שלום לכל הקוראים ושנה טובה לאלה שקוראים את הפוסט בימים הראשונים של 2009,

במהלך שלושת החודשים האחרונים, בהם הייתי בקורס פסיכומטרי, הייתי מרוששת. לא הצלחתי לפני כן לחסוך כמעט כסף ועבדתי מעט מאד במהלך הקורס ולכן המינוס הלך וגדל. מאד השתדלתי להקטין את ההוצאות שלי לאורך כל השלושה חודשים האלה ובחודש האחרון בכלל בקושי הוצאתי כסף.

התקופה הזאת הוכיחה לי, מעבר לכל ספק, עד כמה נורא לחיות כמו בובי. הבנאדם חי על 200 שקל בחודש כבר שנים. הגעתי למסקנה שזה אפשרי לחיות ככה תקופה קצרה ומוגדרת בזמן, אבל לחיות ככה באופן קבוע - זה נורא. אני לא אשכח כל החיים שלפני חודש וחצי הייתי צריכה לאנשהו והחלטתי ללכת ברגל. הייתי לבושה בבגדים עבים מדי ועשיתי עליה ברגל ולכן נהיה לי חם. רציתי מאד לקנות ארטיק והייתי צריכה להתלבט אם להוציא את השתיים וחצי שקל האלה. זה היה מחריד בעיניי. או - לאחרונה השמנתי וכל החולצות שלי הפכו לחולצות בטן. הצורך לקנות כמה חולצות חדשות, שיכסו לי את הבטן, הפך לצורך חיוני ולא יכולתי להרשות לעצמי ויש לי עוד כל מני דוגמאות לדברים שכל הזמן מנעתי מעצמי.

אני בכלל לא מגדירה את עצמי כבחורה בזבזנית. ההוצאה העיקרית שלי היא על הפלאפון. אני משלמת 500-600 כל חודש והיו גם חודשים של 700 ויותר. אני מסכימה שזה באמת בלתי נתפס ושאני חייבת למתן את עצמי בקטע הזה ולכן לאחרונה אני מאד משתדלת אבל בכל הנוגע להוצאות אחרות - אני חושבת שההוצאות שלי הן בכלל לא גדולות. אני לא בחורה שקונה מותגים רק כי הם מותגים, אני לא דופקת מוניות, אין לי תחביב של קניית נעליים כפי שיש לבנות רבות ועוד שאר דוגמאות כאלה.

אני חושבת שהסיבה העיקרית לכך שלא הצלחתי לחסוך כסף, למרות שהייתי שנה וחצי בשוק העבודה, היא שלא עבדתי במשרה מלאה וגם שהרבה פעמים הייתי מחוסרת עבודה כי פיטרו אותי הרבה ולקח לי כמה שבועות למצוא עבודה. בנוסף, הייתי צריכה לממן שיעורי נהיגה וטסטים.

אבל לא רציתי לכתוב בפוסט הזה על העבר. המצב בהווה הוא כזה - אני במינוס. כבר ארבעה חודשים וחצי לא עבדתי חוץ מיום או יום שם ולכן צברתי מינוס של 650 שקל. ב-10 לחודש, כשירד לי כרטיס האשראי ותשלום הפלאפון, אני אהיה במינוס 1550. זה המינוס הגדול ביותר שהייתי בו מעודי. אני אעבוד כמובן החודש ולכן ב-10 לחודש הבא תיכנס לי משכורת ואני אצא מהמינוס ויהיה לי פלוס של לפחות אלף שקל, אבל נכון לעכשיו, אני במינוס. אה, ואני גם חייבת לאנג'ל 500 שקל שהלווה לי וגם חייבת 140 שקל לביטוח לאומי.

לכן בחודש האחרון צמצמתי מאד הוצאות. הנה דוגמא: כשנגמרו לי הגלולות נגד הריון והייתי צריכה לקנות חדשות - קניתי רק חפיסה אחת ולא שלוש, כפי שאני נוהגת לקנות בדרך כלל. חפיסת גלולות עולה 35 שקל. נכון לעכשיו, יותר חכם לי ללכת כל חודש מחדש לבית המרקחת ולהוציא 35 שקל, מאשר להוציא בבת אחת 100 שקל.

אני זוכרת שלפני חודש וחצי מדריך הפסיכומטרי שלי ראה שאני עצובה מאד. הוא שאל אותי מה קרה. בסוף השיעור ישבנו לדבר וסיפרתי לו שקשה לי עם החומר ובנוסף שאני מרוששת ואין לי אפשרות לעבוד באמצע הקורס. הוא שאל אותי אם אני יכולה לקחת מההורים שלי כסף. אמרתי לו שאני לוקחת מהם כסף בכך שאני לא צריכה לשלם שכר דירה, אלא גרה בבית שלהם, בכך שהם משלמים עליי חשבונות מים, חשמל, גז וכו' ובכך שהם אלה שקונים אוכל ונייר טואלט. אמרתי שאת זה נראה לי לגיטימי לקחת מהם, אבל בגיל 21 אני לא אקח מהם כסף לבזבוזים. תשובתו הייתה כזאת:"השאלה מה ההגדרה שלך לבזבוז. לפי דעתי, לשבת פעם בשבוע בבית קפה או בפאב על כוס בירה, זה לא בזבוז. זה צורך חיוני כדי לפרוק מתחים ולהשתחרר קצת." יש משהו בדבריו.

בחודש האחרון כמעט לא יצאתי לשום מקום. זה לא היה קשור רק לזה שאני מרוששת או לזה שהייתי שקועה בלימודים, אלא גם לעובדה הפשוטה שלא היה לי עם מי לצאת. כמעט כל חבריי התחילו ללמוד באוניברסיטה ומאז לא היו פנויים ליציאות. האמת שזה עזר לי מאד מבחינה כלכלית, כי לא הייתי צריכה לעמוד בפיתוי.

אני חושבת שעם כל כמה שזה לא הוגן - לבחורה הרבה יותר קשה לחיות על 200 שקל בחודש מאשר לגבר. יש לי הוצאות קבועות כל חודש, שאין לי ברירה אלא להוציא אותם, שלגברים אין. בובי יכול להרשות לעצמו לחיות כל חודש על 200 שקל כי אין לו את ההוצאות האלה. ועוד משהו: בובי לא מוציא שקל על נסיעות כי הוא נוסע באופניים לכל מקום, אבל אני מוציאה כסף על נסיעות באוטובוסים.

בואו אפרט לכם מה ההוצאות הקבועות שלי כל חודש, ולא משנה עד כמה אני מרוששת, אני חייבת להוציא אותם.

אני חייבת לקנות קרם לשיער כל חודש. זה לא מותרות אלא צורך חיוני. יש לי שיער עבה, מתולתל ונפוח ואני נראית לא ראויה להסתובב ברחוב ללא קרם. קרם כזה עולה בערך 26 שקל ואני קונה אותו כל חודש.

אני חייבת לקנות "סבון נוזלי לשמירה על היגיינה נשית אינטימית" או כפי שאני קוראת לזה "סבון לכוס" כל חודש, כי אני מאד רגישה לבעיות גניקולוגיות ואם אני לא משתמשת בסבון באופן קבוע - אני צריכה להקריב את הבריאות שלי וגם צריכה לבזבז הרבה יותר כסף על תרופות כי אני חוטפת בעיות גניקולוגיות. הסבון עולה בערך 40 שקל.  

אני חייבת לקנות גלולות כל חודש, אם לא בא לי להיכנס להריון, והגלולות עולות 35 שקל לחפיסה, כלומר 35 שקל לחודש.

אני חייבת לקנות דאודורנט כל חודש וזה עולה 15-20 שקל.

אני חייבת ללכת לקוסמטיקאית כל שלושה שבועות, שתעשה לי שפם וגבות, כי אם לא - אני נראית כמו סאדם חוסיין. זה עולה 40 שקל.

בוא נעשה את החישוב. 26 לקרם לשיער, 40 שקל לסבון, 20 לדאודורנט, 35 לגלולות ו-40 שקל לקוסמטיקאית, יוצא 161 שקלים שאני חייבת להוציא כל חודש.

אה, ואני גם כמובן חייבת להוציא כסף על אוטובוסים. אני עדיין נוסעת עם כרטיסיית נוער שעולה 57 שקל בשביל 20 נסיעות. בחודש אני קונה שתיים-שלוש כרטיסיות, כלומר יוצא 114-171 שקל בחודש.

יחד עם הפריטים שאני חייבת לקנות כל חודש זה יוצא 342 שקל בחודש.

אני רוצה לחזור למשהו שכבר כתבתי בפוסט הזה: זה נורא לחיות כשצריך לחשב כל שקל שמוציאים מהכיס. יש לי עוד דוגמא: לכבוד השיעור האחרון של קורס הפסיכומטרי, החליטו החבר'ה בקורס לעשות ארוחת בוקר. החליטו שכל אחד יקנה משהו לארוחה. אני התבקשתי לקנות שלושה בקבוקי שתייה גדולים. אני זוכרת כמה התבאסתי שאני צריכה להוציא את ה-20 שקל האלה. זה היה נורא בעיניי להתבאס על 20 שקל. ועוד משהו: מישהי מהקורס אספה מכל אחד מהאנשים בקורס עשרה שקלים, כדי לקנות מתנת פרידה למדריך. אני זוכרת שאפילו לתת את העשרה שקלים האלה העיק עליי. בשיעורים האחרונים החליטו שכל שיעור מישהו אחר יביא משהו טעים. אני הבאתי פעם אחת עוגיות ב-30 שקל ורק המחשבה על זה אחר כך כמעט גרמה לי לבכות. והוצאה אחרונה שקשורה לקורס: ביום של הבחינה, יצאנו כולנו בערב לפאב. אני הזמנתי כוס אחת ב-35 שקל ושילמתי טיפ של חמישה שקלים. שימו לב שכל ההוצאות האלה ביחד מגיעות בסך הכול לבדיוק 100 שקל, אבל מבחינתי כרגע 100 שקל זה המון כסף.

הסיבה היחידה שעמדתי בחסכנות הזאת מבחינה נפשית, היא שידעתי שזו תקופה ומותנית בזמן. עכשיו כשהקורס נגמר - אני אוכל למצוא עבודה במשרה מלאה, ושוב לא להצטרך לחשוב מליון פעם לפני שאני מוציאה כל שקל, אבל המחשבה על כך שבובי חי ככה כל החיים, העציבה אותי מאד.

אני מאד מאד מאד אוהבת את בובי. מאד הייתי רוצה לחשוב על עתיד לקשר שלנו. קשה מאד לראות עתיד שימשך שנים. אני ארצה בשלב כלשהו לצאת מהבית של ההורים שלי. אני אשמח לשכור דירה עם בובי, אבל לא נראה שזה אפשרי, מהסיבה הפשוטה שהוא לא יכול לחלוק איתי את שכר הדירה או את שאר ההוצאות הנדרשות. אני מאד ארצה בעתיד ילדים, ובובי הבהיר לי מעבר לכל ספק, שהוא לא רוצה ילדים אף פעם בחיים. טוב, האמת שמזל שהוא לא רוצה ילדים. אם יהיו לו ילדים - הם יגוועו ברעב.

הפרויקט בו בובי עבד במוקד הטלמרקטינג - נגמר אתמול. בובי לא אוהב את הפרויקטים האחרים שיש במוקד, ולכן הוא לא רוצה לעבור להם. הוא רוצה לעזוב את המוקד, כי נמאס לו מטלמרקטינג. הקטע הוא שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן להתפטר. מכיוון שבובי עובד שם כבר שנתיים - יגיעו לו פיצויים אם יפטרו אותו. לכן בובי החליט לא להתפטר בעצמו, אלא לחכות שיפטרו אותו. נראה לי שזה עומד לקרות בקרוב מאד, כי אחראית המשמרת שמנהלת את הפרויקטים שנותרו במוקד - היא כלבה מרושעת וקשוחה. היא בחיים לא תסכים להתנהלות של בובי בעבודה. בטח תעיף אותו תוך שבוע ואז לא תהיה ברירה אלא לשלם לו פיצויים.

מה בובי רוצה לעשות הלאה? האמת שהוא לא מדבר על זה. כשהצלחתי לסחוט ממנו מה בערך נראה לו שהוא עומד לעשות - הוא אמר שהיה רוצה לעבוד במחשבים. הוא הרי מתמצא בתחום. הבעיה היא שהיום מקבלים למקומות רק עם תעודה. במקום לחשוב על ללכת לעבור קורס ולהוציא תעודה - בובי אמר לי שהוא שוקל לזייף תעודה כזאת. אוף איתו ועם קיצורי הדרך שלו.

טוב, אני אפסיק עכשיו להיכנס לו לכיס. בובי כבר אמר לי כמה פעמים לא להיכנס לו לכיס ושהוא כבר יסתדר. שיעשה מה שבא לו מבחינת עבודה.

מה אני אעשה מבחינת עבודה? אני מחפשת עכשיו עבודה במשרה מלאה. התחלתי לחפש כבר בשבועות האחרונים של הקורס, אבל עדיין לא מצאתי. יש כל מני מקומות שביקשו שאתקשר אליהם שוב אחריי שאסיים עם הקורס (כי הרי אמרתי להם שאני לא יכולה להתחיל עד שייגמר הקורס), ויש כמה מקומות שאמרו שיחזרו אליי בעצמם. בינתיים, עד שאמצא עבודה במשרה מלאה, מצאתי כבר שתי עבודות במשרה חלקית - מורה פרטית לאנגלית ומקריאה לעיוורים בבחינות באוניברסיטה.

איך מצאתי? ביום שלישי ניגשתי לפסיכומטרי. הבחינה התקיימה באוניברסיטה בעירי. אבא שלי עובד באוניברסיטה הזאת בתור פקיד. אחרי שסיימתי עם הבחינה (שאגב, הייתה ממש מתישה וממש קשה. תודה ששאלתם), הלכתי למשרד של אבא שלי. רציתי לנוח שם קצת, לפני שאחזור הביתה.

אבא שלי התחיל לדבר איתי ולהלחיץ אותי בקשר למציאת עבודה. הוא לא הפסיק לטחון לי את המוח, בזמן שאני הייתי מותשת אחרי הבחינה הפסיכומטרית. בין השאר, אבא שלי הזכיר לי שפעם עבדתי ב"מרכז לעיוור" באוניברסיטה. במשך תקופה קצרה, קראו לי בכל פעם שהיה שם מבחן ואני נדרשתי להקריא את המבחנים לעיוורים. אבא שלי הציע לי ללכת לשם באותו רגל ולהגיד להם שאני רוצה לחזור לעבוד שם. הסכמתי, רק כדי להשתיק אותו. הלכתי ל"מרכז לעיוור", אמרתי שאני רוצה לחזור להקריא מבחנים, השארתי מחדש את הפרטים שלי ומשם הלכתי הביתה.

מסתבר שהיה לי מזל מהשמיים. חצי שעה שאחריי שיצאתי מה"מרכז לעיוור" התקשרה אליי הפקידה שם ואמרה שכבר יום למחרת יש בחינה והזמינה אותי לבוא להקריא אותה. אני אסביר למה זה מזל משמיים: היום בו התקיימה הבחינה היה יום רביעי 31.12 כלומר היום האחרון של חודש דצמבר. מקומות עבודה מחויבים לשלם ביטוח לאומי על מי שעובד אצלם, גם לו עבד שם רק יום אחד. עכשיו "המרכז לעיוור" יהיו חייבים לשלם עליי ביטוח לאומי על דצמבר. תבינו שעבדתי רק שעתיים וחצי, כלומר אני ארוויח רק בערך 50 שקל, אבל אני לא מחשיבה את זה בתור 50 שקל, אלא בתור 190, כי אם לא הייתי עובדת את השעתיים וחצי האלה - הייתי צריכה לשלם 140 שקל ביטוח לאומי, כי הרי לא עבדתי בשאר החודש. זה מעולה מבחינתי כי החודשים היחידים שלא עבדתי הם דצמבר ונובמבר. עכשיו אצטרך לשלם ביטוח לאומי רק על נובמבר.

העבודה הנוספת שמצאתי, כאמור, היא להיות מורה פרטית לאנגלית. זה אירוני, בהתחשב בעובדה שהאנגלית שלי גרועה. אני הולכת להיות המורה הפרטית של הילדים של המורה הנהיגה שלי לשעבר. יש לו בן בכיתה ז ובת בכיתה ו ושנהם צריכים עזרה. אני מאמינה שהאנגלית שלי מספיק טובה, ושהרמה של האנגלית שלי מעל לרמה של כיתות ו ו-ז.

אני לא הולכת להסתפק בזה, אלא למצוא גם עבודה במשרה מלאה, אבל טוב שיש לי את שתי העבודות האלה, עד שאמצא עבודה משרה מלאה.

אני גאה בעצמי בזה שאני יודעת להתמתן כשהכסף מתחיל להיגמר. אני נוהגת לראות את התוכנית "משפחה חורגת" ושם נוכחתי לגלות שיש אנשים שבמינוס של בסביבות החצי מליון שקלים. אלה באמת דוגמאות קיצוניות, אבל אני גם זוכרת שכשעבדתי בתור קופאית בסופר, הכרתי עובדי סופר אחרים בני ארבעים, שהיו במינוס של עשרות אלפי שקלים, אחרי שעבדו כל ימי חייהם בעבודות בשכר מינימום. הם באמת היו צריכים לפרנס משפחה וילדים, אבל הכרתי בסופר גם קופאית בת 23, שגרה עם אימא שלה ולכן לא צריכה לשלם שכר דירה, שהייתה במינוס של מעל 4,000 שקל. זה היה נטו בגלל בזבזנות. גם היא, כמוני, הרוויחה בזמנו בערך 2,300 שקל בחודש, אבל בכל זאת היא נהגה לדפוק מוניות לעבודה וללכת למספרה כל שבוע. אני אף פעם לא אתנהג ככה, כשאדע שאין לי כסף.

עוד משהו שמנחם אותי הוא שאני לא צריכה להאכיל פיות. אני אפילו לא צריכה לשלם שכר דירה. אני עדיין צעירה מאד ויש לי עוד שנים לעבוד ולחסוך כסף. זו, אגב, אחת הסיבות, שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אני לא רוצה לעבוד בשכר מינימום כל החיים ולהגיע למצב של עשרות אלפי שקלים, כמו עובדי הסופר המבוגרים. אני גם לא רוצה להיות כמו בובי, שאף פעם לא היה במינוס, אבל הוא חי כבר שנים על 200 שקל בחודש ולא יכול להרשות לעצמו לקנות דאודורנט ובטח שלא לשכור דירה, למרות שהוא כבר כמעט בן 29.

ועכשיו אני אסיים את הפוסט הזה ואלך לקניון, לחפש עבודה בחנויות.

שאו ברכה בעמלכם.

שלכם,

נונה.