היי לקוראיי,

בפוסט הקודם כתבתי, כל מה שעברתי מבחינת התלבטויות לגבי לימודים, מאז עזבתי את השירות הלאומי לפני כמעט שנתיים. בפוסט הזה אני רוצה לפרט את כל מה שעברתי מבחינת עבודות, מאז עזבתי את השירות הלאומי, ולמה בעצם לא הצלחתי לחסוך כסף, למרות שבקרוב כבר ימלאו שנתיים מאז נכנסתי לשוק העבודה.

עזבתי, כאמור, את השירות הלאומי ב-1.5 לפני כמעט שנתיים. הייתי ילדה מבולבלת בת 19 וחצי ולא היה לי מושג לגבי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי ועל פי איזה חוקים מתנהל שוק העבודה. חיפשתי עבודה. נרשמתי לחברת כח אדם. הם חזרו אליי והציעו לי להיות קופאית בסופר. מכיוון, שלא היה לי מושג למה אני מכניסה את עצמי (אם היה לי מושג לא הייתי עושה את זה) - הסכמתי. התחלתי לעבוד כקופאית ב-27.5. (כן, אני עדיין זוכרת את התאריך. זה די קל בהתחשב בעובדה שהתחלתי לעבוד שם פחות מחודש אחריי שעזבתי את השירות הלאומי).

עבדתי בסופר בדיוק ארבעה חודשים. זו הייתה עבודה מסריחה, קשה, משפילה ומגעילה, שבכל חודש שלה קיבלתי בסביבות ה-2300 שקל. פשוט גרושים. עד היום אני לא יודעת אם קיבלתי שכר על כל השעות שעבדתי, כי בזמנו לא כתבתי לעצמי זמנים מדויקים בהם אני עובדת. בכל מקרה, היה מדובר על שש שעות ביום, מיום ראשון עד חמישי ואז לעבוד ארבע שעות ביום שישי, בשכר מינימום. באותה תקופה גם נהגתי לחזור לאופקים פעם בחודש, על מנת לעשות טסט (עשיתי שירות לאומי באחד הקיבוצים של עוטף עזה ולמדתי נהיגה באופקים. עזבתי כשמאחוריי כבר שני טסטים ולכן חזרתי לאופקים כל פעם רק בשביל שיעור נהיגה וטסט). כל הסיפור של הטסטים עלה לי 600 שקל כל פעם. 600 מתוך 2300 זה בערך רבע. רבע משכורת הלכה לי על הטסטים המזדיינים האלה, שלא עזרו לי בכלום. אגב, באמצע התקופה בה עבדתי בסופר, גם התחלתי לעבוד במאגר מידע, שזו עבודה של פעם בשבוע, מה שהוסיף לי עוד כמה מאות שקלים בחודש.

פיטרו אותי מהסופר בסוף ספטמבר, אחרי בדיוק ארבעה חודשיי עבודה. חיפשתי עבודה חדשה וכל מה שמצאתי זו עבודה בתור קופאית בתיאטרון. היה מדובר בעבודת סטונדטים. רק פעמיים בשבוע לארבע-חמש שעות, אבל זו הייתה עבודה נחמדה ולכן אמרתי לעצמי שאחפש במקביל גם עבודה במשרה מלאה, ואז אוכל להשאר בתאטרון.

פיטרו אותי מהתיאטרון אחרי חודש. באותו שבוע גם פיטרו אותי במקרה ממאגר המידע, ולכן נשארתי בלי שום מקור הכנסה. התחלתי לחפש עבודה בחנויות קטנות. במשך כמה שבועות עבדתי יום פה ויום שם, כי עשיתי ימי חפיפה לכל מני חנויות.

באמצע דצמבר התקבלתי לחנות מחנאות. זו הייתה העבודה הראשונה שלי במשרה מלאה, כלומר בסביבות השמונה שעות ביום. פיטרו אותי משם אחרי חודש ושבוע. המשכורות שקיבלתי בתקופה שבה עבדתי בחנות המחנאות הספיקו רק כדי לכסות על המינוס שצברתי, בתקופה שבה לא עבדתי או בקושי עבדתי. מה גם שרק בשבועיים-שלושה הראשונים בחנות המחנאות עבדתי במשרה מלאה, ואחר כך מנהל החנות הוריד אותי לחצי משרה, כי לא היה מרוצה מהתפקוד שלי.

שלושה שבועות אחרי שפיטרו אותי מחנות המחנאות, בסוף פברואר, התחלתי לעבוד בטלמרקטינג. המשכורת הראשונה כיסתה לי את המינוס שצברתי, בתקופה שבה לא עבדתי ואז יצאתי מעולם המינוס. בטלמרקטינג החזקתי מעמד יותר מבכל עבודה אחרת. עבדתי שם חמישה חודשים וחצי. הבעיה הייתה ששם אפשרו לי לעבוד רק שש שעות ביום, והמוקד היה סגור בימי שישי. כך נתקעתי רק עם שלושים שעות עבודה. עבדתי גם קצת פה ושם בעבודות מזדמנות, אבל היה מדובר ממש רק ביום פה או ביום שם. אחרי שעברתי פרויקט במוקד - נתקעתי עם משמרות רק של חמש שעות ביום, למרות שלפעמים עשיתי כפולות ואז עשיתי עשר שעות ביום. אגב, בתקופה בה עבדתי בתאטרון ובחנויות וגם בתקופה בה עבדתי בטלמרקטינג, מימנתי שיעורי נהיגה, כי חזרתי ללמוד נהיגה בעירי.

ב-11.8 התפטרתי מהטלמרקטינג, כי ידעתי שעומדים לפטר אותי וגם כי ידעתי שחודש וחצי אחר כך אתחיל קורס פסיכומטרי, והשלתי את עצמי שאשכרה אלמד בחודש וחצי האלה. עבדתי בחודש וחצי האלה יום פה ויום שם בעבודות מזדמנות וגם במהלך הקורס עבדתי יום פה ויום שם. אבל היה מדובר רק על בערך פעמיים בחודש. ממש לא משהו רציני. הלימודים גזלו את זמני.

בסוף דצמבר ניגשתי לפסיכומטרי. מיד אחרי שסיימתי עם הבחינה - התחלתי לעבוד. גם בתור מקריאה במרכז לעיוור באוניברסיטה (שזה אומר להקריא לכבדי ראייה שניגשים למבחנים. קראו לי רק פעם בחודש לשלוש שעות, אז זה רק גרם לי להרוויח עוד בערך 70 שקל) וגם עבודה במשרה מלאה בחנות תרמילאות (חנות תרמילאות אחרת כמובן מהחנות שבה עבדתי שנה לפני כן). גם התחלתי ללמוד שוב לפסיכומטרי, כי לא קיבלתי ציון שיספיק לאוניברסיטה בה רציתי ללמוד ולכן תכננתי לגשת שוב באפריל.

עבדתי בחנות התרמילאות חודשיים וחצי. היה לי מינוס גדול לכסות, כי הרי לפני כן לא עבדתי, חוץ מיום פה או יום שם, במשך חמישה חודשים. בעמל ויזע כיסיתי את המינוס. לפני כמה ימים פיטרו אותי ויש לי בערך 800 שקל בחשבון הבנק.

מרבית חבריי סיימו צבא, היו בשוק העבודה פחות משנה ואז התחילו ללמוד. הם עבדו רק בעבודה אחת והצליחו לחסוך עשרות אלפי שקלים. אני, לעומת זאת, בשוק העבודה כבר כמעט שנתיים ולא הצלחתי לחסוך.

כבר חפרתי כמה פעמים בבלוג הזה, על כך שזה בסדר, ושאני עדיין מאד צעירה, ושאין לי מה להתבאס יותר מדי שלא הצלחתי לחסוך כסף. לא רק כי אין טעם להתבכיין על העבר, אלא גם כי אני באמת הייתי מוגבלת הרבה מהחברים שלי מבחינת אופציות, בגלל שאני סובלת מליקוי למידה חמור שמקשה עליי עם פרטים טכניים, וגם כי יש לי בעיה בכף הרגל שמונעת ממני לעבוד בעבודות שנעשות בעמידה. אני מאד מנסה לנחם את עצמי, למרות שאני די מרגישה כמו כישלון.

הבעיה שלי היא, כפי שכתבתי בפוסטים האחרונים, שגיליתי עכשיו על מכללה שאני מאד רוצה ללמוד בה. הבעיה היא שהמכללה הזאת עולה בסביבות ה-20,000 שקל בשנה. ואין לי כרגע 80,000 שקל. אין לי אפילו אלף אחד. המכללה הזאת לא דורשת לקבלה פסיכומטרי, או אפילו תעודת בגרות, אלא רק משימת כתיבה, שאין לי צל של שבריר של ספק שאני אצליח בה.

ואני מאד מתלבטת. אני עדיין יכולה לגשת שוב לפסיכומטרי ואז ללמוד באוניברסיטה בעירי. אבא שלי עובד שם ואז אקבל הנחה ענקית (שכר לימוד באוניברסיטה זה 11,000 שקל ואני אצטרך לשלם פחות ממחצית הסכום). אבל באוניברסיטה אין לי אפשרות ללמוד את מה שבאמת מעניין אותי. מה שאני באמת רוצה לעשות זה ללמוד במכללה מחוץ לעירי. אני שואלת את עצמי אם אוכל להרשות לעצמי ללמוד שם שנה הבאה (בכל זאת מדובר על לימודים רק של שלוש פעמים בשבוע ואני אוכל לעבוד בימים הנותרים), או שכדאי לדחות את הלימודים בשנה. לעבוד כמו חמור ולחסוך כסף. הפעם אני אלך לעבודה שבאמת מתאימה לכישורים שלי ואז לא יפטרו אותי, כמו שקרה עם כל העבודות בעבר. זה מה שאני מנסה לשכנע את עצמי.

כל הזמן אני מריצה בראש שלי מספרים. אני לחוצה בטירוף. אני חושבת שלעת עתה אדחה את בחינת הפסיכומטרי שלי מאפריל ליולי. אני צריכה את הפסיכומטרי רק אם אלמד באוניברסיטה, וביום הפתוח שהייתי בו נאמר לי, שאני יכולה להרשם אפילו בספטמבר, כי אין הרבה ביקוש לדברים שאני רוצה ללמוד שם. לעומת זאת, אם אלמד במכללה הזאת, כדאי לי להחליט כבר בחודש הבא, כי אם אלמד בשנה הבאה - אני רוצה לפרוס את התשלומים כבר מאפריל. ככה ירשו לי לחלק ל-14 תשלומים. זה יוצא בערך 1300 שקל בחודש. אם ההורים שלי יעזרו לי - זה סכום שאוכל להרשות לעצמי. הקטע הוא שאני שונאת לבקש מהם עזרה. איזה כאב ראש.

יש כל מני פרטים קטנים שרציתי לכתוב כאן, אבל כבר התעייפתי.

שלכם,

נונה.