היי לקוראיי,

בזמן האחרון אני שבר כלי. כבר בערך שבוע וחצי שלא הצלחתי לסגור 24 שעות מבלי לבכות. קשה לי לשים בדיוק את הנקודה, למה אני במצב רגיש כל כך. זה קשור להרבה גורמים: לפסיכומטרי, שמלחיץ אותי ומתסכל אותי. למצב הכלכלי שלי, שבזמן האחרון הוא גרוע מאי פעם והמצב רק הולך להחריף כי אין באפשרותי לעבוד הרבה כשאני באמצע קורס הפסיכומטרי, לעובדה שאני מרגישה כמו דוב פנדה כי אני הולכת ותופחת. כל העולם העיר לי על זה שהשמנתי והבגדים שלי לא עולים עליי. לזה שאני ובובי כל כך שונים והרבה פעמים אני מרגישה שאני לא מקבלת ממנו דברים שאני צריכה, לזה שהמצב בבית מתוח מאז המריבה עם אימא שלי, לזה שכל היום שלי מלא במחויבויות וכמעט כל הזמן אני עושה דברים שאני צריכה, במקום לעשות דברים שאני רוצה.

בנוגע לפסיכומטרי: בחלק המילולי אני ממש תותחית. אין לי ספק שאקבל את מירב הנקודות, או כמעט את כל הנקודות. במתמטיקה המצב על הפנים. מתמטיקה בכלליות, ובמיוחד המתמטיקה של הפסיכומטרי, נלמדת כך שכל נושא מבוסס על הנושא הקודם. כל שיעור מתמטיקה שהמנחה מעביר לנו, מבוסס על מה שהעביר לנו בשיעור הקודם. אני לא הבנתי אפילו את הבסיס ולכן אני הולכת וצוברת פערים. לפעמים הוא מלמד נושאים חדשים, אבל גם אותם אני לא מבינה. אני מבינה לרוב על הלוח, אבל כמעט אף פעם לא מצליחה לתרגם את זה לשאלות. קרה המון שהמנחה הסביר משהו על הלוח והבנתי את כוונתו ואז הוא נתן לנו כמה דקות לתרגל, ואני לא הצלחתי כלום. באנגלית הלך עליי לגמרי. הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שערערתי על החלטת המרכז הארצי לבחינות, שלא לתת לי הקראה באנגלית. חשבתי, ואני עדיין חושבת, שהקראה מגיעה לי, כי אני מבינה כמעט הכול כשמדברים אליי, אבל לא קוראת נכון בעצמי ולכן לא יכולה להבין את פירוש המילים. היום חזרה התשובה מהמרכז הארצי לבחינות. אין הקראה. כוס אימא שלהם. אין לי מושג מה אעשה. אני לא מאמינה שאפשר לשפר שפה בחודשיים.

משהו שאני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי הוא, שהפסיכומטרי הוא לא מטרה אלא אמצעי. לא מזמן יצא לי לדבר עם איזה בחור באוטובוס. הבחור אמר לי בדיוק את אותו דבר שאמר המנחה בשיעור הראשון. הוא אמר שאם הוא צריך לקבל 760 כדי להתקב ללימודי רפואה והוא מקבל בפסיכמוטרי 740, אז כל העולם יכול לזיין לו את השכל בלי סוף שאין לו מה להתבכיין ושזה ציון מעולה, אבל לו זה לא עוזר. לעומת זאת, אם צריך 400 בשביל הדבר שרוצים להתקבל אליו ומקבלים 407 - צריכים להיות מאושרים. לשאוף לקבל סתם ככה ציון אסטרונומי זה מיותר.

לכן החלטתי להתחיל להכנס חזק בבדיקה של מה אני יכולה ללמוד איפה. מזמן כבר החלטתי שאני בטוח רוצה ללמוד משהו שקשור לכתיבה. עיתונאות או תסריטאות או עריכה לשונית. גם אנג'ל רוצה ללמוד משהו שקשור לכתיבה, וגם הוא מתכוון להתחיל ללמוד בשנה הבאה, ולכן אנחנו מתכוונים לברר את זה ביחד.

כבר ברור לי לגמרי שלא אקבל ציון גבוה בפסיכומטרי. אני לא אומרת את זה בקטע של ביטחון עצמי נמוך, אלא בקטע של עובדה יבשה. אני לא אהפוך פתאום לטובה באנגלית ומתמטיקה. אבל אולי במקום כל הזמן להתבאס ולהכנס להיסטריה ולבכות כל הזמן, כמו שאני עושה - שווה לבדוק כמה אני צריכה לקבל בכלל.

יש בהחלט סיכוי שאני בכלל לא אצטרך פסיכומטרי. יש מוסדות שעוסקים בכתיבה, שמקבלים אך ורק על סמך מבחן כניסה. הסיבה שאני בכל זאת עושה את הפסיכומטרי, זה כדי שתהיה לי רשת ביטחון. הכרתי מישהי שרצתה ללמוד ב"אריאל", שם לא הייתה זקוקה לפסיכומטרי, אבל היא עשתה פסיכומטרי בכל זאת ואז באמת לא קיבלו אותה לאריאל, אבל קיבלו אותה לאוניברסיטת תל אביב, על סמך הפסיכומטרי. הכרתי גם מישהי שרצתה להתקבל לשנקר, על סמך מבחן קבלה, ולכן לא עשתה פסיכומטרי, אבל המבחן היה לקראת סוף השנה ואז היא לא עברה אותו ונאלצה לדחות את הלימודים בשנה שלמה, כדי לעשות פסיכומטרי. אני לא רוצה שזה יקרה לי. עברה כבר שנה וחצי מאז עזבתי את השירות הלאומי. אם אתחיל ללמוד שנה הבאה - זה יהיה אחרי שנתיים וחצי בבית. אני לא מוכנה בשום פנים ואופן להעביר אחרי עוד שנה, וללכת ללמוד רק אחרי שלוש שנים וחצי.

בנוגע למצב הכלכלי שלי: אנג'ל עומד להלוות לי קצת כסף בימים הקרובים. בחודש הבא, כלומר ב-10.12 תיכנס לי משכורת של איזה פרויקט טלמרקטינג מהבית שעסקתי בו לאחרונה ושיש סיכוי שהשכר שם יהיה גבוה בהרבה ממה שחשבתי ובינואר אני כבר אהיה אחרי הפסיכומטרי ואוכל להתחיל לחפש עבודה במשרה מלאה. אני אסתדר. כבר הייתי מרוששת בעבר ותמיד בסוף הסתדרתי. לאורך כל השנה הקרובה, אני אומנם לא אוכל לפנק את עצמי יותר מדי כלומר לדפוק מוניות, לאכול בלי סוף בחוץ ולקנות ספרי קריאה ובגדים בשפע, מפני שאצטרך לחסוך לשנה הבאה, אבל הגיע הזמן שאלמד גם לחסוך. יהיה בסדר.

בנוגע לכך שהפכתי להיות דוב פנדה: לא צריך להגזים. זה לא שיש לי 25 קילו מיותרים. יש לי בערך עשרה קילו מיותרים, שזה משהו שאפשר להוריד. הקטע הוא שקשה לי להגביל את עצמי במזון. אני מגבילה את עצמי בכל כך הרבה דברים, כי יש לי הרבה מחויבויות ובאיזשהו מקום האוכל הוא משהו שאני יכולה להתפרע עליו בלי גבול. אוכל גם ידוע כדבר שממלאים את הגוף בו, כדי למלא ריקנות, שזה משהו שאני מרגישה המון.

לפני כמה ימים עצרה אותי איזו אחת ברחוב ושאלה אותי כמה שאלות על הרגלי התזונה שלי והאם הייתי רוצה לרדת במשקל. אין לי מושג למה עניתי לה, אבל עניתי וגם השארתי מספר טלפון. היום התקשרו אליי מאיזה מכון הרזיה והציעו לי "תוכנית סופר-דופר שמבטיחה ירידה במשקל וגם שלא אעלה שוב במשקל לעולם, תמורת תשלום זעום ומינמילי של 2000 שקלים שאפשר לחלק ל24 תשלומים, ובגלל שאני כזו מקסימה יעשו לי הנחה ל1700 שקלים ולמרות שהם לא עובדים עם ישרכארט - הם יאפשרו לי את התשלומים למרות שיש לי ישראכארט ויש 100 אחוזי הצלחה". השתדלתי לא להתלהב יותר מדי. אל תשכחו שעבדתי כמעט חצי שנה במוקד טלמרקטינג. אני כבר יודעת שאין מתנות חינם וכבר יודעת שתמיד יש קיצ'. אומנם 1700 ב-24 תשלומים יצא לי רק 70 שקל בחודש, שזה לא סכום גבוה, אבל אל תשכחו ש24 חודשים זה שנתיים. למה שאני אסכים שיירד לי מהחשבון במשך שנתיים כל חודש סכום קבוע? ואם יהיו לי הוצאות לא צפויות? חוצמזה, שבמצב הכלכלי הנוכחי שלי - גם 70 שקל זה לא משהו שאני יכולה להרשות לעצמי, במיוחד לא על משהו שאני לא בטוחה שיועיל לי או שיש לי זמן אליו.

אני חושבת שאני צריכה פשוט לאכול פחות, בכוחות עצמי. להפסיק להאביס את עצמי בשוקולדים ועוגיות. לא לפצח גרעינים בכמויות מסחריות. להסתפק בקערית קורנפלקס אחת ולא בשלוש. הבעיה היא שאין לי כוח רצון. זה משפיע לי על כל תחומי החיים: זה שכבר שנים אני משלמת 700 שקל בחודש חשבון פלאפון כי אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלדבר, כל מני הבטחות שאני מבטיחה לעצמי בנוגע לבובי ועוד אלף ואחת דוגמאות. הקטע הוא שהמשקל שלי תלוי רק בי. אני צריכה להפסיק להתנהג בצורה כזאת חסרת אונים ולקחת את עצמי בידיים.

בנוגע לבובי: נמאס לי לבכות כל יום, נמאס לי לקטר, נמאס לי לחפור, נמאס לי משיחות "יחסינו לאן", נמאס לי מהתלבטויות. בובי הוכיח את עצמו כמקסים. הוא כל כך משתדל למעני וכל כך מנסה שיהיה לי טוב, ואני ממשיכה לא להיות מרוצה. ממתי הפכתי להיות כזאת תובענית? לא מתאים לי.

העליתי תיאוריה שלאחרונה מפריעים לי כל כך הרבה דברים בבובי, וכל כך קשה לי להכיל אותו, בגלל שיש לי עומס כרגע של עבודה, לימודים ומחויבויות ולכן אין לי מקום גם אליו. הסתובבתי זמן-מה עם התיאוריה הזאת. רק היום פתום קלטתי משהו. פתאום קלטתי שבתקופה שקדמה לקורס הפסיכומטרי, בה רבצתי בבית ולא היו לי כמעט מחויבויות, אז אני ובובי רבנו הרבה ובזמנו טענתי שאנחנו רבים כי יש לי יותר מדי זמן פנוי ולכן יש לי יותר מדי זמן לחפור עליו במחשבות ולמצוא פאקים. אם כך, לכל תקופה יש לי את התירוץ שלה למה קשה לי עם תכונות מסוימות שלו.

האמת היא שמן הסתם תחומי החיים האחרים שלי משפיעים גם על היחסים עם בובי, אבל לא על פי זה יקום ויפול דבר. קשה לי להיות איתו, לא בגלל שאני בתקופה עמוסה ולפני חודשיים היה לי קשה להיות איתו, לא בגלל שהייתי בתקופה חסרת-מעש. קשה לי להיות איתו פשוט כי קשה לי להיות איתו. כי אנחנו שונים בכל תחום אפשרי, כי הוא נוטה להסתגר בתוך עצמו, כי אנחנו לא רוצים את אותם דברים בחיים, כי הגסיסה של אבא שלו מעיבה על היחסים בננו ועוד אלף ואחד דברים.

אבל הקשר בננו עמוק וחזק. מאד קשה לנו להיות ביחד, אבל קשה לנו יותר להיות לחוד. בובי דווקא מראה ביטחון בקשר. הוא כבר הוכיח לי שהוא לא הולך לשום מקום. זה היה לי מאד חשוב כי אחרי ההפסקה שלקחנו לפני כמה חודשים, שהייתה בעקבות תסכיבים שלו, ואח"כ הפרידה, שגם היא נכפתה עלינו בגלל תסביכים שלו - כשחזרנו פחדתי מאד שהוא שוב ייעלם לי. החודשים האחרונים הוכיחו לי מעבר לכל ספק שבובי התגבר על החרא שלו, ושהוא מבחינתו יישאר איתי עוד שנים. טוב מאד.

בכל יום אני מחליטה להפרד ממנו ואז מחליטה להשאר איתו. גם שקלתי לבקש ממנו ששוב נצא להפסקה. עכשיו אני גם מבינה למה הוא היה צריך את ההפסקה בזמנו. כשמתלבטים אם להשאר עם מישהו, אי אפשר להחליט כשכל הזמן מדברים איתו וכל הזמן רואים אותו. כל פעם שבובי קורא לי בשמות חיבה או מראה חום ומתיקות בדרכים אחרות - אני נמסה ומיד מחליטה להשאר איתו. כל פעם שבובי מדבר אליי טיפה בחוסר סבלנות - אני מיד שוקלת פרידה. אי אפשר ככה.

בכל מקרה אני לא יכולה להפרד ממנו, כל עוד אני בעיצומו של קורס הפסיכומטרי, כי אני לא אוכל ללמוד, כשאסתובב עם לב שבור. יש עוד בערך חודשיים עד הבחינה ועד אז האופציה להפרד לא קיימת. ככה לפחות שכנעתי את עצמי. מצד שני, גם עכשיו קשה לי להתרכז כשהדברים שבננו תופסים את תשומת ליבי וגם מבחינה מעשית - תכלס אני מעדיפה להפגש איתו מאשר לשבת וללמוד כל הזמן.

אני צריכה להפסיק לחפור ופשוט לזרום, בכל הנוגע לבובי. הלוואי ואצליח ליישם את זה.

בקשר לאווירה המתוחה בבית: עבר עליי יום קשה, כי גיליתי שהמרכז הארצי לבחינות לא יתן לי הקראה בפסיכומטרי וגם בגלל שאר הדברים, עליהם כבר כתבתי בפוסט. היום, כשחזרתי הביתה מעבודה חלטורה, נכנסתי למטבח לומר לאבא שלי שלום ואז התחלתי לבכות, כי המתח נתן בי את אותותיו. אבא שלי לא ידע איך להתמודד עם זה. הלכתי משם לקומה שלי.

כעבור כמה דקות אימא שלי קראה לי. זה היה מוזר כי כבר שבוע וחצי היא לא דיברה איתי, מאז המריבה. היא הציעה לי לאכול והחליפה איתי כמה משפטים בזמן שאכלתי. נראה לי שעכשיו השלמנו, או לפחות שאנחנו בדרך להשלמה וטוב שכך.

הכול יהיה בסדר. אני פשוט צריכה להרגע. אני יודעת שיש לי נטיה להכנס להיסטריה מהר, לבכות ולהיות בחרדה ואז אחר כך לגלות שהדברים לא נוראיים כמו שאמרתי ולהרגע. חבל על הכוחות הנפשיים שלי. חבל על האנרגיות שלי. ההיסטריה הזאת לא נותנת לי כלום. היא אף פעם לא נתנה.

ראיתי פעם את הסרט "שבע שנים בטיבט" בו מישהו אמר משפט טיבטי עתיק שהשפיע עליי מאד:"אם הדאגה ניתנת לפיתרון - אין טעם לדאוג ואם הבעיה לא ניתנת לפיתרון - הדאגה לא תעזור." אני חושבת שהמשפט הזה בהחלט נכון.

זמנים טובים לכל.

שלכם,

נונה.