היי לכל קוראיי ושבת שלום למי שקורא את הפוסט בשבת,

רבתי אתמול עם אימא שלי. חתיכת מריבה רצינית. הטחתי בה כל מה שאני חושבת עליה. אני חושבת שהיא נפגעה. אולי לא הייתי צריכה לומר לה את הדברים הקשים האלה, אבל באמת שהיא הגזימה. משהו שנורא מעצבן אותי באימא שלי הוא שהיא כל הזמן מעירה לי על ההתנהגות שלי. אם היא הייתה מעירה לי רק על דברים שמפריעים לה - הייתי גם קצת מתעצבנת אבל אומרת ניחא. מה שמוציא אותי מדעתי הוא שהיא מעירה לי על דברים, שלפי טענתה, מפריעים לכל בני האדם.

מי היא שתגיד לי איך להתנהג עם החברים שלי? מי היא שתגיד לי איך להתנהג בחיי האהבה שלי? מי היא שתגיד לי מה לעשות בחיי האישיים? היא אישה פתטית, מגוחכת, שתקועה כבר שלושים שנה בנישואים ללא אהבה, שאין לה חברים ושאין לה תחביבים. אישה צבועה שמתחנחנת לאנשים ושניה אחר כך יורדת להם על הצורה מאחוריי הגב, גזענית, פרימיטיבית, מיושנת. אישה שנותנת חשיבות למעמד של אדם, במקום לאופי של אדם. אישה שכל מה שאכפת לה זה "מה יגידו השכנים" ואיך כל דבר שהיא עושה ייראה בעיניי החברה, וזו אחת הסיבות לכך שהיא נתנה במשך שנים לבעלה לפוצץ לילדיה את הצורה ולא פנתה לעזרה, כי "לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ."

אחותי הגדולה, בת ה-26, חולה בחצי השנה האחרונה ולא יודעים לאבחן מה יש לה. אימא שלי מתקשרת אליה ומטרידה אותה שבע פעמים ביום. לא מזמן אחותי עברה לגור עם החבר שלה. הייתה פעם שהפלאפון של אחותי היה סגור, ולכן אימא שלי אמרה שהיא צריכה את המספר בבית. אמרתי לה:"אבל אם היא סגרה את הפלאפון - היא כנראה לא רוצה לדבר. למה שתתקשרי לבית של החבר?" אימא שלי פסלה את דבריי.

אחותי סיפרה לי שהיא הוציאה במשך השנים 15,000 שקל על טיפול פסיכולוגי, ושאיזשהו אופן היא מרגישה שאבא ואימא חייבים לה את הכסף הזה, כי רק בגללם היא הייתה זקוקה לטיפול. משהו בעיקרון "שברת - שילמת." תקלטו שאחותי בת 26 ועזבה כבר לפני יותר מחמש שנים את הבית ועד היום יש לה סיוטים בלילה, בגלל מה שעברה בבית ועד היום היא לא יכולה לחיות בלי טיפול. אני יודעת שאחותי רגישה ממני, כי עובדה שלי אין סיוטים בלילה, אבל גם אסור לשכוח שהיא גדלה בצורה הרבה יותר קשה ממני.

ועכשיו אני רוצה לחזור ולומר מה שאמרתי בפסקה הראשונה: אם אימא שלי הייתה מעירה לי רק על דברים שמפריעים לה ספציפית - הייתי יכולה לספוג את זה, אבל מעצבן אותי מאד שהיא אומרת לי איך כל העולם מרגיש בנוגע להתנהגות שלי. אני אתן דוגמא: לפני כמה ימים דיברתי בפלאפון בסלון של הבית. לא ידעתי שאימא שלי בבית כי לא הלכה באותו יום לעבודה. בשלב מסוים אימא שלי התחילה לצעוק לי שאני מפריעה לה, כי אני מדברת בפלאפון בקול רם. מיד התנצלתי והלכתי מהסלון לקומה שלי, כדי לא להפריע. אבל אז היא אמרה:"וזה גם מאד מפריע לצד השני של מי שמדבר איתך בפלאפון." מיד רתחתי. למה היא אומרת לי איך להתנהג עם אנשים אחרים? דיברתי באותו רגע בפלאפון עם אנג'ל ותאמינו לי שהוא לא חוסך ממני ביקורת. אם היה מפריע לו שאני מדברת בקול רם בפלאפון - הוא היה בטוח אומר.

בכל מקרה, אתמול בערב היה אירוע שפיצץ את הכול. ישבנו לאכול ביחד ארוחת ערב (הרי היה שישי בערב). אני דיברתי. סיפרתי להורים ולאחיות שלי על מופע סטנד אפ שהייתי בו השבוע, וסיפרתי קצת גם על כל מני דברים אחרים. אימא שלי העירה לי שוב ושוב שאני רק מדברת ומדברת ומדברת ולא נותנת גם לה להשחיל מילה. זה עיצבן אותי. אמרתי לה שאם היא רוצה לומר משהו - שתאמר. מה זה הטקסים האלה? מה אני צריכה להיות בדום שתיקה כדי שהיא תפצה את הפה? אימא שלי אמרה שהיא לא רוצה להתפרץ לי לדברים. זה היה מגוחך כי היא תמיד עושה את זה.

לקראת סוף הארוחה אחותי הקטנה סיפרה לאימא שלי משהו, ואני רציתי לשאול איזשהי שאלה על מה שהיא אמרה. ברגע שפתחתי את הפה - אימא שלי סתמה לי אותו בברוטאליות ואמרה שעכשיו היא מדברת עם אחותי הקטנה, ושאני חייבת "להתחשב באנשים אחרים. יש פה עוד חמש נפשות חוץ ממך. אני בטוחה שבכל מקום זה מפריע לאנשים." פה כבר התפוצצתי.

התחלתי לצעוק עליה שתפסיק כל הזמן להטיף לי מוסר ותפסיק לנסות לחנך אותי כל הזמן. אני כבר בת 21 ולא צריכה את הייעוץ שלה לגביי ההתנהגות שלי כלפי העולם. אמרתי לה:"אני לא רוצה ללמוד ממך כלום. אני לא רוצה להיות כמוך בשום צורה. את פתטית, את מגוחכת, את נלעגת. אני אמות לפני שאתנהג כמוך. את לא מהווה לי מודל לחיקוי בשום צורה. קפצי לי." המשכתי והטחתי בה את כל שאחותי הגדולה אמרה לי, הטחתי בה שכל אחד מילדיה יצא עם טראומות כי היא לא פנתה לעזרה כשבמשך שנים פוצצו לנו את הצורה והמשכתי להטיח בה את כל מה שכתבתי בפוסט הזה ועוד. אמרתי לה כל מה שאני חושבת עליה.

אימא שלי ענתה לי בהתנשאות:"הייתי עונה לך, אבל אני יודעת שיש לך בעיה בשיפוט אז אני אתעלם." גם זה הרתיח אותי. אין לי שום בעיה בשיפוט. נמאס לי שהם מנסים לדחוף לי את זה לראש כל החיים. קמתי והלכתי משם. אימא שלי צעקה אחרי שאני יכולה לחיות בבית עד יום ראשון ושאז אצטרך לעזוב.

ברור לי שזו שטות מטומטמת מה שהיא אמרה. היא הרי לא תשלח אותי לגור ברחוב בכביש. היא איימה בזה פשוט כי היא יודעת שכבר לא נותרו לה קלפים, מאז הפכתי לעצמאית יותר. היא לא יכולה לומר לי, כמו שהיא אומרת לאחיות הקטנות שלי, לא לצאת שבוע מהבית או לא לראות טלויזיה שבוע. היא לא יכולה לאיים להפסיק לשלם את חשבון הפלאפון שלי, כי אני משלמת אותו בעצמי. היא לא יכולה לאיים, כמו שעשתה בעבר, שתפסיק לממן לי שיעורי נהיגה, כי בשנה וחצי האחרונות בהם למדתי נהיגה, שילמתי על זה בעצמי והיא לא יכולה לאיים שתפסיק לעשות לי טובות, כי אני כבר כמעט אף פעם לא מבקשת את עזרתה. הדבר היחיד שהיא יכולה לומר זה שתפסיק לשלם על קורס הפסיכומטרי שלי, ואת זה היא הרי לא תעשה. היא באמצע התשלומים.

אני יודעת שאני יכולה להתחשב יותר. אני יודעת שהמחסור הזה בקלפים, גורם לי לפעמים לא להתחשב במיוחד. כמו למשל שאני מעירה אותה ואת אבא שלי לפעמים באמצע הלילה, או זה שאני לא טורחת לנקות כמו שצריך סביבי ועוד כל מני דוגמאות כאלה. זה ברור לי לגמרי שאני צריכה להתחשב יותר ושאני צריכה לתרום יותר לבית. אני ממש לא טלית שכולה תכלת. אני גם יודעת שמגיעה לאימא שלי המון תודה, כי היא באמת עשתה המון למעני והתרוצצה המון למעני, במשך כל ימי חיי. אני יודעת ולכן יש לי גם רגשי אשמה על מה שהטחתי בה. מצד שני, היא באמת כבר שיגעה אותי. נמאס לי מההתנהגות שלה.

אגב, קצת מאוחר יותר היא באה לחדר שלי ואמרה שאני לא יכולה לומר לה דברים כאלה, בזמן שאני גרה בבית שלה, אוכלת ליד השולחן שלה את האוכל שלה ומארחת לעיתים קרובות את החבר שלי בבית שלה. אמרה שכל הטוב שיש לי בחיים זה בזכותה. שלא היה קל לגדל ולהתרוצץ למען "מפגרת כמוני" ושהיא לא תסלח לי לעולם על מה שאמרתי לה. אני יודעת שבשלב מסוים היא כן תסלח ובשלב מסוים כן נשלים, אבל עדיין לא קל לשמוע את הדברים האלה.

משהו שמפריע לי לאחרונה ביחסים של בובי, זה שהוא לא רוצה לקחת חלק בחיים שלי, מלבד הפגישות שהן בין שתינו. הוא לא רוצה להפגש עם החברים שלי ולא רוצה להיות בקשר עם המשפחה שלי מעבר ל"שלום. מה נשמע?" וגם לא רוצה לגוון את הפגישות שלנו.

אני אסביר: מהיום הראשון שהתחלנו להיות בקשר, ידעתי שהוא לא אוהב פאבים ובתי קפה. שגם אין לו גרוש על התחת וגם בלי שום קשר הוא פשוט לא אוהב לצאת. הוא גם לא רצה, לא רוצה ולא ירצה, להכיר את החברים שלי ולכן שהוא יצטרף אליי כשאני יוצאת עם החברים שלי בכלל לא בא בחשבון.

הקטע הוא שלא מזמן אני והחברים שלי עשינו על האש. כמה מהם שאלו אותי למה בובי לא הצטרף. חשבתי על זה פתאום ואז פתאום קלטתי, שאולי בובי כן היה יכול להצטרף. העל האש לא דרש כסף, כך שהוא לא היה צריך להוציא כסף שאין לו. העל אש מן הסתם לא היה בבית הקפה או בפאב, אלא בחיק הטבע ואני יודעת שבובי אוהב את הטבע והעל האש כלל בשר, שזה דבר שאני יודעת שבובי אוהב. ובנוגע לחברים שלי - שיתמודד. זה לא שלא הייתי מתייחסת אליו.

עוד דוגמא: לא מזמן הזמנתי את בובי לארוחת חג לכבוד ערב מתן תורה. בובי לא רצה לבוא. קבענו שהוא יבוא אליי אחרי הארוחה, בסביבות תשע. אחותי והחבר שלה היו מוזמנים לשבע, אז הנחתי שנסיים עד אז. הקטע הוא שהם איחרו והגיעו בשמונה, אז התחלנו לאכול רק בשמונה ובובי קצת הקדים והגיע בשמונה וחצי. לפיכך, הוא הגיע באמצע הארוחה.

הוא לא רצה לאכול, כי כבר אכל ארוחה גדולה עם המשפחה שלו. מה שהטריד אותי זה שהוא ישב בידיים שלובות, ובקושי החליף מילה עם הסובבים לשולחן. תבינו שהיה לי נורא כיף בחברת אחותי והחבר שלה וכולנו הרבצנו צחוקים עם ההורים שלי ועם האחיות שלי, אבל ברגע שבובי הגיע - כל כך דאגתי כל הזמן לזה שהוא לא נהנה, שגם אני הפסקתי להנות.

או עוד דוגמא: פעם נהגתי ללכת לפאב מסוים כל יום שני, כי בכל יום שני יש שם מופעי סטנד אפ. כבר כמעט שנה לא יצא להיות שם. ביום שני האחרון קיבלתי פתאום sms שהמופע יעלה לי 30 ולא 40. המופע היה ב23:00 במרכז העיר ואני מסיימת קורס פסיכומטרי במרכז העיר ב-22:15. לפיכך, זה בדיוק הסתדר לי. גם הרגשתי שאני צריכה את זה, כי רציתי קצת להתפרק. הזמנתי את כל החברים שלי ואף אחד לא יכל לבוא, אז בסוף הלכתי לבד. אפילו לא העלתי על דעתי להזמין את בובי, כי ידעתי שהוא לא יבוא.

האמת שגם בלי שום קשר לאי אהבה לפאבים ומחסור בכסף, בובי לא יכל לבוא באותו יום. אבא שלו נכנס באותו יום לבית חולים. אני חושבת שגם אדם שאוהב לצאת ושיש לו כסף, לא היה הולך למופע סטנד אפ, בזמן שאבא שלו מאושפז.

זה מזכיר לי בעיה שיש לנו בקשר: אני תמיד מרגישה לא בנוח לשתף אותו בקשיים שלי, כי אני יודעת שלו יותר קשה, כי אבא שלו כל כך חולה. זה לא מצב של הורה שעובר תאונת דרכים, פצוע שבועיים ואז מחלים. אבא של בובי גוסס כבר שנים. זה מצב תמידי שבובי צריך להתמודד איתו.  בובי אמר בעבר, אומר ויאמר גם בעתיד שזה בסדר ושאני כן יכולה לשתף אותו ושהוא יודע שגם לי יש צרות משלי.

הקטע גם שמפריעים לי דברים שבובי לא יכול לשנות, וגם אם הוא ישנה: הוא לא יעשה את זה בלב שלם. למשל, הוא כן בא לארוחה בראש השנה, אבל ראו עליו שהוא לא נהנה ואז כל הזמן רק רציתי לגרום לו הנאה, עד שלא נהניתי בעצמי. או: הוא כן בא ליומולדת שלי, אבל ידעתי שהוא לא רוצה להיות שם ולכן כל הערב דאגתי לו. אני לא רוצה שיסבול. אני רוצה שיהיה לו רק טוב.

בגלל שאני טיפוס שכל כך שונא משחקים, וכל כך שונא מניפולציות וכל כך שונא להסתיר דברים, תמיד שיתפתי בני זוג שלי בדברים שמפריעים לי, גם אם אין ביכולתם לשנות את זה. משפט שיצא לי להגיד הרבה פעמים בימיי חיי, גם לבני זוג קודמים ובעיקר לבובי זה:"אני יודעת שאתה לא יכול לשנות את זה, אבל אני פשוט רוצה שתדע איך אני מרגישה."

כל כמה ימים צץ משהו כזה. כל כמה ימים אני עושה לבובי שיחת "יחסינו לאן." כל כמה ימים אני אומרת לו דברים שמפריעים לי, בידיעה ברורה שהוא לא יכול לשנות אותם ושגם אם ישנה - לא יעשה את זה בלב שלם. התוצאה היחידה מזה הוא ששנינו מרגישים מחורבן ואני גם מרגישה רגשי אשמה על כך שהעקתי עליו, בזמן שאבא שלו כל כך חולה. אז בשביל מה זה טוב?

בובי הוא מי שהוא והדברים שהוא יכול להציע הם הדברים שהוא יכול להציע. אולי כדאי לי, כמו כל בחורה נורמלית, לא לדבר איתו על דברים שאין בכוחו לשנות, כי זה לא גורם לשום דבר טוב.

אני ממש ממש ממש אוהבת את בובי. ממש. אני רוצה להיות איתו. אני לא מעלה על דעתי לקום וללכת בזמן הקרוב. אין לי את תסמונת האישה המוכה שנשארת עם גבר רק כי היא אוהבת אותו ורק כי היא מקווה שתצליח לשנות אותו. אני אוהבת אותו כמו שהוא.

אני גם יודעת שהוא נותן לי דברים מדהימים: הוא כל הזמן תומך בי וכל הזמן מקשיב לצרות שלי וכל הזמן מכיל אותי. בניגוד למה שחששתי, הוא גם דואג לכך שאלמד לפסיכומטרי. שואל כל יום אם למדתי ומציע עזרה. הוא מפנק אותי. נותן לי חום ואהבה. משקיע בי. תמיד שם בשבילי. איתו אני יכולה להיות אני עצמי. הוא כל כך מתוק עד שאני לא יודעת מה לעשות עם החמימות שמציפה אותי, בכל פעם שאני רואה אותו או שומעת את קולו בטלפון.

אז הוא לא רוצה לצאת עם החברים שלי, ולא רוצה לאכול ארוחות חג או ארוחות שישי בערב עם המשפחה שלי ולא רוצה ללכת איתי למופעי סטנד אפ. סו פאקינג וואט? לא על פי זה יקום ויפול דבר. גם במצב הזה אני מסופקת. הקשר בננו מדהים. אני כל כך אוהבת אותו. הקשר בננו עמוק וחזק. אנחנו הכי שונים בעולם, אבל בגלל שהקשר בננו כל כך חזק - אנחנו מצליחים לגשר על זה.

בזמן האחרון יש לי עומס מטורף בחיים. כל יום עבודה או לימודים. זה קשה, אבל יש בזה גם יתרונות. נחמד ללכת לישון בלילה, כשעייפים מעשיית דברים ולא מבהייה באוויר.

הלימודים לפסיכומטרי מעייפים ומייאשים אותי, אבל אני יודעת שהם חשובים לעתיד שלי, אז אני מתגברת ולומדת. מי יתן ואקבל ציון, שיגרום לכך שאוכל להתקבל למשהו שארצה ללמוד.

חודש טוב.

שלכם,

נונה.