היי לקוראיי,

אני ובובי ביחד כבר 11 חודשים והמצב בננו נפלא. אני מאושרת ומאוהבת. הפגישות בננו מדהימות ונורא כיף לנו אחד בחברת השניה. יחד עם זאת, משהו שגורם לנו לוויכוחים לפעמים, היא העובדה שאני רוצה סקס בכל אחת ואחת מהפגישות שבהן בובי בא אליי. זה אולי נשמע משפט קצת מצחיק, כי אני בחורה. לרוב שומעים על בחורים שרוצים לעשות יותר סקס עם בנות הזוג שלהן (ראו ערך "כולם אוהבים את ריימונד").

גם בובי הוא אדם מאד מיני בעל יצרים עזים, אבל הוא, בניגוד אליי, לא חייב להזדיין בכל אחת ואחת מהפעמים שבהן הוא בא אליי. הייתה תקופה, לפני חצי שנה בערך, בה בובי לא רצה לשכב איתי במשך כמה שבועות רצופים כי חלה החמרה רצינית במצב של אבא שלו ולבובי לא היה ראש לזה. בזמנו הוא אמר שהוא מסוגל לזה פיזית אבל לא מנטלית. זה לא המצב כיום. כיום גם בובי יוזם סקס, אבל יש פעמים בהם הוא מאד עייף ואז הוא אומר שלא בא לו כי הוא מת מעייפות. במקרים כאלה אני כמעט אונסת אותו.

מקרה כזה היה אתמול בלילה. בובי בא אליי ממוטט מעייפות מפניי שהיה ער מארבע בבוקר, כי הלך לדוג ואחריי הדיג לא הספיק לנוח כי היו לו עוד דברים לעשות. כמובן שהוא מאד שמח לראות אותי וחיבק אותי בחום, אבל אחר כך, במיטה, כשהתכרבלנו זה בזרועות זו ואני שלחתי ידיים אל החגורה שלו והתחלתי לפתוח אותה וקירבתי את הפה שלי לאזור שבין רגליו, הוא עצר אותי. שוב ושוב הוא ניסה להסביר לי שאין לו כוח ושהוא לא רוצה. שוב ושוב התקשיתי לקבל את זה והמשכתי לנקוט בכל צעד אפשרי, כדי שנעשה סקס. בסופו של דבר הוא נכנע לי וביצעתי בו את זממי.

אפילו התנסתי בתנוחה חדשה, שאף פעם בחיים לא התנסיתי בה קודם. מדובר על לרכב הפוך. נכון המצב שבו בחורה רוכבת על בחור כשפניה מול פניו? אני ובובי עשינו את ההפך. רכבתי עליו כשהגב שלי והתחת שלי מול הפנים של בובי ואילו הפנים שלי לכיוון הרגליים שלו. תנוחה מגניבה.

ואני שואלת את עצמי למה כל כך התעקשתי שנשכב. הרי ראו על בובי שהוא באמת מותש-גמור-מעייפות-לא-מסוגל-לזוז מרוב-עייפות-לא-רואה-בעיניים-מרוב-עייפות. למה לא התחשבתי יותר? הרי ידעתי שבבוקר גם נעשה סקס. מה, לא יכולתי להמתין עשר שעות? מה גם שמדובר בעשר שעות שאת מרביתן מבלים בשינה. אין לי תשובה לזה. פשוט לא יפה מצידי, למרות שאני חושבת שיש הרבה בחורים שהיו מסכימים להתחלף איתו בכיף ולהתמודד עם בעיה של בחורה שמתעקשת מאד למצוץ להם.

ואתם יודעים מה? יש משהו אירוני בכל המצב הזה. בתחילת הקשר ביני לבין בובי, לפני כמעט שנה, פחדתי שאולי בובי רוצה יזיזות, כי כמעט כל פגישותנו היו בבתים וכמעט בכל פגישה שכבנו. דאגתי מזה שאנחנו שוכבים בכל פגישה ופגישה. תקופה קצרה אחר כך גיליתי שבובי לגמרי ולחלוטין לא מחפש יזיזות, נוצר בננו קשר עמוק וחזק והפכנו לזוג מאוהב. זה די מצחיק שפעם פחדתי מזה שבכל פגישה נשכב ואילו עכשיו, אני דואגת מזה שתהיה פגישה בה לא נשכב. אגב, גם בתחילת הקשר בובי לא היה חייב שנעשה סקס בכל פגישה ופגישה. אני זו שחשבה שבתים זה אומר אוטומטית זיונים ולכן חששה שהוא רוצה יזיזות. מבחינת בובי, בתים זה בכלל לא אומר אוטומטית זיונים. הוא פשוט לא אוהב לצאת.

היום בבוקר, אני ובובי באמת שכבנו עוד פעם (במגוון תנוחות, היה מדהים) ואחר כך הכנו ביחד ארוחה ואכלנו ביחד ודיברנו על כל נושא שבעולם וראינו ביחד סרט מחובקים. היה מזה כיף. אני כל כך כל כך כל כך אוהבת אותו. אני כל כך שמחה שהוא חלק מהחיים שלי. אני ממש מרגישה ברת מזל, ואני יודעת שבובי מרגיש כמוני.

חשבתי שכל הסיפור הזה של הלילה כבר נשכח, אבל היום בצהריים, כשבובי יצא מביתי לכיוון ביתו ואמרתי לו "ביי, מאמי, היה לי ממש כיף", בובי ענה לי:"גם לי היה ממש כיף, מאמי, חוץ מזה שהצקת לי אתמול."

תכלס הוא ממש צודק. דמיינו לעצמכם מצב הפוך. דמיינו לעצמכם בחורה שאומרת לחבר שלה, שלא בא לה סקס הלילה, כי היא רוצה לישון, אבל הוא מתעקש לדחוף לה יד למכנסיים, למרות שהיא מנסה להזיז את הידיים שלו. כל העולם מיד יגנה את הבחור. גם לי מגיע אותו גינוי, על זה שבובי אמר לי אתמול שהוא לא רוצה, אבל אני התעקשתי לדחוף לו יד למכנסיים, למרות שהוא ניסה להזיז את היד שלי. בכלל, למה זה לגיטימי שבחורה לא תרצה לפעמים לשכב עם החבר שלה, אבל לא לגיטימי שבחור לפעמים לא ירצה לשכב עם החברה שלו? אני יודעת לדרוש שוויון זכויות בדברים אחרים, אז בבקשה. אני צריכה לתת שוויון זכויות גם בזה.

אני מזה שמחה שיש לי קומה משלי, שמנותקת משאר הבית. אני מזה יודעת להעריך את זה. תקלטו שבובי ישן אצלי בערך פעם בשבוע, כבר כמעט שנה, ולהורים שלי אין מושג. הקומה שלי נמצאת בקרקעית הבית. אני יכולה לצעוק, לטרוק דלתות, לשמוע מוזיקה, לראות טלויזיה או לעשות כל דבר אחר, מבלי שההורים שלי ישמעו. שוב כוח בעולם לא יגרום לזה שישמעו מהקומה של חדרי השינה של ההורים והאחיות שלי, את הרעש שאני מקימה בקומה שלי, ולא משנה כמה הוא חזק.

לפעמים אני נזכרת כמה היה נורא, לחיות בחדר באותה קומה עם האחיות וההורים שלי. כל הזמן התמודדתי עם זה שהם מתקשרים בצרחות. לא יכולתי לישון, לא יכולתי ללמוד, לא יכולתי לארח אנשים, לא יכולתי לקרוא, לא יכולתי להתרכז בשום דבר. זה היה פשוט נורא.

עברתי לקומה הזאת לפני שנה וחצי בערך. הקומה גדולה ומרווחת ותכלס היא כמו דירה. יש בה סלון משלי, שני חדרי שינה (אחד שלי והשני של אחי, אבל הוא עזב כבר לפני שנים את הבית וגם כשהוא בא לבקר, פעם בכמה חודשים, הוא לא ישן שם) שירותים, מקלחון ואפילו מטבחון (אני לא משתמשת במטבחון בקומה שלי, אלא במטבח של הבית, אבל זה כי המצרכים נמצאים במטבח של הבית). החסרון של הקומה היא שאין בה חלונות וגם שאין בה יציאה נפרדת מהבית. אבל זה בקטנה. אני לא מכירה אף אחד שיש לו מזל גדול כל כך, לקומה מגניבה כל כך.

זו גם הסיבה שאני חושבת שאני אשאר לגור בבית, גם בשנים שבהם אני אהיה סטונדטית. אני הרי בכל מקרה אלמד בעירי. למה לי לגור בחדר צפוף עם שותפים ורעש, כשאני יכולה לגור בקומה שלי? גם אל תשכחו שיש לי בעיית שינה נורולוגית מאד חמורה וגם ליקוי למידה, שגורם לזה שכל פיפס יוציא אותי מריכוז. אני זקוקה למקום משלי. אני אצא מהקומה הזאת, רק כשיהיה לי מספיק כסף לשכור דירה לבד. ולא נראה לי שזה יקרה בתקופת הלימודים, כי אני הרי אהיה סטודנטית ענייה.

החסרונות בכתיבת הבלוג הזה הם עצומים. זה שאני יודעת שהמון אנשים שמכירים אותי ולא אוהבים אותי, עלו על הבלוג ומאז קוראים בו בשקיקה, זה שאני עומדת חשופה ופגיעה מול מאות אנשים ועוד המון חסרונות. כתבתי כבר כמה וכמה פעמים על נזקים שנגרמו לי מכתיבת הבלוג.

אבל אני לא אוותר על כתיבת הבלוג בעד שום הון שבעולם. לא אוותר על המקום הזה, שהוא רק שלי ומאפשר לי לפרוק, בכל שעה משעות היום. שמאפשר לי לפתח את כישרון הכתיבה שלי. שמאפשר לי לתעד את החיים שלי. לפעמים אני יושבת מול הבלוג ובמשך שעות על גבי שעות קוראת פוסטים ישנים. מדהים כמה הרבה עברתי בשנתיים וחצי האחרונות. מדהים כמה התבגרתי והשתנתי והתפתחתי. ואני אוהבת את זה, שאני יכולה לבחון את עצמי בתקופות שונות בחיים שלי, ואני אוהבת את זה שאני יכולה להגיע כך לתובנות על החיים שלי ואני אוהבת את זה שזה מאפשר לי לזכור מי אני ומאיפה אני באה. לזכור ולא לשכוח.

לאחרונה מאד בא לי על חופשה. בא לי על כמה ימים על חוף הים. בא לי להחליף אווירה. נמאס לי כבר שאני כל הזמן או בעבודה או בבית. נמאס לי כבר ללמוד לפסיכומטרי. נמאס לי כבר לראות את אותם מקומות כל יום ולעשות את אותם דברים כל הזמן.

אני ואנג'ל דיברנו מזמן על ללכת לצימר בפסח. כנראה שזה לא יתאפשר, כי אני ניגשת לפסיכומטרי בסביבות פסח (הבחינה הרגילה היא ב-7.4, שזה יומיים לפני ליל הסדר, אבל הבחינה המותאמת תהיה כנראה קצת אחר כך, ובגלל החג בטח יעשו אותה שלושה שבועות בערך אחרי הבחינה הרגילה). בנוסף, המנהל בחנות שבה אני עובדת הבהיר מעכשיו שלא ייתן חופשות בפסח, כי בפסח כי יש המון עבודה (ככה זה כשעובדים בחנות מחנאות).

לכן כנראה אני ואנג'ל ניסע לצימר קצת אחרי פסח. ככה גם לא יהיה מפוצץ. תכלס, זה מזה מוזר שבחורה שיש לה חבר נוסעת לצימר עם ידיד שלה, אבל אני יודעת שבובי לא יבוא איתי (הוא עבד בחודש שעבר רק שמונה שעות והחודש הוא לא עבד בכלל, כך שהוא לא יכול להרשות לעצמו מסטיק ובטח לא חופשה בצימר ובכלל בובי לא הטיפוס שנוסע לצימרים).

אני ואנג'ל ידידים כבר ארבע שנים וחצי. היחסים בננו הם יחסי אחים. אני באמת אוהבת את את אנג'ל, אבל בכנות, הייתי מעדיפה לנסוע לצימר עם בובי. זה בסדר. גם אנג'ל היה רוצה לנסוע לצימר עם הבחור שהוא דלוק עליו. נצטרך להסתפק אחד בשניה. אני מקווה שזה באמת יצא לפועל. אני גם מקווה שאצליח לחסוך קצת כסף עד אז.

קיבלתי היום מכתב מהמרכז הארצי לבחינות. הם כתבו שהם שוב יתנו לי לעשות בחינת פסיכומטרי מותאמת (כלומר 300% תוספת זמן, הפסקה בין הפרקים, שלושה פרקים במקום שמונה וכו'). האמת שזה היה רק הגיוני שהם יתנו לי את זה, כי הרי ניגשתי בתנאים מותאמים בסוף דצמבר. הרי לא יתכן שאז הייתי מספיק לקויית למידה והיום אני לא מספיק לקויית למידה.

מדריך הפסיכומטרי לשעבר שלי (דיברתי אתו כשהחלטתי לגשת שוב לפסיכומטרי), הוא זה שהכניס לי לראש שאולי הם עובדים על מכסה ולכן יש סיכוי שלא יתנו לי שוב בחינה מותאמת. פחדתי מאד ללמוד במשך שבועות ואז פתאום לקבל מכתב בו יהיה כתוב שהם לא נותנים לי תנאים מותאמים ואז שלא אוכל לגשת. אני שמחה מאד שעכשיו אני יכולה להפסיק לחשוש.

שוב הגעתי למצב שיש לי עוד דברים לכתוב עליהם, אבל כתיבת הפוסט כבר התארכה מדי ואני כבר התעייפתי מדי. יש לי עוד נושאים, לפוסט הבא, שאכתוב כנראה בקרוב.

שלכם,

נונה.