היי לכל קוראיי,
אנג'ל, ידידי הטוב ביותר, עלה על הבלוג שלי במקרה, כמה ימים אחרי שפתחתי אותו. הוא התוודע בפניי שמצא את הבלוג שלי וממש התחנן שארשה לו להמשיך לקרוא כאן. אחרי התלבטות ארוכה, הסכמתי. אנג'ל הוא האדם היחיד בעולם, מבין האנשים שאני מכירה, שנתתי לו רשות לקרוא כאן מתי שירצה.
לפני כמה ימים אנג'ל פגש מישהו שעורר בו רגש חזק. הוא רצה לכתוב על זה. רצה לפרסם. אבל אין לו בלוג שעוסק בחיים אישיים והוא לא רצה לפתוח בלוג שלם רק בשביל פוסט אחד. לכן, העלתי רעיון שאפרסם את הקטע שהוא יכתוב בבלוג שלי. אנג'ל הסכים בשמחה. הוא כתב קטע ושלח לי במייל. אני עשיתי העתק הדבק מהקובץ ששלח לי - אל חלון העריכה.
אני אישית חושבת שלאנג'ל יש כישרון כתיבה מדהים, אבל אני אתן לכם לשפוט בעצמכם. הקטע שמופיע אחרי קו ההפרדה - הוא הקטע שאנג'ל כתב ושלח לי, על מנת שאפרסם את הקטע בבלוג.
אנשים לבנים
לפעמים כשאני מסתכל על אנשים, אני לא באמת רואה אותם. אני רואה דברים אחרים, דברים מעניינים, עובדות שגורמות לי לבחון אותם במעין פרספקטיבה משלי.
אחד מאותם דברים הוא היכולת לראות אותם בצבעים. כאלה הם אנשים, כמגוון צבעי הקשת. ואיפה אפשר לראות את סערות הרגשות הצבעוניות ביותר, אם לא בתיכון.
בין אם מדובר במורה האדומה שגורמת לעורק צווארה לתפוח משל היה בצק לעוגת שמרים כשהיא צועקת, בין אם זה התלמיד השחור שבורח מכולם באמצע יום הלימודים וצובע מבוגרים בכחול כהה מרוב הדאגה.
לפעמים אני מצליח לקלוט אפילו 2 צבעים, כמו התלמידים שחזרו מהמסע לפולין ונעו בין חום כהה לתכלת. מעין ערבוב שהוא השלכה של היזרקות את זוועות העבר לבין אהבת המולדת שמתחזקת מרגע לרגע.
ולפעמים, לפעמים אני רואה אנשים לבנים. לפעמים מגיעים אלינו רגעים מלמעלה, כאלו שמלווים בפרצופים מופלאים, כאלו שמסוגלים לגרום לנו לחוש שיש מסלול. יש מי שמכווין, יש מטרה וגם משמעות. זה לא קורה לי הרבה. למען האמת, פעמיים בכל ימי חיי.
ב2003 זה קרה לי לראשונה. לא אשכח את ההליכה הזו לא רחוק מביתי, טיול תמים ונחמד. לבשתי סוודר גולף סגול (הזוועה!) ודגמ"ח פשוט, והתהלכתי עם ידידתי ברחבי השכונה בימיה היותר טובים. ואז הוא הגיע. לא יודע מאיפה, לא יודע איך, לא למה. פשוט התחלנו לדבר. הוא דיבר על הצבא וחשיבותו, נתן טיפים והפגין אכפתיות שלא הכרתי. כן, זו פנטזיה טיינאייג'רית סטנדרטית, אבל הבחור הזה גרם למליון שכבות להתאדות ברגע, ולגרום לי לרצות אהבה. אני, אנג'ל, רוצה אהבה. זה היה חדש לחלוטין עבורי. עברו 5 שנים ולא ראיתי אותו מעולם, אבל לא אשכח שהוא שירת בחיל הים, לא את פרצופו ולא את התפקיד שהוא מילא בחיי. אני לא באמת מכיר אותו, ואני אסיר תודה כלפיו משל היה שליח האל בעצמו.
עברו 5 שנים, ולא ראיתי אדם לבן מאז. אין אנשים לבנים ברחוב. זה אמנם עניין סובייקטיבי, אבל אני פשוט לא רואה אותם יותר. לא ברחבי העיר האפורה בה אני חי ולא ברחבי העיר הורדרדה אליה אני נוהג לברוח. הרצון לאהבה שוב נקבר תחת שכבות כה רבות שקברה השגרה, קבר הצבא וקברתי אני, בידיי החשופות.
דמיינו עד כמה הייתה עצומה ההפתעה שקרתה לי כשראיתי היום עוד איש לבן.
בימים שכאלה, בהם אני מתחזק מערכת יחסים המורכבת משילוב הזוי בין ידידות ליזיזות וגורמת להמון אנשים סביבי להרים גבות, ברור לי שאין אנשים לבנים יותר. היה ברור, בכל אופן. והנה הוא בא.
אני לא יכול להכביר על האיש הלבן במילים. הוא אדם צעיר, יוצר, כותב, מורה, מקסים ומדהים. הלוואי והיה לי כדור כזה, שגורם לי להרגיש תמיד כמו שהרגשתי כשראיתי אותו. איך כל העצבים, הלחץ והדאגה נמסו כמו גלידה, ונותרו רק עיניו החומות וקולו העדין.
והפעם, בניגוד לאדם הלבן של פעם, מדובר באחד שאני עומד לראות על בסיס שבועי בעבודה, ואחד שהציע לייעץ לי בנושאי לימודים. אחד שכבר יש לי את המספר שלו ולהפך (שוב, בענייני עבודה ולא חתונה, לצערי).
האם זה טוב לי? האם לב שהופשר וכעת הוא חשוף ועלול להיפגע כל רגע עדיף על לב קפוא שמתפקד מצוין? האם אני אצליח לגלות את התפקיד האמיתי שלו בחיים שלי, ועד כמה הוא יהיה קרוב לאשליה שכבר נשאבתי אליה ללא רצון? ולמה, לעזאזל, לרצון שלי אין משקל בתהליך הזה?
אהבה, קראש, יזיזות, מתח מיני ואחר. Been there, done that. לא יודע עד כמה הדבר הלא מוגדר את זה שמכוון כלפי גבר נאה וככל הנראה סטרייט יתרום לי, אם בכלל. רק הזמן יגיד.
יש רק את השיר המקסים הזה, שמזוהה אצלי עם אנשים לבנים, שיר שהתגנן לי בראש כשפגשתי את הלבן הקודם, וחוזר היום כשראיתי את הלבן המבריק החדש. Precious Illusions, הוא נקרא, והוא שירה הטוב ביותר של אלאניס מוריסט בעיני. מלא בקסם, חלומי ופנטסטי. ככה אני רוצה שיראו החיים שלי.
You'll rescue me right?
In the exact same way they never did..
I'll be happy right?
When your healing powers kick in
You'll complete me right?
Then my life can finally begin
I'll be worthy right?
Only when you realize the gem I am?
But this won't work now the way it once did
And I won't keep it up even though I would love to
Once I know who I'm not then I'll know who I am
But I know I won't keep on playing the victim
These precious illusions in my head did not let me down
When I was defenseless
And parting with them is like parting with invisible best friends
This ring will help me yet as will you knight in shining armor
This pill will help me yet as will these boys gone through like water
But this won't work as well as the way it once did
Cuz I want to decide between survival and bliss
And though I know who I'm not I still don't know who I am
But I know I won't keep on playing the victim
These precious illusions in my head did not let me down when I was a kid
And parting with them is like parting with a childhood best friend
I've spent so long firmly looking outside me
I've spent so much time living in survival mode
This won't work now the way it once did
Cuz I want to deside between servival and bliss
Now I know who I'm not
I still don't know who I am
But I know I won't keep on playing the victim
These precious illusions in my head did not let me down
When I was defenseless
And parting with them is like parting with invisible best friends
These precious illusions in my head did not let me down
When I was a kid
And parting with them is like parting with childhood best friends
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
