שלומות לכל קוראיי,

ציונים של מבחן הפסיכומטרי פורסמו באתר של המרכז הארצי לבחינות כבר בשבוע שעבר. אני לא בדקתי מה הציון שלי, מהסיבה הפשוטה שחשבתי שאין לי את הקוד. מדריך הפסיכומטרי אמר לי בזמנו, שלא נורא שלא קיבלתי קוד בסוף הבחינה, כי ביום שבו מפורסמים הציונים באינטרנט - שולחים הביתה מכתב עם הציון, אז שאני פשוט אגלה את זה יומיים אחרי כולם. אמרתי סבבה.

המכתב התמהמה. לפני כמה ימים גיליתי שכן יש לי את הקוד, כי הוא מופיע גם בהזמנה לבחינה. בכל זאת לא בדקתי. ידעתי שאחי עומד להתחתן ביום רביעי וחששתי שהציון יבאס אותי ויהרוס לי את החתונה. היום, אחרי שהחתונה כבר חלפה, תכננתי לבדוק באינטרנט ואז בדיוק הגיע במקרה המכתב.

הציון שלי נמוך בהרבה ממה שציפיתי. למעשה, הוא נמוך יותר ממה שרוב האנשים היו מקווים אליו. למען האמת, זה חרא של ציון. קיבלתי 483. אין לי מושג איך זה קרה. הרי בסימולציות קיבלתי ציונים הרבה יותר גבוהים. מסתבר שקיבלתי עכשיו 84 בחלק הכמותי (שזה מעפן. קיוויתי ל-100), 123 במילולי (שזה נחשב אולי טוב לאנשים אחרים, אבל אני יודעת שאני מסוגלת להגיע ל-145) ובאנגלית קיבלתי 70, שזה איום ונורא. אומנם החלק באנגלית הוא רק 20% מהציון, אבל מי שמקבל מתחת ל-85 לא יכול להתקבל לאף מוסד אקדמאי, או זה לפחות מה שכולם אמרו לי.

הציון מאד ביאס אותי. אני לא חושבת שאפשרי לא להתבאס במצב שלי. הרי קרעתי את התחת בפסיכומטרי, התרוששתי כלכלית ועשיתי למענו המון הקרבות, שאין לי חשק לפרט עכשיו. אבל באמת שעשיתי הרבה הקרבות. זה מבאס לגלות שלא היה פרי למאמציי ולהקרבותיי ולקריעת תחתי, אבל החלטתי, בהחלטה מאד נחושה, לא להתייחס לזה כאילו זה סוף העולם.

אני צריכה לבדוק אופציות של מוסדות לימוד, שיקבלו אותי גם בלי פסיכומטרי. אני מכירה מישהו שיש לו חרא של תעודת בגרות וחרא של פסיכומטרי, והוא רוצה ללמוד קולנוע ותקשורת ולכן הוא פשוט עומד ללכת ב"ספיר", שזו מכללה בדרום, שדווקא נחשבת מכללה טובה, אבל אף אחד לא רוצה ללמוד שם, כי אף אחד לא רוצה להתפוצף מקאסם.

החלטתי שמה שאני אעשה זה להקדיש שבועיים-שלושה לבירור תנאים בכל מני מוסדות. אני הרי רוצה להיות עורכת לשונית. זה לא תחום שדורש תנאים בשמיים. יש מצב שאני אמצא מקום כזה. הבעיה שלי היא שאני לא רוצה לעזוב את העיר שלי. אני רוצה לגור בבית. יש לי בבית קומה שלמה ומרווחת בשביל עצמי, עם פרטיות ושקט. אני לא רוצה לוותר על זה לטובת חדר צפוף ורועש. זה לא נובע מפינוק, אלא מזה שיש לי בעיית שינה נירולוגית ומאובחנת וגם כי אני מכירה את עצמי ואני יודעת מה מעבר לכוחות שלי. אין מצב שאני אצליח לגור במעונות.

אם אני לא אמצא מקום נורמלי, שקרוב לעירי, שיקבל אותי בלי פסיכומטרי, לא תהיה לי ברירה, אלא להתחיל ללמוד מחדש ולגשת שוב באפריל. זה משביז לחזור לזה שוב, אבל אם לא תהיה ברירה, אז לא תהיה ברירה. מה שמדאיג אותי זה שאחר כך אני לא אצליח להתקבל לאן שאני רוצה, כי ההרשמה כבר תיסגר, עד שאקבל את התוצאות.

חשבתי על כל הסיפור הזה של הפסיכומטרי ושאלתי את עצמי:"מה הדבר הכי הכי הכי נורא שיכול לקרות?" הגעתי למסקנה שהדבר הכי נורא שיכול להיות, זה אם לא אתחיל ללמוד בשנת הלימודים הקרובה, אלא בשנת הלימודים שאחריה. זה מבאס, כי באמת תכננתי להתחיל ללמוד שנה הבאה, אבל זה לא סוף העולם. זה רק אומר שאתחיל ללמוד בגיל 23 ולא בגיל 22. אני אוכל להקדיש את השנה הזאת כדי לעבוד המון ולהרוויח הרבה כסף, כך שהכסף גם יספיק לי לחיסכון משמעותי ולא רק או בעיקר להוצאות שוטפות, אני אוכל לקחת קורס בכתיבה יוצרת, אני אוכל לעשות כל מני דברים. זה באמת לא סוף העולם, למרות שזה מבאס.

אני מכירה כל כך הרבה סיפורים של מה שקרה לאנשים בהקשר לפסיכומטרי ולימודים. למשל, עובד איתי איזה בחור שעשה פסיכומטרי ואחר כך התחיל ללמוד מדעי המדינה ותולדות האומנות. אחרי שנה שלמה של לימודים הוא החליט שזה משעמם אותו ושהוא רוצה ללמוד מנהל עסקים. הצרה הייתה שהציון שקיבל בפסיכומטרי לא הספיק לו ולכן הוא עכשיו עושה פסיכומטרי מחדש. תחשבו על זה: הוא הקדיש שנה לפסיכומטרי, אחר כך שנה ללימודים באוניברסיטה ועכשיו הוא מקדיש עוד שנה לפסיכומטרי, כדי להתחיל ללמוד שנה הבאה משהו אחר לגמרי באוניברסיטה, וגם לא בטוח שיקבלו אותו. נראה לי גם שבשנה שלפני תחילת לימודי מדעי המדינה, הוא עשה פסיכומטרי פעמיים, כך שעכשיו תהיה הפעם השלישית.

אחי למד שנה וחצי בטכניון הנדסת חשמל, אבל לא הלך לו שם, אז הוא עבר לבן גוריון, וכל מה שלמד בשנה וחצי האלה לא נחשב לו מבחינת נקודות. גם מדריך הפסיכומטרי שלי למד שנה בתל אביב ואז עבר ללמוד בירושלים בדיוק את אותו דבר, וגם שם לא החשיבו לו את זה מבחינת נקודות.

יש לי עוד דוגמאות רבות, של כל מני אנשים שקרו להם כל מני דברים. עוד דוגמא זה ידידי נוש, שעשה פסיכומטרי כשהיה בתיכון וקיבל 720, אבל אחרי זה החליט ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, אז הציון הזה לא עוזר לו בכלום. או הדוגמא של ידידי לולי שהיה צריך 450 כדי להתקבל לחינוך ועשה שלוש פעמים פסיכומטרי. קיבל פעם אחת 370, פעם שניה 399 ופעם שלישית 431 ואז קיבלו אותו על וועדת חריגים. לולי גם עשה מכינה, כי הייתה לו חרא של תעודת בגרות, והמכינה לא שיפרה לו יותר מדי את הציונים. אבל הנה, עכשיו הוא לומד במכללה חינוך, אז הוא השיג את מה שהוא צריך. לולי זו דוגמא קצת קיצונית, אבל יש לי עוד המון דוגמאות.

ובכלל, לאנשים קורים דברים. יש זוגות שבמשך חמש שנים עשו הפריות מבחנה, במטרה להיכנס להריון. זה עלה להם המון המון המון כסף והמון מאמצים והקרבות וגם את הבריאות של האישה, ואחר כך הם החליטו לוותר, כי לא הצליחו. או שבסוף הצליחו, אחרי עוד שנים ועוד מאמצים ועוד כספים. יש גם את הדוגמא שלי שלמדתי נהיגה במשך שנתיים וחצי ועשיתי 125 שיעורי נהיגה, מה שהיה כרוך בלהוציא המון כסף ובהמון הקרבות ומאמצים, ובסוף הסתבר שלעולם לא יהיה לי רשיון. דברים כאלה קורים.

חוצמזה, אני חייבת כבר להפסיק לקחת דוגמא מכל החברים יוצאי ברית המועצות שלי. הם סיימו צבא ופחות משנה אחר כך התחילו ללמוד באוניברסיטה. אני חייבת כבר להכניס לעצמי לראש שלא כולם הולכים במסלול הקלאסי הזה. אני הרי מקריאה מבחנים לעיוורים במרכז לעיוור באוניברסיטה. גיליתי שרובם לא עושים תואר, אלא מכינה כדי לעשות תעודת בגרות. בגיל 25 נזכרו לעשות תעודת בגרות. אולי זו לא דוגמא, כי הם באמת כבדי ראייה וקשה להם, אבל גם ברלה (זוכרים שכתבתי עליה פעם?), נזכרה ללכת למכינה בגיל 24 כדי לעשות תעודת בגרות ולה אין בעיות ראיה ולא כלום.

בכל מקרה, יהיה בסדר. אין טעם לשקוע במרה שחורה. עד עכשיו לא בכיתי ולא כלום. אני מקווה שלא אחטוף דאון עוד כמה ימים, אחרי שאעכל את העניין טוב יותר. הרי יש לי הרבה אופציות והכול יהיה בסדר.

עוד משהו שמנחם אותי זה שהציון בפסיכומטרי לא מראה עליי כלום כאדם. פסיכומטרי זו בחינה מטומטמת, שלא מייצגת כלום, מלבד היכולת של האדם ללמוד לפסיכומטרי. אולי אנשים צרי אופקים יאמרו שזה שקיבלתי ציון כל כך נמוך, אומר שאני טיפשה. הרי גם התנאים שלי היו טובים בהרבה משל שאר האנשים. קיבלתי 300% תוספת זמן ומחשבון והפסקה בין הפרקים, אבל אני, בניגוד לפעם, החלטתי לא להשליך קטע אחד שקרה לי על כל החיים שלי. אני לא טיפשה ולא כלום.  

ואי, החתונה של אחי אתמול הייתה מדהימה.

שלכם,

נונה.