היי,

לאחרונה יש לי הרבה פחות זמן לעדכן. אני עובדת במשרה מלאה בחנות המחנאות (כל יום בין שבע לשמונה שעות) ובזמני הפנוי אני לומדת לפסיכומטרי, או לפחות מנסה להביא את עצמי ללמוד לפסיכומטרי. מעבר לזה שאין לי זמן, גם אין לי כוח לאמץ את המוח. אני מקדישה כל יום בין שבע לשמונה שעות באימוץ המוח בחנות, כשאני מנסה ללמוד על המוצרים. אני גם נורא מתעייפת פיזית כי אני כל הזמן על הרגליים וגם עולה ויורדת הרבה בסולמות. אחרי העבודה בא לי לרוב פשוט לראות קצת טלווזיה ולישון. אחרי שנים בהם כמעט לא צפיתי בטלוויזיה - היא חזרה לחיי. נחמד לראות קומדיות מטומטמות ולא לאמץ את המוח. אגב, אני לרוב עובדת משמרת ערב, כלומר משלוש עד עשר ומשהו. גם את הבקרים שלי אני צריכה להקדיש לאימוץ מוח, כי אני צריכה ללמוד לפסיכומטרי.

אני מרגישה שהפוסטים האחרונים שלי היו על הפנים. שהכתיבה שלי הייתה פעם הרבה יותר מעניינת והרבה יותר שנונה. אני ממש מרגישה שהדרדרתי בכתיבה. ויש כאלה שיחלקו על כך שהדרדרתי, אבל אני מרגישה ככה. ואני לא מוצאת פיתרון לזה. כנראה שהקוראים שלי יצטרכו להמשיך לסבול, או לבחור באופציה הפחות מועדפת עליי, שהיא לנטוש כאן ולא להמשיך לקרוא את השטויות שלי.

טוב לי עם בובי. אני נמצאת עם האדם שאני אוהבת וזה כל מה שחשוב. אני ברת מזל. הרבה אנשים לא זוכים למה שאני זכיתי. הוא פשוט הכי מתוק בעולם.

אגב, שמתי לב למשהו. נזכרתי בזה שאחרי שאני ובובי חזרנו להיות ביחד, אחרי הפרידה הקצרה (בטח יש הרבה קוראים שבכלל לא יודעים על מה אני מדברת. מדובר על זה שאחריי שאני ובובי היינו ביחד חודשיים אז יצאנו להפסקה של שבועיים ואחר זה נפרדנו לשבועיים. אחר כך חזרנו ומאז עברו שמונה חודשים. איך שהזמן טס), אני הייתי מלאת פחדים שבובי יעשה לי את זה שוב, כלומר יפרד ממני שוב, בשל הסיבות שבגללן נפרדנו בפעם הראשונה.

כבר כמה חודשים שאין לי צל של שבריר של ספק (כן כן. צל של שבריר), שבובי לעולם לא יעזוב אותי. זה מאד ניכר מדבריו ומהתנהגותו. עתה המצב התהפך. אני זו שחושבת שהקשר לא יחזיק לעד. כמו שכבר כתבתי 45793578 פעמים בערך בבלוג, אני יודעת שאני ובובי לעולם לא נתחתן ולכן ברור לי שהקשר הזה לא יכול להמשיך לנצח מבחינתי. עם זאת, אני חושבת שאנחנו יכולים להמשיך להסב אושר אחד לשניה במשך עוד שנים, ואני לא אוותר על שנים של אושר, רק כי הן יגמרו יום אחד (עוד דבר שכתבתי 53745794 פעמים בבלוג).

לאחרונה בובי אמר כמה דברים, שגרמו לי להבין עד כמה הוא רוצה להיות איתי לנצח. מצד אחד, זה החמיא לי בטירוף וגם שימח אותי מאד לראות עד כמה האדם שאני אוהבת בכל ליבי ונשמתי, רואה עתיד איתי. מצד שני, זה קצת הפחיד אותי.

לבובי יש אוצר מילים ענק וגם ידע עצום בתחביר. בכל פעם שאני מדברת לא נכון - הוא מתקן אותי.

לא מזמן אמרתי לו: "אני זו שהולכת ללמוד באוניברסיטה לשון עברית מבין שננו. אם עדיין נהיה ביחד שנה הבאה, אתה מזה הולך לעזור לי בשיעורי בית."

ואז בובי אמר:"אם? מה זאת אומרת אם? בטח שנהיה ביחד שנה הבאה."

או פעם אחרת, דיברתי איתו על זה שהוא לא כל כך מת על ההורים שלי והם לא כל כך מתים עליו ולכן אמרתי לו:"שמע, מאמי, יכול להיות שנהיה ביחד עוד איזה שלוש שנים, אז כדאי שתסתדרו כי אתה הולך להיות בבית הזה עוד הרבה".

ואז בובי אמר:"מה שלוש שנים? אני אהיה איתך עד שאני אמות". 

זו הייתה חתיכת אימרה חזקה שהותירה בי את חותמה. 

כל כך טוב לנו ביחד. אנחנו נותנים אחד לשניה כל כך הרבה רוך ומתיקות ותמיכה. כל פעם שאני שומעת את קולו - אני נמסה. אין דבר שמסב לי יותר אושר, בכל העולם כולו, מלהיות בין הידיים של בובי. אני כל כך כל כך כל כך אוהבת אותו. אהבה עצומה. אדירה. אינסופית. יש לי כל כך הרבה פרפרים בבטן.

ב-23.2 נהיה ביחד כבר אחד עשרה חודשים. חודש הבא נחגוג כבר שנה. והמחשבה על זה שאני נמצאת עם האדם שאני אוהבת כבר כמעט שנה, מפעימה אותי ומרגשת אותי. לפני כמה ימים היה לבובי יומולדת ושננו דיברנו כבר על מה נעשה ביומולדת הבא שלו. היה כל כך ברור שנהיה ביחד גם אז.

וכן, זה עדיין מעצבן שבובי הוא כזה כלומניק שקיבל משכורת על סך 140 שקל בפעם האחרונה (הוא עבד פעמיים לארבע שעות חודש שעבר. סך הכול שמונה שעות, שזה בערך מה שאני עובדת ביום) והחודש הוא לא עבד בכלל. וזה עדיין נשמע לי לא יאומן שאדם בן 29 לא יעשה כלום עם החיים שלו ורק ירצה לשבת בחדר שלו, בבית הוריו, בחושך. וזה עדיין נוראי בעיניי הקטע הזה שאין לו שאיפות, בשום תחום.

אבל פתאום קלטתי שהדברים האלה הם חלק בלתי נפרד מבובי. אם לא היו לו את התכונות האלה, אולי לא הייתי מתאהבת בו, כי אז הוא לא היה בובי, אלא מישהו אחר, שונה לחלוטין מבובי. ואני אוהבת את בובי. לא מישהו אחר. בובי אמר לי את זה אתמול והקדשתי לעניין הרבה מחשבה. הוא צודק.

אני זוכרת שכשהייתי בכיתה י', אמרתי לחברתי שושה, החברה הכי טובה שהייתה לי בזמנו, "אני אוהבת אפילו את החסרונות שלך, כי אם לא היו לך החסרונות האלה, אז לא הייתה שושה, אלא מישהי אחרת. אולי נחמה. אני לא אוהבת את נחמה. אני אוהבת את שושה." אותו עיקרון תופס גם על בובי.

ואולי במקום לקטר על מה שאין לי (קשר עם אדם שרוצה לעשות משהו עם החיים שלו), כדאי לי להתמקד במה שיש לי (קשר עם אדם שאני אוהבת בכל ליבי ונשמתי שמפנק אותי ותומך בי ובאמת רוצה להיות אותי ומפרגן לי ונותן לי המון חום ומתיקות ואוזן קשבת. קשר עם אדם חכם, מצחיק, שנון והכי מיוחד בעולם, שעושה לי פרפרים בבטן וגורם לי להפוך לשלולית מרוב שאני נמסה כל פעם שאני שומעת את קולו, או רואה אותו).

כמה אנשים זוכים להיות עם האדם שהם באמת אוהבים? כמה אנשים יכולים לומר, בשיא הכנות, שזכו לדבר המדהים הזה, לו אני זכיתי?

אגב, יצא לי להכיר את החבר הכי טוב של בובי ואת אישתו (של החבר. לא של בובי). מאז נפגשנו לעיתים קרובות, ארבעתנו. הם זוג נחמד. מחר אני ובובי הולכים להצגה, כי בובי זכה בכרטיסים חינם. זה נחמד לגוון קצת בבילויים.  

לילה טוב למי שקרא את הפוסט בלילה.

שלכם,

נונה.