שלומות ואהלנים לכל הבאים תחת קורת בלוג זה,

בפוסט הקודם הכרזתי על הפסקה של חודש מהבלוג, ובכל זאת, הנה אני כאן, אחרי שבוע וחצי בלבד, כותבת את הפוסט הזה. אני רוצה להסביר למה החלטתי על ההפסקה ולמה החלטתי לחזור. החלטתי על ההפסקה כי הרגשתי שהבלוג משתלט יותר מדי על החיים שלי. בשבועות שקדמו להחלטה לצאת להפסקה, עידכנתי את הבלוג כמעט מדי יום. שימו לב שכתבתי תשעה פוסטים בין התאריך 2.10 עד לתאריך  15.10. הרגשתי שאני כבר מכורה מדי. לאחרונה אני מוצפת עד מעל הראש בעבודה, בלימודים ובעוד כל תחומי אחריות שקשורים לעולם המבוגרים. כבר אין לי זמן לשבת מול חלון העריכה כמעט כל יום, ולכתוב פוסטים באורך מגילת רות. אני בעיצומו של קורס הפסיכומטרי ואני גם עובדת בשתי עבודות. בנוסף, רציתי קצת לנוח מהבלוג, מפני שזכור לקוראים הקבועים, כתיבתו גרמה לי המון נזק.

אז מה גרם לי לחזור לכתוב כאן היום? קודם כל, התגעגעתי. התגעגעתי נורא לכתיבה, התגעגעתי נורא לפריקה והתגעגעתי נורא לקוראים. אבל ההחלטה לחזור לעדכן לא הייתה החלטה פזיזה ואימפולסיבית. חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שעד שאגש לבחינת הפסיכומטרי בינואר - אני אעדכן אך ורק בשבתות. אין מצב שאני אוותר, או אפחית את כל העיסוקים הרבים שלי, רק כדי לשבת כאן ולזיין בלי סוף את השכל. הגיע הזמן שאני יותר אחיה את החיים שלי, ופחות אכתוב עליהם. (אגב, אנשים שאיתי בקורס ניגשים לפסיכמוטרי בתאריך 28.12, כלומר בסוף דצמבר, אבל מפני שאני עושה בחינה מותאמת - הבחינה שלי תהיה כמה שבועות לאחר מכן. לא ידוע עדיין באיזה תאריך בדיוק בינואר).

בפוסט הזה אני מתכוונת לפרט על מצבי הלימודי, התעסוקתי, הרומנטי, המשפחתי והחברתי. אתם מוזמנים להתרווח על הכיסא, כי הפוסט עומד להיות ארוך מאד וחופרני מאד (שימו לב כמה פסקאות לקחה רק ההקדמה אליו).

כפי שאמרתי, אני נמצאת בעיצומו של קורס הפסיכומטרי. האמת שהולך לי בדיוק כפי שציפיתי: בתחום המילולי אני תותחית, באנגלית אני על הפנים ובמתמטיקה אני על הפנים. ידעתי מראש שזה יהיה ככה. ידעתי את זה עוד לפני שהתחלתי את הקורס והבחינה שהייתה בשיעור הראשון הוכיחה את זה: הצלחתי במעל 80% בחלק המילולי (כמעט כל התשובות היו נכונות מלבד חידות ההגיון, שלא פייר ששמים אותם בחלק המילולי, כי הן דורשות חשיבה ריאלית ולא חשיבה הומנית), אבל באנגלית הצלחתי רק ב-30% ומשהו ובמתמטיקה הצלחתי רק ב-20% ומשהו. זה היה כל כך צפוי.

הרבה פעמים אני מתפתה לא להכין שיעורים. לא בא לי להכין שיעורים באנגלית, כי הרי שפה במילא אי אפשר ללמוד בחודשיים. לא בא לי להכין שיעורים בתחום המילולי, הרי אני במילא תותחית ומצליחה כמעט הכול גם בלי תרגול ולא בא לי להכין שיעורי בית במתמטיקה כי כבר איבדתי את החוט המקשר. כל דבר שהמנחה מסביר - מבוסס על חומר קודם שהוא הסביר. כל שיעור במתמטיקה מבוסס על השיעור הקודם. אני לא הבנתי גם את השיעורים הראשונים ולכן אין סיכוי שאבין את החומר החדש. בכל זאת אני מכריחה את עצמי להכין שיעורים. באנגלית, כי גם אם אשתפר טיפ-טיפה - זה יהיה שווה את זה. חוצמזה, אני מחכה לתשובה על הערעור שלי מהמרכז הארצי לבחינות. הם נתנו לי התאמות רבות, אבל לא נתנו הקראה באנגלית, וזה לא פייר, כי אני מבינה כמעט הכול כשמקריאים לי, אבל לא קוראת נכון בעצמי. במילולי, כי גם אם אני תותחית - תמיד אפשר להשתפר יותר, ובמתמטיקה - כי צריך לפחות לנסות.

החל מהשבוע הבא, יהיו מרכזי למידה בכל יום רביעי. זה אומר שיהיה אפשר להגיע למכון הפסיכומטרי, רק כדי להכין את שיעורי הבית ולקבל עזרה מהמנחה או מהתלמידים האחרים. אני בהחלט מתכוונת לנצל את זה.

הפסיכומטרי הזה הוא קריעת תחת וכאב ראש, אבל אני זו שבחרה לעשות אותו, ולכן אין לי זכות להתלונן יותר מדי.

התכנון ההתחלתי שלי היה, לא לעבוד בכלל בתקופת הפסיכומטרי. מהר מאד התחוור לי שזה לא אפשרי. זה שלא עבדתי מאמצע אוגוסט - נתן בחשבון הבנק שלי את אותותיו. הכסף הלך ואזל ואני נלחצתי יותר ויותר. אין לי שום חשק להיות במינוס. אני לא מוכנה להיות במינוס והחלטתי למצוא עבודה, לפני שזה יגיע למצב הזה. הקוראים הקבועים בבלוג בוודאי זוכרים עד כמה התאמצתי למצוא עבודה ואיזה חוסר מזל היה לי, כי רוב מקומות העבודה לא קיבלו אותי אליהם ואלה שכן קיבלו - הסכימו רק לשלם לי שחור ולגזול ממני כל מני זכויות. הקוראים הקבועים בוודאי גם זוכרים שבסופו של דבר מצאתי עבודה בחנות בצד השני של העיר, שלא גוזלת את זכויותיה החוקיות של עובדיה.

לא מזמן כתבתי פוסט ובו התלוננתי על העבודה שם. הרי כל רגע שאני בעבודה או בדרך לעבודה - הוא רגע בו לא מתאפשר לי ללמוד. גם לא אהבתי את המוכרות האחרות, כי חשבתי שהן פרחות מטומטמות וגם חשבתי שהבוסים שלי לא מקצועיים. עכשיו אני הרבה יותר רגועה, כי גיליתי שהמוכרת שעובדת איתי בעיקר, היא לא פרחה מטומטמת בכלל, אלא סתם ילדה בת 18 שעדיין לא התבגרה, שהבוס שלי הוא איש נחמד ושאני מצליחה לשלב בין הלימודים לעבודה, כי הם נותנים לי מעט משמרות. זה עדיין מבאס שהדרך הלוך וחזור היא כל כך ארוכה, ולוקח לי לפחות שעה לכל כיוון. להיות שעתיים בדרכים, בשביל חמש שעות עבודה, לא נשמע שווה במיוחד, אבל איזו ברירה יש לי? אני זקוקה לכסף. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפטר כרגע. בחודש הבא, כשמועד הפסיכומטרי ילך ויתקרב - אני אתפטר.

מצאתי עבודה נוספת, שעושים אותה מהבית. נתנו לי מכשיר פלאפון ונאמר לי שאני צריכה להתקשר בכל יום לאנשים במשך שעה, ולשכנע אותם לקנות מוצר מסוים. הפרויקט הזה נגמר קצת אחרי שחודש נובמבר מתחיל. זה דווקא אחלה של עבודה. נתנו לי רשימה, והובטח לי שכשאסיים אותה - לא אקבל עוד רשימה. לכן סיימתי כבר את הרשימה, בהרבה פחות ימיי עבודה ממה שנדרש. מגניב לי.

אני ממש ממש ממש אוהבת את בובי. ממש. מאד כיף לי לבלות במחיצתו ומאד כיף לי לשמוע את קולו בטלפון. יחד עם זאת, התסבוכים העצומים שלו גורמים לי לפעמים תסכול. רק דוגמא אחת מתוך אלף לתסבוך שלו: בובי לא רוצה אף פעם ילדים. לעולם. לנצח נצחים. יצא לנו לנהל שיחה על הנושא ואמרתי לו:"אז מי יטפל בך כשתהיה זקן? מוזר שדווקא אתה לא רוצה ילדים, כי תראה איך אתה מטפל באבא שלך." בובי ענה לי, במלוא הרצינות, שהוא יתאבד לפני שיגיע למצב שהוא מאבד עצמאות. אמרתי לו שרק אנשים חלשים ופחדנים מתאבדים והוא אמר לי שרק לאנשים האמיצים ביותר - יש את האומץ להתאבד. שאלתי אותו:"ואם למשל תהיה לך תאונה ותהפוך להיות משותק ברגליים - גם אז תתאבד?" קיבלתי מבובי את הרושם שכן. אני לא בטוחה שבריא לי להיות עם אדם, שמוותר ככה על החיים, בכל פעם שצץ קושי חמור.

גם מציק לי, זה שזה קשר עם תאריך תפוגה. אני אומנם רק בת 21, ולא מחפשת עדיין להתחתן, אבל בכל זאת היה יכול להיות נחמד, שבזמן שאני בתוך הקשר - אני ארגיש שהקשר נמשך לנצח. אני יודעת שהקשר שלי עם בובי לא יימשך לנצח. עם כל אהבתי העצומה אליו, הוא לא האדם שאיתו ארצה לבלות את שארית חיי, והדוגמא של הילדים היא רק דוגמא אחת מבין רבות.

לפני כמה חודשים, כשהיו לנו המון בעיות, שקלתי לסיים את הקשר, כי אמרתי לעצמי שאם הקשר לא יסתיים באותו רגע - הוא יסתיים שבוע אחר כך, ולא ראיתי את הטעם. בחודשים האחרונים, כשכבר פתרנו את הבעיות בננו, למדנו לכבד את הדברים שחשוב לאחר, ואנחנו מסבים אושר עצום אחד לשניה ותמיכה בלתי פוסקת, אז אמרתי לעצמי:"טוב, אז הקשר לא ימשך לנצח, אבל אולי הוא ימשך עוד שנים. אני לא אוותר על שלוש שנים של אושר, רק בגלל שזה ייגמר יום אחד."

לפני כמה ימים אמרתי לבובי מה שכתוב בפסקה הקודמת. הוא התעצבן. אמר שהוא לא רוצה להרגיש שאני יושבת ומחשבת מתי להפרד ממנו. אמר שהוא באמת באמת באמת רוצה להיות איתי ולא מתכנן את הפרידה. הסברתי לו שגם אני באמת באמת באמת רוצה להיות איתו. הסברתי לו שבעוד שנה אני אתחיל ללמוד באוניברסיטה והתואר ימשך שלוש שנים, אז במילא אני לא מתכוונת להתחתן בארבע השנים הקרובות. הסברתי לו שגם אם הייתי נמצאת בקשר מושלם, עם אדם שלא הייתי מרגישה שניפרד איי פעם - לא הייתי מתכננת חתונה בגיל 21, אלא רק בעוד כמה שנים. אז זה שאני לא חושבת שאני ובובי נתחתן - לא משנה כלום.

עוד בעיה שיש לנו בקשר הוא שאני אמרתי לו שאני אוהבת אותו כבר לפני חודשיים, והוא לא אמר לי את זה בחזרה. אני יודעת שאני האדם החשוב ביותר בחיים של בובי, אני יודעת שהוא לא יכול בלעדיי, אני יודעת שהוא חושב שאני הכי מדהימה בעולם, אני יודעת שיש לו רגשות מאד מאד מאד חזקים כלפיי, אני יודעת שהוא גאה להיות איתי ואני יודעת שהוא רואה איתי עתיד ארוך - אבל הוא לא מגדיר את מה שהוא מרגיש כלפי, כאהבה. תראו, הקשר בננו נמשך כבר שבעה חודשים. אני מפחדת שאם האהבה מצידו לא הגיעה עד עכשיו - היא כבר לא תגיע. אני לא חושבת שבנאדם פשוט קם בוקר אחד ומחליט שהוא אוהב מישהי. דיברתי על זה עם בובי. הוא דווקא חושב שיכול להיות בהחלט שזה עוד יגיע.

אגב, אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות לזה, שכמעט לא רבנו בחודש האחרון, הוא שאני הייתי עסוקה בעבודה ולימודים. לא היה לי זמן לחפור לעצמי בשכל על כל הדברים שמפריעים לי בו ועל היחסים בננו. גם בובי אמר לי שהוא חושב שאחת הסיבות שרבנו כל כך הרבה, בתקופה בה לא עשיתי עם עצמי כמעט כלום, היא שהיה לי משעמם. אני בהחלט מסכימה עם התיאוריה הזאת. 

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שאני מאד קרובה לאחותי הגדולה ולאחיות הקטנות התאומות שלי, אבל ממש לא קרובה לאחי הגדול. למעשה, המצב הרבה יותר חמור מ"לא קרובה". לא הייתה אפילו פעם אחת בשנים האחרונות, שהייתי לידו מבלי להרגיש קטנה ומטומטמת.

לאחרונה התקרבתי אפילו יותר לאחיות הקטנות שלי. בקרוב ימלאו להן 14 והן כבר לא ילדות כל כך קטנות, ולכן הקשר בננו הולך ומתהדק. לאחותי הגדולה מאז ומעולם הייתי קרובה מאד. יש בננו קשר עמוק וחזק, שלעולם לא יחדול להיות כזה. לא מזמן היא עברה לגור עם החבר שלה, ואני מאד שמחה, כי אני חושבת שהוא מקסים ורואים שאחותי מאושרת איתו.

אחי הציע סופסוף נישואים לחברה שלו. הם ביחד כבר שמונה שנים. לאחרונה גם נקבע תאריך לחתונה: בינואר. אני שונאת את זה שאני יודעת שבחודשים הקרובים יהיה הרבה טררם סביב החתונה הזאת. לא בא לי להקדיש מזמני כדי להתארגן לחתונה הזאת וממש לא כיף לי עם זה שלאחרונה אחי מבקר הרבה יותר בבית, וגם ההורים שלי והאחיות הקטנות שלי מדברים עליו הרבה יותר. אבל אין לי ברירה.

חשוב לי לציין שאני לא שונאת אותו ושאני מאחלת לו שיהיה לו טוב בחיים. אני רק לא רוצה להיות לידו. זה לא כיף להרגיש קטנה ומטומטמת ואני לא מוכנה לספוג את האלימות שנובעת מהצורה שהוא מדבר ומתנהג.

אגב, אתמול ראיתי שהנושא החם הוא "אחים ואחיות". הנושא החם מאד קרץ לי ורציתי לכתוב פוסט ארוך ומעמיק על כל אחיותיי ועל אחי. יש לי המון מה לומר בתחום. בסוף החלטתי לוותר, כי רציתי לכתוב גם על נושאים אחרים.

ובנוגע להורים שלי: זה שאני עסוקה לאחרונה בעבודה ולימודים, רק היטיב עם הקשר שלי איתם. אני בקושי רואה אותם ולכן אין לנו זמן לריב. מעבר לסיבה הטכנית הזאת, אני יודעת שהם שבעי רצון מזה שאני לומדת ועובדת ולא סתם שורצת בבית ולכן הם משתדלים להניח לי ולא להציק לי.

אני מאד אוהבת את החברים שלי. במיוחד את אנג'ל כפרעליו ומימי המקסימה. מימי עוברת היום לעיר אחרת, על מנת ללמוד באוניברסיטה וזה מאד מעציב אותי, כי אני יודעת שאני מאד אתגעגע אליה. מעבר לזה - כל יתר חבריי, מלבד אנג'ל, מתחילים ללמוד השנה באוניברסיטה. כמעט כולם ימשיכו לגור בעירי, אבל מן הסתם המפגשים בננו ילכו ויתמעטו. אני יודעת שעד ינואר גם אני אהיה עסוקה מאד בלימודים לפסיכומטרי וגם לי לא יהיה הרבה זמן לצאת לבלות ולהפגש איתם. אני חושבת שהחל מינואר, יהיה לי קצת קשה עם זה שהם כולם כל כך עסוקים בלימודים, אבל אז אני אשקיע את עצמי בעבודה. אני חייבת לחסוך קצת כסף. אין לי בכלל כסף והרי בשנה הבאה אני רוצה להתחיל ללמוד באוניברסיטה. יהיה לי רק מינואר עד אוקטובר כדי לעבוד במשרה מלאה ולחסוך.

אני מברכת בכל יום על זה שאנג'ל ומימי חברים שלי. אני באמת מאמינה שהקשר בננו לא יתנתק לעד. בנוגע לשאר - גם אותם אני אוהבת, אבל אני לא רואה את עצמי בקשר איתם בעוד כמה שנים. יחד עם זאת, מאד נחמד לבלות איתם.

הידעתם שיש לי חברה בת 60? זוהי הקוצ'רית שלי, איתה אני נפגשת כבר שנה שלמה. הפגישות בננו חדלו מזמן להיות פגישות של קוצ'ינג, כי היא כבר לא עושה לי תרגילים ושאלונים. הפגישות בננו בחודשים האחרונים פשוט התנהלו בצורה שבה אני מעדכנת אותה בכל מה שחדש בחיי, וגם היא מספרת קצת על עצמה. זה לא בדיוק קשר חברות סטנדרטי, כי אנחנו קובעות שעה להפגש פעם בשבועיים ואז הפגישה עורכת רק שעה, וכי אני זו שבעיקר מדברת, אבל זה עדיין קשר חברות. אנחנו מאד אוהבות אחת את השניה. אני חושבת שהיא אישה מדהימה. 

אני חושבת שגם ביום בו נחליט לוותר על הפגישות הדו שבועיות (למרות שאני לא רואה את זה קורה בקרוב), נמשיך להיות חלק זו מחיי זו. אני יודעת שהיא מתכוונת להזמין אותי לבת מצווה של הבת שלה, שתהיה במאי, ולי אין ספק שבעוד כמה שנים אני אזמין אותה לחתונה שלי, ולברית של הילד שלי, ואפילו לבר מצווה של הילד שלי, אם היא עדיין תהיה בחיים (הלוואי שכן. שתיבדל לחיים ארוכים).

היא אישה כל כך מיוחדת. אני חושבת שזה מאד נדיר שאישה גרושה בת 60, בוחרת לגדל לבדה שני ילדים מאומצים. יש לה ילדה בת 11 וחצי וילד בן 14, אותם אימצה בינקותם, וכבר אז היא הייתה גרושה. זה כל כך יפה לראות את המשפחה הקטנה והמאושרת הזאת.

נכון שהתגעגעתם אליי? 

שלכם,

נונה.