היי לקוראיי,

היה לי יום קשה בעבודה ואחר כך חזרתי הביתה ואבא שלי צרח עליי, אז היה לי קשה גם בבית. הקושי בעבודה היום היה השלכה ישירה של האן.וי.אל.די שלי, של האישיות שלי ושל רגשות הנחיתות שאני מרגישה כלפי כל העולם, או לפחות כלפי רובו. גם הסיבה שאבא שלי כעס עליי הייתה השכלה ישירה של האן.וי.אל. די. חשבתי לכתוב על היום הארוך והקשה הזה פוסט ארוך וחופרני.

רגע אחרי שעברה המחשבה הזו במוחי, הגעתי למסקנה שפשוט לא בא לי. לא בא לי לדוש בזה. לא בא לי להתעסק בזה ולחוות את החרא שוב דרך הכתיבה. יש לי נטיה לפרוק דברים קשים שעוברים עליי באמצעות כתיבה. הבעיה עם זה היא שאחר כך אנשים מגיבים על הדברים בבלוג ואז אני ממשיכה וממשיכה לדוש בהם. הנה סתם דוגמא: קרה הרבה פעמים שאני ובובי רבנו ואני כתבתי על המריבה בבלוג ויום-יומיים אחר כך השלמנו והכל חזר להיות טוב בננו, אבל במשך שבוע אנשים המשיכו להגיב ולהגיב על הפוסט שמדבר על המריבה ואני עניתי לכולם, ונזכרתי שוב ושוב ושוב במריבה ונאלצתי להצטדק ולהסביר שוב ושוב שבובי לא חרא של בנאדם, ושאני לא כזאת קריזיונרית. למי יש כוח לזה?

קוראים קבועים בבלוג בוודאי שמו לב שהפוסטים האחרונים כאן לא היו פוסטים אופיינים לי. לרוב אני כותבת פוסטים ארוכים ומעמיקים ואילו בפוסטים האחרונים כתבתי סתם כמה שורות מטומטמות. אין לי כוח יותר לתעד את החיים שלי באדיקות כזאת. שמתי לב שגם חברים שלי אני פחות ופחות משתפת. בעבר, בכל פעם שהיו קורים לי אירועים משמעותיים, הייתי עושה סבב טלפונים בין כל חבריי ומספרת להם את מה שקרה, בדיוק באותם מילים ואז גם הייתי כותבת על זה פוסט, בדיוק באותו ניסוח. כבר הרגשתי כמו שחקן שמשנן קטעים לסרט. נהגתי גם לקרוא פוסטים ישנים לעיתים קרובות ואז שוב ושוב נזכרתי בדברים קשים שעברו עליי, וכל החרא צף מחדש.

היום אני לא רצה לדווח על כל אירוע ואם אני בכל זאת מספרת, אז זה לחבר או שניים כשיוצא לנו לדבר. גם לעדכן הולך ופוחת בי החשק. פוחת בי החשק לעמוד חשופה ופגיעה מול מגוון של אנשים זרים וגם מגוון של אנשים מהעבר שלי, שלא מכבדים אותי, ושעלו על הבלוג מזמן והבלוג שלי הוא נושא לשיחה בנהם.

אני לא מעלה על דעתי לסגור את הבלוג, או להפסיק לעדכן אותו לצמיתות. עם כל כמה שזה ישמע מצחיק, אני לא יודעת מי אני בלי בלוג. אני כותבת בלוגים כבר שלוש שנים וחצי ואף פעם לא הסכמתי לוותר על זה, גם כשזה גרם לי נזקים איומים ונוראים, כמו למשל שהעיפו אותי ממקום שעשיתי בו שירות לאומי, רק בגלל הבלוג שכתבתי בזמנו (שירתתי בהוסטל של אוטיסטים. כבר כתבתי כמה פעמים מה קרה שם ואין לי כוח לכתוב שוב).

כן אכפת לי מכניסות וכן אכפת לי מתגובות. זה מספק אצלי, בין השאר, את הצורך לצומיסטיות ואני לא מתביישת להודות בזה. אני צומיסטית. עצם המחשבה שמאה אנשים ביום נוטשים את כל עיסוקיהם, מתיישבים מול מסך המחשב וקוראים את מה שאני כותבת, מפעים אותי. עצם המחשבה שכמעט 60,000 פעמים - אנשים טרחו להכנס לבלוג שלי, מדהים אותי.

אבל אין לי כבר כוח לזה שכל החרא צף מחדש, כשאני כותבת על בעיות. תמיד אמרתי שזה נהדר לפרוק בבלוג, כי אני יכולה לכתוב בכל שעה שהיא, ואם יש לי חשק לפרוק אני לא צריכה להעיר חברים בשלוש לפנות בוקר, אלא פשוט לכתוב על זה פוסט, אבל לאחרונה אני חושבת שזה לא מצב בריא שבנאדם חייב לפרוק כל פעם שקורה לו משהו קטן. במקום לחייך ולעבור הלאה, אני חווה את זה מחדש כשאני כותבת על זה, או מדברת על זה. 

אני אוהבת לכתוב. אני חושבת שיש לי כישרון לכתיבה. אני גם רוצה לעסוק, בתור מקצוע לקריירה, במשהו שקשור לכתיבה. אני תולעת ספרים ותמיד אהבתי לכתוב.

אבל אם אני לא אכתוב כאן דברים שאני פורקת מתוכי, מה אני אכתוב כאן? אני לא רוצה לכתוב על נושאים כלליים כמו למשל פוליטיקה או ביקורות על תוכניות טלווזיה, ולא רוצה לעשות בלוג הומוריסטי או בלוג מלא בתמונות. מה כבר נשאר?

עצם זה שכתבתי את הפוסט הזה, מראה עד כמה לא נגמלתי מהבלוג. אני עכשיו הרי חופרת על כמה שלא טוב לחפור ומדווחת על כך שלא טוב לדווח.

אני עדיין לא יודעת מה אעשה עם הבלוג. אני חושבת שאני פשוט אעדכן לעיתים רחוקות יותר מהרגיל.

שאו ברכה.

שלכם,

נונה.