היי לקוראיי,

מישהי שהגיבה לי על הפוסט הקודם, כתבה בין השאר: "אגב, אני קוראת כאן שנה וחצי בערך, כל פוסט. ראיתי שאת תמיד מסתכלת על העובדה שפיטרו אותי שוב ושוב, אבל אני שמה דגש על זה שהתקבלת לכ"כ הרבה עבודות, שאפילו תראי אנשים אחרים כאן בבלוגיה שמחפשים עבודה הרבה זמן ולא מצליחים למצוא."

כתבתי לה תגובה בחזרה:"יש עכשיו שנת מיתון במשק, אבל אני מאמינה שאדם בתחילת שנות העשרים לחייו שמחפש עבודה במשך יותר מחודש - אז או שזה אומר שהוא לא השקיע בזה מספיק, או שזה אומר שהוא יותר מדי בררן. אם אדם מרושש וזקוק לעבודה באופן מיידי - הוא צריך לפי דעתי להסכים לכל עבודה בשכר מינימום, ואז במקביל להמשיך לחפש עבודה. עובדה שיש מקומות שמחפשים עובדים. לפי דעתי, אם אדם מקדיש לזה כמה שעות ביום, הוא ימצא עבודה תוך כמה ימים או מקסימום תוך כמה שבועות. עובדה שאני אף פעם לא חיפשתי עבודה במשך יותר משלושה שבועות, ואני לא יותר טובה מכל אחד אחר."

אני רוצה להרחיב את תשובתי, ולכתוב על כך בפוסט, כי חשוב לי להבהיר את עמדתי, ולעשות את זה מול כמה שיותר קהל.

אני באמת ובתמים מאמינה במה שכתבתי בתגובה. אני חושבת שאני הוכחה חיה. עובדה שאני בשוק העבודה כבר כמעט שנתיים, היו לפחות שבע תקופות שונות, בהן חיפשתי עבודה, וזה אף פעם לא לקח לי יותר משלושה שבועות. לעיתים קרובות זה לקח הרבה פחות.

העבודה הראשונה שעבדתי בה, אחרי שעזבתי את השירות הלאומי, היה קופאית בסופר. זו הייתה עבודה מסריחה, קשה, לא מתגמלת, מבזה ומגעילה. פעם חשבתי שעשיתי טעות כשהלכתי לעבוד שם בכלל. היום אני חושבת שהטעות לא הייתה שהסכמתי לעבוד שם, אלא העובדה שנותרתי שם ארבעה חודשים, עד שפיטרו אותי.

כשעזבתי את השירות הלאומי לא היה לי בכלל כסף. הייתי זקוקה לעבודה באופן מיידי ודחוף. ההורים שלי מאד לחצו עליי, והיה מאד חיוני למצוא עבודה כמה שיותר מהר. הסופר היה המקום הראשון שקיבל אותי אליו. כשאין כסף - זה מה שצריך לעשות. לצאת לעבוד. הקטע הוא שמהרגע הראשון הבנתי כמה העבודה הזאת מסריחה. הייתי צריכה להתחיל לחפש עבודה חדשה כבר אחרי יומיים-שלושה, אבל אז באמת הייתי חסרת נסיון, לא ידעתי מה יש לשוק העבודה להציע, ולא ידעתי שעבודות אחרות הן טובות יותר.

כשסיימתי עם קורס פסיכומטרי, בסוף דצמבר האחרון, הייתי במינוס של כמעט אלפיים שקל. ידעתי שאני צריכה למצוא עבודה עכשיו ומיד. הלכתי לקניון ושאלתי בכל החנויות אם מחפשים עובדים. המקום הראשון שקיבל אותי היה חנות המחנאות. למרות שידעתי שהעבודה הזאת לא מתאימה לי, כי אני לא מבינה במחנאות כלום, וכי זו עבודה שדורשת הרבה פרטים טכניים, ולי יש בעיה עם פרטיים טכניים, בגלל ליקוי הלמידה שלי, בכל זאת התחלתי לעבוד שם. עבדתי שם חודשיים וחצי, סגרתי את המינוס ואז פוטרתי, אבל גם אם לא היו מפטרים אותי, הייתי מתפטרת באותו שבוע.

עכשיו יש לי בחשבון הבנק כמה מאות שקלים. אומנם זה רק כמה מאות, ולא כמה אלפים, אבל ב-10 לחודש הבא, אני אקבל משכורת על שבועיים וחצי, שבהן עבדתי כמעט כל יום בחנות המחנאות, ואני גם אקבל עוד קצת כסף, על כך שעבדתי קצת במרכז לעיוור באוניברסיטה, והקראתי בחינות.

כבר ביום שבו פיטרו אותי, חיפשתי עבודה בחנויות. יומיים אחר כך הבנתי, שכנראה מחנויות לא תבוא הישועה, ולכן נרשמתי לאתר של עבודות באינטרנט. מאז בכל יום ויום, קיבלתי, ואני עדיין מקבלת, לפחות עשר הצעות עבודה. שלחתי קורות חיים כמעט לכל המקומות.

השבוע היה לי כל יום ראיון למקום עבודה אחר. נסעתי שלושה ימים רצופים לעיר אחרת, כי הציעו לי לעבוד בחברות סלולאר. העבודה היא בעירי, אבל ימי המיונים הן בערים אחרות. לא התעצלתי ומדי יום ביומו נסעתי. יום לפני שהתחלתי לעבור ראיונות בחברות סלולאר, נסעתי לראיון עבודה בעיר אחרת, לאיזשהי עבודה בה מוכרים כרטיס אשראי והתקבלתי. רצו שאני אתחיל מיד, אבל ביקשתי להתחיל ביום שני. החלטתי שאנסה להתקבל לחברות הסלולאר. אם אתקבל - אלך לעבוד בחברות הסלולאר. אם לא - אלך למכור את הכרטיס אשראי הזה (אגב, אני לא רוצה לכתוב יותר פרטים על כרטיס האשראי, כי אני נדרשת לשמור על סודיות בעבודה הזאת). לא התקבלתי לחברות הסלולאר. החלטתי שאלך לעבוד במכירת כרטיס האשראי, ובמקביל אחפש עבודה אחרת.

תוך כדי הימים בהן נסעתי כל יום לעיר אחרת, גם עברתי ראיון עבודה בעירי לעבודה בחנות, שמוכרת בגדים לתינוקות. יום אחרי הראיון התקשר אליי המנהל ואמר לי שהתקבלתי. הוא הציע לי להתחיל כבר למחרת. סירבתי להתחיל לעבוד שם, כי בסופו של דבר החלטתי שאני לא רוצה יותר לעבוד רק שש שעות ביום, ולקבל רק שכר מינימום.

אם הייתי מתקבלת לחנות הבגדים של התינוקות, בתקופה בה בדיוק סיימתי שירות לאומי, או בתקופה שבה סיימתי פסיכומטרי והייתי במינוס גדול, או בכל אחת מהתקופות האחרות בהן חיפשתי עבודה כשאני מרוששת - הייתי מיד מסכימה ומתחילה לעבוד. אבל בגלל שעכשיו יש לי קצת כסף בחשבון, אני מרשה לעצמי להיות טיפטיפה בררנית.

בנוסף, נרשמתי לשתי חברות כוח אדם, שמציעות לי כל מני עבודות ושולחות אותי לכל מני ראיונות עבודה. יש מקומות שאני מחכה עכשיו לראות אם התקבלתי.

אני לא מתעצלת ללכת לכמה ראיונות עבודה ביום ואני לא מפסיקה לחפש לרגע, והנה, תראו כמה אופציות הולכות ונפתחות לפניי. אגב, לא שמתי לב ושלחתי בטעות את קורות החיים שלי גם לתפקיד של קופאית בסופר. מישהי התקשרה אליי ובעצמה אמרה, שלפי קורות החיים, נראה שעבודה של קופאית קטנה עליי. זה בהחלט גרם לי לחייך, כי זה אומר שהשגתי התקדמות מאז עזבתי את השירות הלאומי, בזכות הנסיון שצברתי בעבודה במכירות ובעבודה מול שירות לקוחות (אגב, פירוט על כל העבודות שעבדתי בהן יש בפוסט הזה, שכתבתי לא מזמן).

יצא לי לשמוע כמה וכמה פעמים, על חבר'ה בערך בגילי, שסיימו צבא ואז חיפשו עבודה במשך כמה חודשים. מבחינתי זה בלתי נתפס. אפשר למצוא עבודה בשכר מינימום תוך כמה ימים, אם מוכנים להתפשר על כל עבודה, ומקדישים כמה שעות ביום, לחיפושים. ואנשים שהשניה סיימו צבא - הם בדרך כלל לא אנשים שיכולים להרשות לעצמם להיות בררנים. כמובן שלא כיף לעבוד בעבודה מסריחה, אבל אפשר לחפש במקביל עבודה טובה יותר.

אולי בעצם אני טועה. אני הרי לא דוגמא טובה להתנהלות בשוק העבודה, כי הרי פיטרו אותי כל כך הרבה פעמים. כפי שכתבתי בפוסטים האחרונים, אני כבר שנתיים בשוק העבודה, אף פעם לא הצלחתי להחזיק במקום עבודה ואף פעם לא הצלחתי לקבל שכר, שממנו אפשרי לחסוך משהו. אבל אני לפחות ניסיתי. אני לפחות מנסה. אני לא מוותרת על מציאת מקום עבודה ועצם זה שעבדתי בכל כך הרבה עבודות, גרמו לי לרכוש נסיון, להבין טוב יותר מה מתאים ולי וגם לדעת למכור את עצמי יותר טוב בראיונות עבודה.

אני רוצה לכתוב עוד משהו על חברות סלולאר. מישהי בת 28 שעבדה איתי פעם בטלרמקטינג, למדה במקביל תואר בתקשורת. אחריי שסיימה עם התואר - דיברה בלי סוף על זה שהיא רוצה למצוא עבודה טובה, שהולמת מישהי עם תואר. בסופו של דבר היא הלכה לעבוד בחברת סלולאר. לעומת זאת, בוריס ידידי סיים צבא ושניה אחר כך התחיל לעבוד בחברת סלולאר. וגם אחראית המשמרת של מוקד הטלמרקטינג - הלכה לעבוד בחברת סלולאר, שניה אחריי שסיימה צבא. היא עבדה שם ארבע שנים וחצי ואז ישר משם הלכה להיות אחראית משמרת במוקד הטלמרקטינג והיא מרוויחה המון כסף ועוד מעט תהפוך למנהלת המוקד. אגב, האקסית של בובי היא בת 36 ועובדת כבר שנים בחברת סלולאר, למרות שסיימה תואר לפני בערך עשר שנים. כששאלתי את בובי, במה היא סיימה תואר, בובי ענה לי:"בשטויות".

זה בדיוק מה שמטריד אותי. למה לעאזאל יש מצב בו אנשים שיש להם תואר, הולכים לעבוד במקום עבודה, שאליו התקבלו גם אנשים בלי תואר? אומנם אנשים לא הולכים לאוניברסיטה, רק בשביל מעמד וקריירה, אלא גם בשביל להעשיר את עצמם. אבל להעשיר את עצמך אפשר גם בלקיחת חוגים ביוגה במתנ"ס. לא חייבים בשביל זה ארבע שנים של קריעת תחת, והמון הקרבות ולשלם על זה עשרות אלפי שקלים.

אני יודעת שאנשים שסיימו תואר, ואז הלכו לעבוד בעבודות, שלא בהכרח צריך בהן תואר, הם אנשים שלמדו מקצועות הומניים כמו היסטוריה, סוציולוגיה וכדומה. אדם שהולך ללמוד עריכת דין - הופך אחר כך לעורך דין. אדם שלומד הנדסה - הופך להנדסאי במקצועו ואדם שלומד רפואה - מן הסתם הולך להיות רופא ולא לעבוד בחברת סלולאר. לעומת זאת, מימי חברתי לומדת ספרות ותיאטרון. איזו עבודה מובטחת לה בסיום התואר?

אימא שלי אומרת שהאוניברסיטה היא מסננת. שהמון פעמים אדם לא הולך לעבוד במקצוע שלמד, אלא הולך לכיוון אחר לגמרי, והרבה יותר קל לו להתקבל לעבודות, כי מקומות העבודה מניחים, שאם אדם עבר ארבע שנים של תואר וסיים זאת בהצלחה - סימן שהוא אדם עם איכויות ושקדנות, ולכן מקבלים אותו.

אני חושבת שאם באמת הייתי מתקבלת לחברת סלולאר, והיה הולך לי טוב שם, סביר להניח שהייתי דוחה את הלימודים בשנה. כי סך הכול מb.a כללי, שאני כנראה הולכת לעשות, לא תבוא לי אחר כך פרנסה יותר טובה, מלעבוד בחברת סלולאר. ושוב, אני לא רוצה ללמוד רק בשביל שאחר כך אעבוד בעבודות בהן המשכורת יותר גבוהה, אלא גם כדי להעשיר את עצמי, אבל ההעשרה הזאת כרוכה בהמון הקרבות, כך שהייתי מסוגלת לדחות אותה בשנה, אם הייתה לי אלטרנטיבה טובה.

הקשר ביני לבין בובי רק הולך ומתחזק. אני ממש מאושרת. אני חושבת שעצם זה שיש לי אדם שאני אוהבת ושאוהב אותי בחזרה, זה דבר מדהים. אנחנו מפנקים אחד את השניה, תומכים אחד בשניה, מעשירים אחד את השניה, נמצאים שם אחד בשביל השניה וכל הזמן מביעים חום, אהבה ומתיקות. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו, והוא לא יכול לדמיין את חייו בלעדיי. שננו ברי מזל, שיש לנו אחד את השניה. אנחנו כל כך אוהבים זה את זו.

בימים האחרונים התקשרתי לבובי, כדי לעדכן אותו בכל התפתחות בקשר לשוק העבודה. שיתפתי אותו בבאסות ובשמחות ועדכנתי אותו על כל דבר חדש שארע או כל מחשבה חדשה שצצה במוחי. בובי הקשיב בתשומת לב וכל הזמן היה שם בשבילי. הוא ממש עזר לי לעבור את הימים האלה, של חוסר הוודאות.

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, חגגנו שנה ביחד. לבשתי שמלה יפה והתגנדרתי, כיביתי את כל האורות והדלקתי נרות ריחנים שקניתי במיוחד וגם כתבתי לו ברכה ונתתי לו מתנה. בובי כל כך שמח. מי יתן וירבו ימי שנה לקשר שלנו. ואין שום סיבה שהם לא ירבו.

אני רוצה שהאביב כבר יגיע סופית. זו העונה שאני הכי אוהבת בשנה.

שלכם,

נונה.