פעם. מאז שהלכת המצב נהיה רק קשה יותר. קשה לי בלעדיך, וקשה לי שהחרא לא עוזב אותי.
הלוואי ויכולת להיות איתי ברגעים האלה, ברגעים הקשים שלי.
הלוואי ויכולת לחבק אותי עכשיו, להגיד לי שהכל יהיה בסדר. כי כבר אין לי כוח אסף, אין לי כוח. אני עייפה מלהילחם במלחמה הזאת..
עוד יומיים כיפור אסף, אז תדע שאני מבקשת ממך סליחה אם אי פעם פגעתי בך. אם אי פעם עשיתי לך רע, אני מצטערת.
תשמור עליי מלמעלה, ותשלח לי קצת כוחות לעבור את זה, את התקופה המגעילה הזאת שלא נגמרת.
קשה לי לעכל שלא תחזור יותר, שלא נבלה ולא נצא יותר ביחד. קשה לי להבין איך ה' לקח מלאך כמוך.. איך הוא לקח לי עוד אחד.
"גיבור של העולם ילד, עם חיוך של מלאכים.."
היית המלאך שלי, ותשאר המלאך שלי לתמיד.
אני מתגעגעת אליך כל יום בחיים שלי, ואני אתגעגע אליך תמיד.
תדע שאתה בלב שלי תמיד, בכל שלב ושלב.
אהבתי, אוהבת, ויאהב אותך תמיד, גיבור שלי.
10.7.09 - אסף מימון ז"ל, ת.נ.צ.ב.ה.
דובי,
השבורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
