במעמקי הרדידות
"יפה שקיעת שמש ללב עצוב" |
| 10/2007
פחדן
שנים של שתיקה.
אחרי שנים זה מתחיל להצטבר לי בבטן. הדברים האלה שיושבים לי בפנים.
והבטן, הבליטה התמידית שיש שם,הנפיחות הזאת. כאילו נגמר שם קצת המקום ומתחילים לראות זה.
וככל שהבליטה גדלה, כך דברים אחרים נפלטים החוצה, כבר אין להם מקום. עד שלאט לאט הם מתחילים להיעלם.
אמא שלי שאלה אותי אתמול עם אני רוצה ללכת לפסיכולוג. היא אמרה שפסיכולוג זאת לא פריבילגיה רק של איה ושאם אני רוצה אני יכול גם. היא אמרה שאני אף פעם לא מספר לה כלום, בניגוד לאיה. שהיא מרגישה שקשה לי ושמפריע לי משהו אבל אני תמיד כל כך מופנם ולא מספר לה כלום.
בהתחלה שקלתי את מה שהיא אמרה, כמעט אמרתי שאני רוצה ללכת לפסיכולוג.
אבל בסוף אמרתי לה שלא. שאני חזק מבפנים, שישי לי מין שלווה פנימית כזא ולכן אני לא צריך את זה.
אבל האמת היא שאני לא מסוגל ללכת לפסיכולוג כי אני חלש מידי.
כל החיים שלי אני טוויתי מגן כל כך עדין שמגן עליי מכל הרע שיש בעולם. מכל הרע שסובב אותי, מכל מה שמציק לי או מפחיד אותי. מגן מעצמי. ואם אני אלך לפסיכולוג אני כל כך מפחד שבשניות הוא יהרוס את המגן הזה שכל חיי עמלתי עליו כל כך. ובאמת שאני לא יכול לחיות חשוף.
יש מיקרים בהם פסיכולוג יכול לעשות רע, כשמה שצריך לעשות זה ללמוד להדחיק- ואני חושב שאני אחד המיקרים האלה. אני זקוק להדחקה.
אני לא יודע למה, אבל עצוב לי. זה מין עצב כזה לא ברור. עצב שבא ממקום עמום בתוכי. כי רב הזמן אני כביכול שמח, ניהנה מהחיים. אבל אז יש לי את הרגעים הכל כך רבים האלה שמשהו פשוט רע לי בהם. רע לי כי יש משהו שכל כך חסר.
זה היה פוסט מטומטם וחסר כל פואנטה. אני מצטער.
חיכינו עד שעה שבע ובאיחור מטורף הוא הגיע. הוא החזיק מין תיק כזה איתו. תיק כזה של רופאים. אנחנו חיכינו בסלון. איה ישבה והחזיקה אותו, מרגיעה, מלטפת, מנחמת. אני לעומתה ישבתי על הריצפה, מחבק את הרגליים שלי ולוטש את מבטי המזוגג בוטרינר.
הוא פתח את התיק ותוך כדי אמר כל מיני דברים אותם לא שמעתי. הוא התקרב אליו, קירב את המזרק. הוא הסביר שפעם אחת צריך לתת מנה קטנה ורק אז לתת את המנה הסופית- המנה שתגמור אותו לגמרי. איה הייתה בשליטה מוחלטת. אפילו דמעות לא היו לה בעיניים. כשהוטרינר הזריק את הזירקה הראשונה הוא התחיל לפרכס מכאב. יבבות עלו מהשטיח בסלון. אני התחלתי להיתנענע קדימה ואחרוה בפאניקה, ואילו איה נשארה רגועה. מרגיעה ומלטפת את ראשו השעיר והזקן. ואז הזריקה הסופית. עוד כמה שניות ארוכות של כאב בלתי ניסבל שניכר בגופו ואז... רגיעה סופית. הם פשוט ישבו ככה, הוא ואיה מחובקים. הוא שוכב בחייקה והיא ממשיכה להרגיעה. אני המשכתי לייבב בפינה שלי, אבל היא רק עצמה את עיניה והחלה לזמזם איזו נעימה מרגיעה.
הוטרינר ישב בצד לא העז להפריע. עברו עוד כמה דקות בהן איה המשיכה לערסל את חברינו השעיר ואני המשכתי לבכות בחוסר אונים.
לבסוף היא פקחה את עיניה, שהיו אדומות ובכך אישרה שזהו, שניגמר. היא הלכה ייחד עם אמא שלי שהציצה מהחדר השני, להכניס אותו לקבר שקברנו בגינה.
ואני נשארתי ככה לילה שלם, באותו פינה, מתעבל על חברי ההולך על ארבע, שהיה היצור הכי נאמן שהיה לי במשך כל שנות חיי.
עברה כבר שנה.
פעם משהיא אמרה לי שלכלבים אין רגשות, שזאת סתם המצאה של בני אדם. אבל זה בכלל לא משנה, כי יש בני אדם שיש להם רגשות כלפי כלבים כמו שיש להם לבני אדם אחרים.
| |
| כינוי:
second place
בן: 33
MSN:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
