היי לקוראיי,

כשסיימתי שירות לאומי, לא היה לי מושג מה אני רוצה ללמוד. גם לא התעסקתי בזה הרבה. הייתי רק בת 19 וחצי (קוראים קבועים אולי זוכרים שסיימתי יב בת 19 ועשיתי שירות לאומי רק במשך שמונה חודשים). התאריך בו עזבתי את השירות הלאומי היה ה-1.5. לאחר עזיבתי, העברתי כמה חודשים בעבודה (הייתי בזמנו קופאית בסופר) ואחרי שפיטרו אותי מהעבודה, היה כבר סוף ספטמבר. ידעתי שכבר אין סיכוי להתחיל בשנת לימודים, שהייתה אמורה להפתח חודש לאחר מכן, ולכן העסקתי את עצמי רק בחיפוש עבודה אחרת ולא בחיפוש לימודים. האמת היא שנושא הלימודים גם נורא הפחיד אותי. זה נשמע לי עולם, שיהיה לי קשה להתקבל אליו ויהיה לי קשה להסתדר בו.

אחרי עוד כמה חודשים - התחלתי קצת להתעניין בנושא הלימודים פה ושם. בזמנו חשבתי שאני רוצה להיות גננת, כי עשיתי פעם שירות לאומי עם ילדים ואהבתי להיות בחברת הילדים. במשך תקופה כלשהי טענתי שאני רוצה להיות גננת ואפילו הלכתי לפגישה במכללה שמלמדת חינוך. כמה חודשים אחר כך ירדתי מזה, בגלל כל מני סיבות שאין לי כוח לפרט עכשיו, והחלטתי סופית שאני לא רוצה להיות גננת.

התחלתי לעבוד בכל מני חנויות ואחר כך עבדתי גם בטלמרקטינג. זה גרם לי לחשוב שאולי כדאי לי לפנות לתחום של מכירות, ולהפוך אותו למקצוע (למשל להיות מתווכת דירות). נהגתי לדבר על נושא החינוך ועל נושא המכירות עם הקוצ'רית שלי.

הקוצ'רית שלי היא זו שהסבה את תשומת לבי לכך שיש לי כישרון לעריכה לשונית. היא רצתה לפרסם איזו מודעה, ואני מיד עליתי על זה שהיא עשתה נקודה אחרי סימן שאלה, רווח בין מילה לסלש ועוד כל מני טעויות כאלה. היא יצאה ממש נפעמת מהיכולת הזאת שלי והציעה לי לברר על התחום של למידת עריכה לשונית.

מכיתה א רציתי להיות סופרת, אבל היה לי ברור שאי אפשר להתפרנס מזה. ספר כותבים שנים ובנתיים צריך להתקיים. הקוצ'רית שלי הסבה את תשומת ליבי שיש כל מני עבודות בתחום הכתיבה, שהם לא רק סופרים. למשל עיתונאים או תסריטאים או עורכים לשוניים וכו.

מאוחר יותר גיליתי שאני לא רוצה ללכת ללמוד משהו שקשור למכירות. אני אדם מאד מוסרי, ואי אפשר להיות איש מכירות אמיתי, בלי לסלף קצת את המציאות. העבודה בטלמרקטינג עשתה לי רגשות אשם. גם אחראית המשמרת שלי אמרה:"את לא נציגת מכירות. את נציגת שירות. את כל כך מזדהה עם הבעיות של האנשים וכל כך ששה לעזור להם בכל מני דברים, שאת שוכחת שעל הדרך את צריכה גם למכור."

ככל שעבר הזמן השתכנעתי יותר ויותר לפנות לתחום של כתיבה. החלטתי סופית לפנות לתחום של כתיבה. הבעיה הייתה שכל פעם שאמרתי למישהו:"אני רוצה ללמוד את תחום הכתיבה", כולם מיד קפצו ואמרו:"מה זאת אומרת? מה תכלס את רוצה ללמוד?" עניתי להם:"תסריטאות או עיתונאות או עריכה לשונית."

הקטע של עיתונאות נפל, כשמדריך הפסיכומטרי אמר לי שאין דבר כזה תואר בעיתונאות בארץ. יש רק תואר בתקשורת, ולא מעניין אותי ללמוד תקשורת. גם הקטע של תסריטאות נפל, כי לא שמעתי על אף מקום שנותן תואר בתסריטאות, אלא רק תעודה, ואני רוצה תואר, כי תואר זה דבר חשוב.

לכן נותרתי עם האופציה של עריכה לשונית. ביררתי תנאי קבלה וגיליתי שצריך בשביל זה תואר ראשון בלשון עברית ואז להוציא תעודה בעריכה לשונית. תכלס יקבלו לעשות את התעודה הזאת, גם מישהי שאין לה תואר בלשון עברית, אבל לא יקבלו מישהי שאין לה תואר בכלל. הם דורשים תואר כלשהו.

מההתחלה לא כל כך התלהבתי מהרעיון של ללמוד לשון. בלשון יש הרבה היבטים ריאלים ולא הומניים, וזה לא נשמע כל כך מעניין. בכל זאת החלטתי לעשות תואר בלשון, כי לא היו לי רעיונות למה עוד אני רוצה ללמוד, מלבד עריכה לשונית ואם כבר המטרה זה להוציא את התעודה הזאת - עדיף תואר שיעזור לי בזה כמה שיותר.

כדי להתקבל לתואר ראשון בלשון עברית נדרשתי לבערך 560 בפסיכומטרי. ניגשתי בדצמבר ולא קיבלתי ציון מספיק, ולכן החלטתי לגשת שוב באפריל. כבר הייתי סגורה על זה ששנה הבאה אלמד לשון עברית. גם הייתי סגורה על זה שאלמד באוניברסיטה בעירי, גם כי אני רוצה להשאר לגור בקומה שלי בבית שלי וגם כי אבא שלי עובד שם, ולכן אקבל הנחה גדולה.

בשבוע שעבר שוב נטרפו לי כל הקלפים. שמעתי, לגמרי במקרה, מישהי בעבודה בחנות המחנאות, מספרת שהיא הולכת ללמוד כתיבה. מיד קפצתי ושאלתי אותה:"מה זאת אומרת?" היא אמרה לי שם של מכללה והציעה לי לבדוק באינטרנט. ובדקתי. לפני כמה ימים היה יום פתוח, וגם אליו הלכתי.

המכללה הזאת מציעה לימודי כתיבה. פשוט לימודי כתיבה בכל התחומים כשמשלבים בין כולם: תסריטאות, עיתונאות, בלשנות, פרוזה, כתיבת שירה וכו' וכו. הבאסה היא שהמכללה הזאת לא מוכרת כאוניברסיטה ולכן הם לא לספק לי תואר אלא רק 30 נקודות לתואר (בשביל תואר צריך 120 נקודות). יש תוכנית במכללה הזאת שמשלבת לימודים עם האוניברסיטה הפתוחה והשיעורים של האוניברסיטה הפתוחה מתנהלים במכללה עצמה.

זה מסובך להסביר אבל השורה התחתונה היא שמדובר בלימודים של ארבע שנים שאחרהם אצא עם תואר ראשון שהוא b.a כללי ובנוסף עם תעודה בכתיבה. לא מדובר בתעודת מקצוע אלא בתעודת בוגרת המכללה הזאת.  

הלימודים שם נשמעים מרתקים ומאד בא לי ללכת ללמוד שם, אבל זה עולה המון כסף. כל הסיפור יעלה לי בסביבות ה-20,000 בשנה, במשך ארבע שנים. לא שדדתי בנק, ולכן אין לי 80,000 שקלים. כרגע אין לי אפילו אלף אחד בחשבון הבנק. אבל יש אפשרות לפרוס להמון תשלומים, ואני יכולה לבקש עזרה מההורים שלי ואולי אקבל איזשהי הנחה ואולי אכשהו אסדר את הסכום האסטרונומי הזה.

המכללה הזאת לא בעירי. זה הדאיג אותי כי אין לי כסף ואין לי רצון לגור במעונות. הסתבר שאין שם מעונות ושהלימודים רק שלוש פעמים בשבוע. זה גם נמצא ליד התחנה המרכזית בעיר בה נמצאת המכללה, אז הדרך לא תיקח לי המון זמן.  אגב, זה מעולה שזה רק שלוש פעמים בשבוע כי כך אוכל לעבוד בימים הנותרים, כדי לנסות לכסות אכשהו על הסכום המטורף הזה, וגם על הוצאות אחרות שלי.

שמעו, עברו כמעט שנתיים מאז עזבתי את השירות הלאומי, ולא הצלחתי לחסוך כלום. יש לי כרגע בערך 800 שקל בבנק. ולא, זה לא נבע מבזבזנות יתר, אלא מזה שפיטרו אותי הרבה פעמים ולכן הרבה פעמים נותרתי מובטלת ומרוששת. גם הייתי צריכה לממן שיעורי נהיגה וגם אף פעם לא מצאתי עבודה במשרה באמת מלאה. יש פירוט על כל זה בפוסט על העבר, ההווה והעתיד (אגב, אחד הפוסטים היפים והמעניינים ביותר בבלוג הזה, לפי דעתי).

אגב, גם היום פיטרו אותי, בפעם המליון. אני כבר לא עובדת בחנות המחנאות. בטח אפרט על כך בפוסט הבא.

חשבתי אולי לדחות את הלימודים בשנה ואז לעבוד כמו חמור בשנה וחצי הקרובות ולחסוך כסף, אבל אני לא רוצה. אני כבר שנתיים בשוק העבודה. אם אתחיל ללמוד בעוד שנה וחצי - זה כבר יהיה אחרי שלוש שנים וחצי שבין שירות לאומי לבין לימודים, וזה יותר מדי מבחינתי. אני רוצה להתחיל ללמוד ואני אנקוט בכל אמצעי בשביל זה.

אגב כסף ולימודים - לא עבדתי במשך כמעט חמישה חודשים (מ11.8 עד ה-6.1) כי עשיתי קורס פסיכומטרי. אגב, אני יודעת שזה נשמע הרבה אבל התפטרתי חודש וחצי לפני הקורס. בכל מקרה, כדי ללמוד במכללה שאני מעוניינת בה אין צורך בפסיכומטרי. אין אפילו צורך בתעודת בגרות. זה קצת מבאס לחשוב שאם באמת אלמד שם - סתם בזבזתי המון כוחות נפשיים ומנטליים והמון כסף של ההורים שלי והתרוששתי וכל זה. אבל אני החלטתי לא לראות את זה ככה. דברים כאלה קורים.

חוצמזה, זה בכלל לא סופי שאלמד שם. אולי כן אלך ללמוד באוניברסיטה בעירי. אולי אעשה b.a כללי בעירי, אולי בכל זאת אלמד לשון עברית בעירי, אולי אלמד משהו אחר. כל האופציות פתוחות. אני עדיין מתכוונת ללכת ליום הפתוח באוניברסיטה בעירי, ואני עדיין מתכוונת לגשת שוב לפסיכומטרי באפריל. אין לי עניין לסגור לעצמי אופציות, עם כל כמה שמפתה לבטל את עניין הפסיכומטרי ולא לגשת בפעם השניה.

ואולי באמת לא אלמד בשנה הבאה. אני לא יודעת. אולי הרצון שלי למהר וללכת ללמוד, נובע מזה שראיתי את זה המון סביבי. החברים שלי הם חבורת יוצאי ברית המועצות, שהתחילו ללמוד באוניברסיטה פחות משנה אחריי שסיימו צבא. (גם על זה, אגב, כתבתי בפוסט על העבר, ההווה והעתיד). בחודשים האחרונים גיליתי שיש המון אנשים שמתחילים ללמוד בגיל 23 או 24 וגם הרבה יותר.

החברים שלי הם לא הסיבה העיקרית שאני רוצה להתחיל ללמוד שנה הבאה, אבל הם כן מהווים חלק מהשיקולים שלי. בכל זאת, שנה הבאה אני אהיה היחידה שלא סטודנטית. השיקול העיקרי הוא שפשוט נמאס לי. נמאס לי מרק לעבוד בעבודות מזדמנות. אני רוצה להעשיר את עצמי עם לימודים. אני רוצה לקדם את עצמי.

מצד שני, אני לא יכולה לשכוח משהו שמישהי אמרה לי. שיתפתי מישהי בזה שאני רוצה ללכת ללמוד שנה הבאה, אבל אין לי כסף ואני לחוצה ומועד ההרשמה עומד להסגר והיא אמרה שהיא ממליצה לי לדחות את הלימודים בשנה ובשנה הזאת לעבוד מלא ולחסוך הרבה כסף. היא אמרה שעכשיו, בניגוד לשנתיים האחרונות, אני באמת אחסוך כסף, כי לא תהיה לי ברירה. אני אדע שיש לי מטרה. יש משהו בדבריה. לא היה לי בשביל מה לחסוך פעם. אם חוסכים בשביל מטרה מוגדרת - זה הופך את החסכון ליותר קל. אגב, לחיות על 200 שקל בחודש במזומן למדתי מקורס הפסיכומטרי כי הייתי מרוששת (לפחות יצא לי משהו מהקורס). אם כך, אוכל לחיות עם 200 שקל במזומן כל חודש, גם כשאקבל משכורות קבועות וחודשיות. על מה אני מדברת בכלל? כרגע אין לי אפילו עבודה!

הייתי כבר כל כך סגורה על הקטע הזה עם הלשון העברית באוניברסיטה בעירי ודווקא עכשיו שמעתי על המכללה הזאת בעיר אחרת. שוב נטרפו לי כל הקלפים, כששמעתי על המכללה הזאת. אני צריכה לברר טוב את כל האופציות ולא למהר ללכת למקום שלא מתאים לי. כבר נמאס לי להפלט ממסגרות.

איזה בלבול. יש בכל הקטע הזה יותר מדי משתנים.

שלכם,

נונה.