שלומות לכל הבאים תחת קורת בלוגי,

היום הלכתי למרכז הלמידה של קורס הפסיכומטרי. המנחה שלי החליט לערוך עם כל אחד מהלומדים בקורס, שיחה אישית על ההתקדמות שלו עד כה בלימודים. במהלך השיחה איתי המנחה שוב הזכיר לי שאני חייבת לברר תנאי קבלה לאוניברסיטאות ולמכללות. הבטחתי לעשות זאת. אחר כך דיברנו על ההצלחה שלי במבחן הבית שעשיתי לפני כמה ימים.

הכי התבאסתי בעולם כשגיליתי מה היה הציון שלי בחלק הכמותי. במבחן בשיעור הראשון הגעתי ל32% הצלחה בחלק הכמותי ואילו במבחן שעשיתי לפני כמה ימים - גם קיבלתי בדיוק 32%. מסתבר שחודש וחצי של קורס, שבו ישבתי כמעט שש-עשרה שעות בשבוע בכיתה ולמדתי בעיקר מתמטיקה, וישבתי בבית והכנתי שיעורי בית, לא שיפרו את מצבי במאומה. ממש התאפקתי לא להטיח את הראש בקיר.

המנחה הוכיח לי שיכולתי לקבל יותר. הוא שאל אותי מה שיטת הפתרון לכמה שאלות וידעתי לענות לו. פשוט לא היה לי כוח להשקיע בזה בבית. אני רואה מספרים ומיד חוטפת ייאוש. המנחה שלי אמר שעדיין לא מאוחר, ואני עדיין יכולה להשתפר בהרבה. נושאים כמו אלגברה וגאומטריה הם נושאים שיש בהם הרבה שאלות בבחינה. המנחה הציע לי לחזור אחורה בחומר ולהתמקד באלגברה וגאומטריה. הוא אמר שהנושאים שהוא עומד ללמד הלאה - מופיעים רק בשאלה אחת בבחינה ולכן לא שווה לי להתמקד בהם. הוא גם אמר שאם אני אשנן כמה משפטים - אני אצליח בגאומטריה. נזכרתי שבתיכון עשיתי את זה ובאמת הצלחתי יפה. הבטחתי לעשות את זה.

בנוגע לאנגלית - הקוראים הקבועים בבלוגי בוודאי זוכרים שהגשתי ערעור למרכז הארצי לבחינות, על כך שהם לא נתנו לי הקראה באנגלית ושלא מזמן חזרה תשובה. התשובה היא - לא. התוודעתי בפני המנחה שאף פעם לא הכנתי שיעורי בית באנגלית. סיכמנו ביחד על דרך עבודה מעתה. כל יום לקרוא שעה באנגלית ולא לוותר. הבטחתי. הבטחתי ואני מתכוונת לקיים.

במבחן בית שעשיתי לפני יומיים - קיבלתי 11% הצלחה באנגלית. זה כי פשוט לא טרחתי לקרוא את השאלות וסימנתי את כל התשובות כמספר 2 ואחר כך כמספר 3. אגב, במילולי קיבלתי 90% הצלחה. כל הכבוד לי.

אני והמנחה סיכמנו שאני אלך באותו רגע לחדר נפרד מהמשתתפים האחרים בקורס, אעשה מחדש את החלק באנגלית, אחר כך אעבור על כל שאלה ושאלה במבחן שטעיתי בה ואברר למה טעיתי ושאחר כך אלך למזכירות, אבקש מהמזכירה את המחשב ולא אקום משם עד שאברר תנאי קבלה. זה מה שעשיתי.

המזכירה חסכה לי אפילו להשתמש באינטרנט. היא הביאה לי ספר עבה, בו כל המקצועות בהם ניתן לעשות תואר או תעודת מקצוע בישראל, ואת התנאי הקבלה לכל אחד ואחד מהם. מסתבר שאם אוציא בפסיכומטרי בסביבות ה550 - אני כן אוכל להתקבל למה שאני רוצה ללמוד, באותה אוניברסיטה בה לומדת מימי, חברתי הטובה ביותר. מאד שמחתי לגלות את זה.

יותר מאוחר חזרתי לכיתה וסיפרתי את זה לאנשים שלומדים איתי בקורס פסיכומטרי. הם שמחו בשבילי. במהלך שיחה עם אחת מהבחורות שלומדות איתי - היא אמרה שאני תמיד מפרטת המון על כל דבר שיוצא לי מהפה, ושזה מייגע. אמרתי לה שאני יודעת שיש לי נטיה לזה. הסברתי לה שזה בגלל שיש לי nvld.

היא שאלה מה זה nvld. שאלתי אם היא באמת רוצה לדעת, כי זה עלול לקחת קצת זמן לספר לה. היא אמרה שתעצור אותי, אם אני אפרט יותר מדי. אמרתי סבבה. וסיפרתי לה. סיפרתי לה שלמי שיש nvld יש בעיה עם קודים חברתיים, כמו למשל, לצעוק במקום שקט, או לחזור אלף פעם על אותו משפט, או לקטוע אנשים באמצע המשפט או להתפרץ לשיחה בין שני אנשים ועוד כל מני דוגמאות כאלה, שהם בדיוק מה שאנשים שמים לב אליהם, במסגרות אכזריות כמו בצפר, ולכן הייתי ילדת כאפות בשנים בהם למדתי בבצפר.

סיפרתי לה שבגלל הnvld אני לא כשירה להוציא רשיון נהיגה. nvld ממש מכוון לפגוע בכל היבט והיבט בנהיגה. זה הרי הפרעת קשב וריכוז. כל דבר מוציא אותי מריכוז. אני לא יכולה להתרכז בשתי פעולות באותו זמן. במבחנים בבצפר הייתי מתחילה מחדש שאלות כל פעם שמישהו קינח את האף. ובנהיגה צריך גם לאותת וגם לשים לב לזקנה שעוברת וגם ללחוץ על הבלמים וגם וגם וגם. סיפרתי לה שכל פעם שהפלאפון היה מצלצל - הייתי מתבלבלת בסדר פעולות ואז קודם פונה ואחר כך מאותתת. או קודם פונה ואחר כך מסתכלת במראה. גם אמרתי לה שיש לי בעיה בראיית המרחב. לקח לי שנים ללמוד לעבור בדלת בלי לדפוק את הכתף, אז מן הסתם קשה לי לחנות בחנייה צרה. סיפרתי לה שעשיתי 120 שיעורים על אוטומט ושסופו של דבר החלטתי לוותר, למרות שאני כן מאמינה שהייתי יכולה להוציא בשלב כלשהו רשיון. החלטתי לוותר כי בניגוד לתחומים אחרים בחיים, בהם אני יכולה לטעות מליון פעם - בנהיגה מספיק שאני אטעה פעם אחת כדי להרוג מישהו או להרג בעצמי. אני מהווה סיכון על הכביש. חבל רק שלקח לי יותר משנתיים של לימודי נהיגה כדי לקלוט את זה.

 סיפרתי לה שבכל עבודה של שירות לקוחות שעבדתי בה נפלתי על אותו דבר - פרטים טכניים. הייתי קופאית בתיאטרון וכל הלקוחות שיבחו אותי על כמה שאני לבבית, אבל היה לי קשה עם להוציא דוחות ועם הנהלת חשבונות. כשעבדתי בחנות - הייתי תותחית בשירות לקוחות אבל היה לי קשה להזמין סחורה, לעשות ספירת מלאי וכל הפרטים הטכניים האלה.

סיפרתי לה שבnvld יש גם יתרונות. אמנם מאד קשה לי עם מתמטיקה ועם כל דבר שהוא לא מילולי, אבל במילולי אני תותחית. למדתי לקרוא מאד מהר ואני חושבת שיש לי כישרון כתיבה. חוצמזה, יש לי אינטלגנציה רגשית מאד גבוהה. נתתי לה כדוגמא את האקס שלי גוליבר - הבנאדם הוציא בערך 730 בפסיכומטרי ותעודת בגרות מדהימה בלי להניד עפעף והוא לומד הנדסת חשמל בטכניון, אבל אם ישימו אותו דקה בעבודה של שירות לקוחות או יתנו לו להכיר אנשים חדשים - הוא לא ישרוד. סיפרתי לה גם שפעם יצאנו עם חברים שלו וידידה שלו בכתה, כי נתקעה לבד במועדון ולא מצאה אותנו. גוליבר הסביר לה דברים בהגיון בזמן שהיא נקרעת מבכי. אני, לעומת זאת, קלטתי שהיא לא פנויה לקבל הגיון באותו רגע ולכן חיבקתי אותה והצחקתי אותה. 

אמרתי לה שאומנם מאד קשה לי באלף ואחד תחומי חיים, אבל אני פייטרית. אני לוחמת. אומנם לוקח לי יותר זמן מאנשים אחרים, אבל כמעט את הכול אפשר לשפר וללמוד. אני לא מוותרת לעצמי. גם הזכרתי את זה שגדלתי בבית קשה, מבלי להכנס לפרטים בכלל. 

סיפרתי לה שבדיוק בגלל זה רציתי להפרד מהחבר שלי (לפני יומיים סיפרתי לה שאני מתכוונת להפרד ממנו באותו יום). בובי הוא אדם בן כמעט 29 שעובד 15 שעות בשבוע בשביל שכר מינימום ועדיין גר עם ההורים. זה לא מפריע לי בגלל קטע של מעמדות. אני חושבת שקופאית בסופר שווה כמו מנהל הייטק וממש לא מזיז לי הקטע של "מה יגידו השכנים". זה מפריע לי רק כי בובי לא מאושר. אם הוא היה מאושר - לא הייתה לי בעיה. בובי אומלל והוא לא מזיז את התחת לשנות את זה.

בובי חוזר בשאלה ועדיין גר עם הוריו הדתיים. בשבוע שעבר הוא התבכיין לי במשך שעה, על זה שהשכונה שלו היא כמו איראן ועד כמה מבאס לגור בשכונה של דוסים. אמרתי לו "אתה לא חייב לגור שם" והוא ענה "ההורים שלי גרים שם. אני גר עם ההורים שלי" ואז אמרתי לו "אתה כמעט בן 29. אתה לא בן 10. אתה יכול לבחור איפה לגור." הוא עשה לי פרצוף כאילו אמרתי משהו מטומטם.

לבובי יש נקודת פתיחה טובה בהרבה ממה שיש לי. הוא חכם מאד ואין לו שום לקות למידה. יש לו יכולות גבוהות. אם הוא רק היה רוצה - הוא היה יכול להגיע רחוק. הוא פשוט לא רוצה. הוא לא מאמין שמגיע לו שיהיה לו טוב ולכן הוא ממשיך לאמלל את עצמו, בחיים שהוא לא מרוצה מהם. באיזשהו מקום, אני מרגישה שזה לבגוד בעצמי להיות עם אדם כמוהו.

את כל זה סיפרתי לבחורה, שהתרשמה עמוקות מסיפורי. אחר כך הלכתי לבקר את בובי בעבודה ואז הלכתי הביתה.

אתם בוודאי שואלים אז למה לא נפרדתי מבובי. התשובה לזה היא פשוטה: אני אוהבת אותו. אני ממש ממש ממש אוהבת אותו. ממש. אני לא מסוגלת להפרד מאדם שאני מאוהבת בו עד עמקי נשמתי.

לפני יומיים הוא בא אליי ואני תיכננתי להפרד ממנו. להוציא את המילים האלה מהפה היו אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בימיי חיי. בובי היה המום ומזועזע. בחיים לא ראיתי על פניו הבעה כל כך קיצונית. הוא היה כמה דקות בהלם טוטאלי. אני התייפחתי שם בבכי נוראי. בובי חיבק אותי בחוזקה ואמר:"אל תלכי. תישארי. אני לא יכול בלעדייך."

כבר הרבה זמן אני יודעת שאני הדבר שהכי חשוב לבובי בעולם, אבל השיחה הזאת הוכיחה לי שאני חשובה לו עשרת מונים יותר ממה שחשבתי. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות, שראיתי את בובי נלחם על משהו. הוא נלחם עליי. הוא לא הסכים לוותר. התחבקנו בחוזקה, כששננו שבורים לגמרי. זה היה רגע חזק מאד.

אחרי בערך שעה, במהלכה הסברתי לבובי את המניעים לכך שרציתי לעזוב אותו (שהם לא רק הקטע הזה שהוא לא מקדם את עצמו, אלא גם דברים רבים אחרים, כמו למשל זה שהוא טיפוס מאד מסוגר, או כמו למשל שכבר כמה חודשים הוא לא רצה לשכב איתי, כי היה לו מצב רוח לסקס בגלל אביו הגוסס, למרות שהוא מאד נמשך אליי וכמו למשל שאנחנו לא מבלים מספיק זמן ביחד), ובובי משכנע אותי שלא לעשות זאת, כלומר שלא אעזוב אותו - השתכנעתי. אמרתי:"אני לא הולכת לשום מקום." חיבוקו של בובי התחזק עוד יותר. הוא היה מאושר. גם אני הרגשתי מאושרת להיות בין זרועותיו. הרגשתי שאני בדיוק במקום שנכון לי. מין הרגשה של שיבה הביתה כזאת. אני כל כך אוהבת אותו.

באותו לילה הוא נשאר לישון אצלי ולמחרת הוא נשאר עד הצהריים. היה מדהים. כל כך נהניתי. בין השאר, אפילו דיברנו על לשכור דירה ביחד בעוד כמה חודשים. אני לא חושבת שזה באמת יקרה, אבל עצם זה שבכלל העלנו את זה על הדעת הוכיח לי עד כמה הקשר הזה הוא רציני. מאז אותו יום בובי המשיך להפגין אליי חום ומתיקות. הוא עשה את זה גם קודם, אבל מאז זה התגבר.

אני רק יודעת דבר אחד: בשבועיים האחרונים, בהם שקלתי להפרד מבובי, הייתי שבר כלי וכל הזמן בכיתי. מאז אותו יום שאני ובובי החלטנו להשאר ביחד, ובליבי גמלה ההחלטה להיות איתו עוד תקופה ממושכת - אני מאושרת. אז איך אפשר להגיד לי שזאת לא הייתה ההחלטה הנכונה? אפילו אם זה כן ייגמר בעוד זמן קצר - זה יהיה שווה את זה, בשביל רגעי האור האלה.

אני מתארת לעצמי שהרבה אנשים יסתרו אותי בתגובות, אבל אני חושבת שאף אדם מהצד, לא יכול לדעת מה שני אנשים נותנים אחד לשני.

תשמרו על עצמכם.

שלכם,

נונה.