היי לכל הקוראים ושבת שלום לאלה שקוראים את הפוסט בשבת,

לפני שעה בערך, ישבתי עם ההורים שלי ועם האחיות הקטנות שלי (הן תאומות בנות 13.5) לארוחת שבת, או כפי שאני קוראת לה "ארוחת שישי בערב." פה ושם היו צחוקים אבל הם תמיד היו על חשבונם של מישהו אחר בשולחן. ככה זה במשפחה שלי. רוב הזמן אנחנו לא יודעים לצחוק ביחד, אלא לצחוק אחד על השני.

בכל מקרה, יצא לנו לדבר על הפלאפון שלי ועל החשבונות הענקיים שאני משלמת כל חודש (בסביבות ה-600 שקל כבר כמה שנים!), דיברנו על מסלולים יותר זולים ובמהלך השיחה סיפרתי לאימא שלי שהסתכלתי על החשבון וראיתי שבחודש הבא תיגמר לי ההתחייבות של השלוש שנים. אחותי א מיד קפצה בדרישה לשדרג את הפלאפון. היא אפילו לא ביקשה. היא דרשה. אחותה התאומה ב חיזקה את דבריה וטענה של-א יש את הפלאפון הכי ישן בשכבה. שאלתי אם הפלאפון שלי ישן יותר משל א והן ענו שכן. זה לא הטריד אותי בכלל.

באותה שיחה איכשהו גם עלה ש-ב בחיים לא תסכים לקנות מכונית כמו של אחי הגדול ואחותי הגדולה. היא אמרה שהיא מתפדחת אפילו כשהם מסיעים אותה. ב טוענת שזו "פדיחה רצינית."

לא הזדהיתי, לא בנוגע למכוניות ולא בנוגע לפלאפונים. מבחינתי, מכונית זה משהו שנועד לקחת ממקום למקום. פלאפון זה דבר שנועד כדי להעביר מסרים. זהו. אין לי את הקטע הזה של לרצות את הכי חדש והכי איכותי, כדי לעשות פוזות. בהחלט יכול להיות שאני ארצה מצלמה בפלאפון, מהסיבה הפשוטה שיהיה לי נחמד לתעד רגעים מסוימים בחיי, אבל לעולם אף אחד מהשיקולים שלי, לגבי מה אני רוצה בפלאפון, זה איך לעשות רושם על כל העולם.

שאלתי את ב למה בעצם היא רוצה את הפלאפון הכי חדיש ולמה בעצם היא לא תיכנס לטרנטה יד שניה. שאלתי אותה:"ממה את בעצם חוששת? שאחד החברים שלך יראה אותך במקרה בטרנטה ואז הוא יאהב אותך פחות?" ל-ב לא הייתה תשובה. היא ו-א פשוט תקפו אותי ושאלו:"את היית מסכימה להסתובב עם מכנס שעלה שקל ושיש בו חורים?" עניתי שכן אם יהיה מדובר בלשפוך את הזבל. ב אמרה שהיא אף פעם אף פעם אף פעם לא תצא מהבית במכנס דוגמת בוקסר, אפילו אם מדובר רק בלזרוק את הזבל.

הדבר הזה התקשר לי לכך, שאחותי הקטנה ב אוהבת לקנות מותגים. מעולם לא הבנתי את הקטע במותגים. אני לא מבינה במותגים ואני גם לא רוצה להבין. ממש לא אכפת לי איזו חברה יצרה את הבגד, כל עוד הבגד נראה טוב עליי. אל תבינו לא נכון. אני לא איזו פריקית. המראה החיצוני שלי חשוב לי. מאד חשוב לי להתאים בין בגדיי, מאד חשוב לי שחבריי לא יראו אותי שוב ושוב באותו בגד ואני גם מקפידה לרענן את המלתחה מדי פעם, אבל מאיזו חנות לקנות, מעולם לא היווה שיקול מבחינתי.

לא מזמן הלכתי עם ידידי אנג'ל לשופינג, ונכנסנו לחנות בגדים, כי אנג'ל רצה ג'ינס. אחרי שהוא בחר לעצמו ג'ינס, הוא פתאום ראה שהחנות מוכרת גם כמה סוגי נעליים. אנג'ל אמר:"ואי, אולי אני אקנה לעצמי נעליים?" הסתכלתי לו על הרגליים, ראיתי שיש לו נעליים במצב טוב ושאלתי בשיא התמימות: "למה? יש לך נעליים." המוכרת שמעה את דבריי ולא הצליחה להתאפק מלצחוק. היא נקרעה לי מצחוק בפנים.

אני זוכרת שכשסיפרתי את זה לבובי, אז הוא מיד קפץ ואמר שזה רק מעיד עד כמה אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי ובתרבות צריכה מגעילה. בעולם שלנו אדם ירצה נעליים, למרות שיש לו נעליים במצב טוב, רק כדי שיתגאה במספר של כמה זוגות נעליים.

תראו, אולי בעצם אין לי זכות לדבר על נעליים, כי אני לא דוגמא לכלום. מכיתה ה הייתי מידה 42 בנעליים ואת זה קשה מאד למצוא. תמיד כשחיפשתי נעליים - הייתה לי בערך אופציה אחת. לפניי שנתיים הוחמרה הבעיה שיש לי בכף רגל ולכן נדרשתי לקנות נעליים מיוחדות, אורתפדיות ומכוערות, איתן אני חייבת ללכת ביומיום. בשביל אירועים מיוחדים, של כמה פעמים בשנה, יש לי נעליים עם עקב נמוך, שקניתי לפני בערך ארבע שנים. אני מסכימה שאני קצת קיצונית בקטע הזה, וכנראה (בעצם לא כנראה אלא בטוח), אם לא הייתה לי הבעיה - הייתי קונה נעליים לעיתים יותר קרובות, אבל אני לא מאמינה שאיי פעם הייתי מגיעה למצב של עשרות זוגי נעליים, כמו שיש לנשים רבות.

בובי יותר קיצוני ממני, בקטע של נגד תרבות הצריכה. אם כבר הבאתי את הדוגמא של נעליים: אני זוכרת שכשהתחלנו לצאת, סיפרתי לבובי שהנעליים שלי מבאסות אותי והוא ענה:"נעליים נועדו כדי לכסות את כפות הרגליים. זהו. אין שום חשיבות לאיך שהן נראות." אני לא קיצונית כמוהו, אבל אהבתי את הגישה שלו.

אגב, אם כבר הזכרתי בפוסט הזה בגדים ואת בובי, יש גם סיפור שקושר בין בובי לבגדים. בובי כמעט אף פעם לא קונה בגדים וכל הבגדים שלו זולים מאד ופשוטים מאד. אני זוכרת שלא מזמן סיפרתי לו שעשיתי שופינג עם אנג'ל, ואנג'ל הוציא 350 שקל על ג'ינס. בובי אמר:"הלוואי ואנשים יבינו שבגדים נועדו לחמם, נועדו לזה שלבנאדם יהיה נוח ונועדו כדי לכסות את הגוף של הבנאדם. זהו." אני לא קיצונית כמוהו. אני קונה לפעמים בגדים, פשוט כי בא לי על בגדים חדשים, וכן אכפת לי איך הבגדים יראו, אבל אני שוב אומר, מה שכבר אמרתי בפוסט הזה: ממש לא אכפת לי אם הבגדים מותגים או לא.

אחותי הגדולה אמרה פעם על אחותי הקטנה ב, ש-ב לעולם לא תהיה מאושרת, אם תמשיך לנקוט בקו היא נוקטת. ל-ב מאד חשוב מהמראה החיצוני שלה ומאד חשוב לה לעשות פוזות ושיהיו לה דברים חדשים וחדישים, בכל התחומים. הכול צריך להיות יקר וממותג: בשמים, איפור, בגדים, מכשירי חשמל וכו'. אחותי הגדולה אמרה שאין לזה סוף, כי הרי אי אפשר שתמיד יהיה לך את הכי חדש בכל דבר, ולכן ב לעולם לא תגיע לסיפוק. היא תמיד תרצה עוד, ולא משנה כמה יביאו לה. אני חושבת שאחותי הגדולה צודקת.

ואם כבר הזכרתי את הנושא: אין לי שמץ של מושג בשמות של חברות של איפור ובשמים. אני קונה בושם, לפי בושם שיש לו ריח טוב. אני קונה איפור, על פי מה שאני זקוקה לו: עיפרון לעיניים או מסקרה. אני לא קונה איפור בעשרה שקלים, כי אני רוצה להגן על העיניים שלי מדלקות, אבל מבין החברות הטובות, לא אכפת מאיזו חברה לקנות.

ובנוגע לטכנולוגיה: אני מודה שאני ממש מפגרת בתחום הזה (לא מפגרת בקטע של פיגור שכלי, אלא מפגרת בקטע של לא מתקדמת). עד היום לא למדתי להוריד שיר, אני לא מבינה כלום באינטרנט ולא עושה כלום באינטרנט מלבד ישראבלוג, קצת מסנג'ר, האימייל ולפעמים קצת גוגל. אני גם לא מבינה בכל המוצרים החדשניים, שהאחיות הקטנות שלי מדברות עליהן בלי סוף, כמו למשל psp וכאלה. טוב לי כמו שאני.

ביום כיפור, האחיות הקטנות שלי אמרו בשיא הרצינות, שהן מעדיפות לא לאכול 24 שעות, על פני לא להשתמש במוצרי חשמל 24 שעות. אני זוכרת שבשנה שעברה, מיד אחרי שעבר הצום של יום כיפור, אחותי הקטנה טסה למחשב מיד בצאת הצום. באתי לקרוא לה ואמרתי לה:"אבל, א, לא אכלת כבר 25 שעות." היא ענתה לי:"אבל גם לא הייתי על האייסיקיו 25 שעות." אלוהים ישמור איזו ילדות של המאה ה-21.

אימא שלי טוענת שזה יעבור להן. גם אחותי הגדולה אומרת שגיל 13 זה גיל נוראי שבו כל דבר פדיחה, אבל שזה יעבור מתישהו. אני מאד מקווה שכן. לא חסרות נשים יותר מבוגרות, שאוהבות שהכול יקר, חדיש וממותג.

וגם בלי קשר לטכנולוגיה: מאד צר לי על אנשים, שכל פיפס מפדח אותם. קשה לי לדמיין את עולמם. כשהייתי בחטיבת ביניים, הייתה לי פעם חברה כזאת. הלכנו ביחד לקניון. היא קנתה לעצמה טוסט והמוכר בטעות לא החזיר לה את העודף הנכון. היא התביישה להגיד לו. אני רציתי גבינה מלוחה בסלט והיא לא רצתה. הצעתי לה להגיד למוכר שישים רק על חצי והיא התפדחה. רצינו לשבת אבל ראינו שכל המקום מפוצץ. פתאום ראיתי שאיזה זוג מתכונן לקום. ניגשתי ועמדתי קרוב, כדי שאף אחד אחר לא יתפוס את המקום. היא התפדחה גם מזה. בקצב הזה היא יכלה בקלות להגיע למצב שתתפדח לצאת מהבית.

אחותי הקטנה ב מתפדחת מדברים שטותיים בעיניי, אבל בתחום אחר. היא תגיד לאדם שלא ייתן לה את העודף הנכון ושאר דוגמאות כאלה. הקטע שלה הוא קצת אחר: מאד חשוב לה לעשות פוזות מול חברים שלה. למשל, כשאבא שלי בא לקחת אותה אתמול מבצפר, ויצא מהמכונית לא מגולח - היא התפדחה עד עמקי נשמתה. כנראה שזה באמת הגיל.

בובי אמר לי פעם שהוא מאד אוהב את הקטע הזה שלי, שאין לי את הדחף לרצות דברים חדשים, רק כי הם חדשים. באמת אין לי. אין לי שום בעיה להסתובב עם פלאפון מיושן. בנוסף, אין לי שום בעיה, מבחינת פוזות, להסתובב עם אדם בן 28 שעובד 15 שעות בשבוע בשביל שכר מינימום. זה מפריע לי בהיבטים אחרים, אבל ממש לא בהיבט של "מה יגידו השכנים." שיזדיינו כולם.

אגב, אם כבר מזכירים את בובי, אני מרגישה שהשיחה שניהלנו לפני כמה ימים, עוזרת. בובי מוכן הרבה יותר להזיז את התחת למעני. לפני כמה ימים יצאנו עם כמה מעובדי הטלמרקטינג, איתם בובי עובד, כי המוקד אירגן ערב בילוי בחינם, ובובי הזמין אותי. בובי חיבק ונישק אותי בציבור, וזה היה ממש נחמד וממש כיף לי, כי הרי תמיד הפריע לי להתנהג כמו קולגה שלו בעבודה, ותמיד הוא טען שאני לא צריכה להיות דביקה בציבור, בין אם מדובר באנשים רגילים ועל אחת כמה וכמה על אנשים שעובדים במוקד.

אני ובובי נפגשים לעיתים יותר קרובות ובובי מפגין הרבה יותר חום ורוך מבעבר. בסוכות, נלך לביתו של חבר של בובי שיסע לחו"ל, ובובי מתכוון לבשל לי. קצת אחריי שהחבר הנ"ל יחזור מחו"ל - אנחנו מתכוונים לבלות יחד עם החבר ואישתו. בנוסף, אני שמה לב שהדוגמאות בהן בובי טורח למעני הולכות ומתרבות: זה שהוא בא ליומולדת שלי למרות שהיה ממש קשה לו, זה שהוא בא בראש השנה לארוחה למרות שהיה לו לא נעים, זה שהוא קם במיוחד מוקדם בבוקר, רק כדיי ללוות אותי לאורתפד ולחכות עשר דקות בתור, זה שהיינו ביחד בערב מוקד, זה שהוא יבשל לי בביתו של חברו (אגב, הוא גם כבר עשה את זה בעבר, בפעם הקודמת שחברו נסע לחו"ל), זה שגם כשהוא עסוק או טרוד כי אבא שלו גוסס - הוא מאד משתדל לפנות לי זמן וכוחות. אולי באמת יצליח לנו. אני כל כך מקווה. אני כל כך אוהבת אותו. אני גם מאד אוהבת את היחס שלו אליי כשאנחנו נפגשים. הוא מקשיב לי, מלטף אותי, מרעיף עליי חום ומתיקות ומכיל אותי, כמו שאני.

שמתם לב ששיניתי את הרשימות בצד?

שלכם,

נונה.