שלומות לכל קוראיי,

בכל השנתיים וחצי שהבלוג הזה קיים, אף פעם לא קרה שפירסמתי שני פוסטים ביום אחד, אבל עכשיו אני מאד לחוצה לפרוק משהו שמציף אותי, ואני לא מסוגלת להתאפק. אז מה אם כתבתי פוסט רק לפני כמה שעות? העולם יתמודד. הנה אני מיידעת אתכם: כתבתי פוסט בשם "על עבודות מזדמנות, לימודים, אהבה ושאר נושאים", היום בשעה שלוש. כל אלה שרוצים לקרוא אותו - מוזמנים לעשות את זה. הם גם יכולים להגיב, ואני מבטיחה להגיב על התגובה שלהם בחזרה. סבבה? סבבה.

קוראים קבועים בבלוג בטח שמו לב שלאחרונה אני מתעסקת המון בעבודה ולימודים. זה באמת נכון. כל מרצי מופנה לשם. אני לחוצה אימים מכך שאולי לא אתחיל ללמוד בשנת הלימודים הבאה, כי נראה לי נוראי להתחיל ללמוד בשנה שאחריה. אז אני בודקת אופציות, ולכל דבר יש מליון משתנים ובנוסף אני גם מחפשת עבודה, וגם לתחום העבודה יש המון משתנים, ובערך פעם ביומיים אני נכנסת לפאניקה נוראית. החרדה הזאת מציפה אותי כל פעם מחדש.

לפני כמה ימים היה לי ממש משבר. התחלתי לבכות ולבכות ולבכות. אפילו לא ידעתי למה אני בוכה. פשוט הרגשתי מתח נוראי בכל הגוף. מאוחר יותר הבנתי שהמתח הזה קשור לכל הלחץ הזה, שאני מפעילה על עצמי, בקשר לעבודה ולימודים. לרגע התייאשתי. לרגע שקלתי לוותר על הכול ולהפסיק להשקיע בזה כל כך הרבה אנרגיות.

התקשרתי לבובי בוכיה ונסערת. אמרתי לו שאני מתחילה לחשוב שאולי הגישה שלו כלפי החיים - נכונה. בשביל מה אנשים עובדים כל כך קשה? בשביל ללמוד ובמקביל לעבוד ואז לעבוד עוד יותר קשה ואולי שוב ללמוד? אמרתי לבובי שנזכרתי במשהו שהוא אמר לי פעם. הוא אמר לי פעם כשאדם ימות, ויעבור לעולם הבא, בכלל לא ישנה כמה כסף יש לו בבנק או כמה תארים יש לו. הכול זמני וגם אנחנו זמניים, ולכן הוא לא מוצא טעם להשקיע בדברים ולא מוצא טעם לקרוע את עצמו למען העתיד. כי תכלס, מה כל הדברים האלה באמת נותנים לאדם? למה אנשים מרגישים כל הזמן צורך רק להתקדם ולהשיג מטרות חדשות? ככה לעולם לא יוכלו להיות מאושרים. בכל פעם שישיגו משהו - רק ישאפו ליעד הבא. למה אי אפשר פשוט לנוח? בזמנו, כשהוא אמר לי את זה לפני כמה חודשים, אמרתי לו שביום שבו לא יהיה לי למה לשאוף - אני אתאבד. אמרתי לו לפני כמה חודשים שאני לא רואה טעם לחיים בלי שאיפות.

לפני כמה ימים אמרתי לבובי שאולי הגישה הזאת של העולם המערבי באמת מוטעית. שאני שוקלת לזרוק הכול לפח. שנמאס לי להלחם כל כך קשה על כל דבר, ושאני שוקלת לוותר ופשוט להיות. האם בשביל זה נוצרנו? כדי לקרוע את עצמנו למען העתיד כל הזמן?

בובי אמר לי שאני לא צריכה לקחת ממנו דוגמא. שדרך החיים הזאת מתאימה לו, אבל שהוא יודע שהיא לא מתאימה לי. שהוא יודע שכן חשוב לי ללמוד ולהתפתח ולהתקדם ולהשיג מטרות, ושהוא יודע שאני באמת עובדת מאד קשה בשביל כל הדברים האלה, והוא נורא גאה בי, וחושב שאני צריכה להמשיך ולא לוותר. כי אני לא טיפוס שמוותר. אני טיפוס שנלחם.

התחלתי לחפור לו על דברים שעליהם חפרתי בכמה וכמה פוסטים בבלוג הזה. על כך שאני לא רוצה חיים בורגניים כמו של ההורים שלי, על כך שאני שונאת את זה שבחברה המערבית אדם עם מעמד או עם משכורת גבוהה, נחשב יותר מאדם ללא השכלה וללא הכנסה, או עם הכנסה נמוכה.

הקטע הוא שכן חשוב לי למצוא עבודה טובה במשרה מלאה, וכן חשוב לי להתחיל ללמוד באוניברסיטה וכן חשוב לי להתקדם בחיים. בובי חזר שוב ושוב על כך שהוא יודע שקשה לי, ושהוא מאד גאה בי שאני ממשיכה להלחם, ושהוא יודע שדרך החיים של הכלומניקיות מתאימה לו, אבל הוא יודע שהיא לא מתאימה לי, כי אני כן טיפוס ששואף להשיג דברים.

וידעתי שהוא צודק. אני לא עומדת לעשות כמוהו ולעבוד רק 12 שעות בשבוע בעבודה בשכר מינימום (אחרי שנתיים שבהם עבד 15 שעות בשבוע, הוא לקח הפסקה של חודשיים וחצי מעבודה ואז חזר לעבוד רק ב-12 שעות לשבוע), אני לא עומדת לוותר על תואר ואני לא עומדת לוותר על כל הדברים שאני מתכננת לעתיד. אני כן רוצה מתישהו לצאת מהבית של ההורים שלי.

ואני בהחלט רוצה להעשיר את חיי, לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה נפשית, רוחנית ורגשית. אני הולכת ללמוד לא רק בשביל שאחר כך תהיה לי קריירה ומעמד (מה שגם סביר להניח לא יקרה בקלות, כי אני הרי לא אלמד מדעים מדויקים), אלא גם כדי להעשיר את עצמי, ותוך כדי אני יכולה לקחת פעילויות שמעניינות אותי דרך "בנק הזמן" וחוגים ולקרוא ספרים ולפתח תחביבים חדשים ולחזור לקוצ'ינג וכל הזמן לנסות להכיר את עצמי יותר טוב, ולראות מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה לי טוב.

ואני שמחה. אני שמחה שלא רק שבובי לא מושך אותי למטה, הוא עוזר לי להתקדם קדימה. מפרגן לי ותומך בי. שעות על גבי שעות, מדי יום ביומו, אני מעדכנת אותו בהתפתחויות שקורות איתי מבחינת עבודה ולימודים, והוא מקשיב ומייעץ ותומך ומעודד. אני זוכרת שפעם, לפני בערך שבעה חודשים, כשעמדתי להתחיל קורס פסיכומטרי, חששתי שכל פעם שאקטר לבובי שקשה לי עם הלימודים לפסיכומטרי - הוא ייעץ לי לוותר. התנהגותו של  בובי הוכיחה לי בדיוק את ההפך. לא רק שהוא לא מנסה לגרור אותי אחריו - הוא מעודד אותי להתקדם ולהתפתח.

וחשבתי על זה, שאצלי דברים קורים לאט, שלי לוקח הרבה יותר נסיונות להצליח בכל דבר. לרוב האנשים שאני מכירה, יש חבר הכי טוב, שהם מכירים מילדות. אני, לעומת זאת, כל השנים התקשיתי מאד למצוא את מקומי מבחינה חברתית והחלפתי "חברה הכי טובה" שלוש פעמים והנה, בגיל 20, שזה גיל יותר מאוחר מכל האנשים שאני מכירה, מצאתי חברה טובה ששום כוח בעולם לא יגרום לקשר בננו להתנתק (מימי). רוב האנשים שאני מכירה, סיימו צבא ומיד אחר כך התחילו לעבוד בעבודה, שמאד התאימה להן והם המשיכו בה בלי שום בעיה, עד שהתחילו ללמוד באוניברסיטה. אני, לעומת זאת, כבר שנתיים בשוק העבודה והייתי צריכה את כל הזמן הזה כדי לראות מה מתאים לי ומה לא, איפה אני רוצה לעבוד ואיפה לא, כמה כסף אני רוצה להרוויח וכמה לא ושאר סוגיות כאלה. ואני אמצא עבודה בקרוב. אני אמצא עבודה שבאמת תתאים לי. ומבחינת זוגיות - התנשקתי עם 35 גברים. יש לי כמה וכמה אקסים. יש אנשים שהייתה לי איתם יזיזות או שסתם יצאנו והיו לי סטוצים והתנסיתי בהרבה קשרים עם גברים, עד שמצאתי קשר ארוך, עם מישהו שאני באמת מאושרת איתו, וגם בקשר הזה עברתי המון עד שדברים התחילו להסתדר. אני מאמינה שככה זה יהיה גם מבחינת לימודים. אני בודקת ומנסה ונכשלת וטועה ושוב בודקת ושוב מתמודדת עם אלף ואחד משתנים, עד שאמצא את מקומי מבחינת לימודים, ואתחיל ללמוד.

וזה בסדר לחפש את עצמי וזה בסדר לא לדעת בדיוק מה מתאים לי. אני רק בת 21, ואני חייבת חייבת חייבת להפסיק לקחת דוגמא מחבורת יוצאי ברית המועצות שלי, שעשו פסיכומטרי בתיכון או מקסימום שניה אחריי הצבא וקיבלו מעל 700 ותמיד ידעו בוודאות מה הם רוצים ללמוד וכמה חודשים אחריי סיום הצבא - כבר התחילו ללמוד, והכירו את החבר הכי טוב שלהם, כשהיו ילדים קטנים ובין צבא לבין לימודים - עבדו רק בעבודה אחת שהיו מעולים בה. לי אין מסלול חיים ישיר וקלאסי כזה. ואולי זה לא כל כך נורא. לחבר'ה האלה אין כמעט נסיון עם בנות, והם מתקשים בלרכוש לעצמם חברים חדשים, והם אומנם מסוגלים להוציא 730 בפסיכומטרי, אבל אם ישימו אותם בעבודה של שירות לקוחות - הם לא יעמדו בזה לשניה. שמתי לב שזה בדרך כלל הולך ביחד. בדרך כלל אנשים שהתחום הקוגנטיבי כל כך חזק אצלם - נכים רגשית. לי, לעומת זאת, יש אינטלגנציה רגשית מאד גבוהה.

גוליבר, היזיז שלי לשעבר, עשה פסיכומטרי בגיל 17 והוציא ציון מעל 700, הוציא תעודת בגרות מעולה בלי להניד עפעף, הצטיין בצבא ומיד אחריי שסיים צבא - התחיל ללמוד בטכניון. יש לו את אותה חבורת חברים מכיתה ז. הוא זה שהסב את תשומת לבי לכל העולם הזה של אינטגלנציה רגשית. הוא אמר לי, שהוא נדהם כל פעם מחדש, איך אני מצליחה ליצור קשרים עם אנשים חדשים, ואיך אני יודעת לתת לאנשים מענה רגשי ולא רק קוגנטיבי וסיפר לי שהוא נוהג להסביר לאנשים דברים בהגיון בזמן שהם עצובים או כועסים. קוראים וותיקים ובעלי זיכרון טוב - אולי זוכרים כמה חפרתי בבלוג פעם על הנושא.

ואני אהיה בסדר. אני כן אמצא עבודה נורמלית בסופו של דבר, ואני כן אתחיל ללמוד באוניברסיטה. הדבר הכי חמור שיכול לקרות זה שאתחיל ללמוד לא בשנת הלימודים הקרובה, אלא בזו שאחריה, מה שאומר שאתחיל ללמוד בגיל 23 במקום בגיל 22. אני יודעת שיהיה בסדר. זה לא כזה נורא שאני מתקדמת לאט.

ואולי זה לא כל כך לאט. בחנות המחנאות שעבדתי בה יצא לי להכיר המון אנשים שהתחילו ללמוד בגיל 23 ויותר. במרכז לעיוור שבו אני מקריאה מבחנים לאנשים כבדי ראייה, גיליתי שיש אנשים שנזכרו לעשות תעודת בגרות בגיל 25. הם אולי מקרה מיוחד, כי קשה להם כי הם כבדי ראייה, אבל יצא לי להתקל בחודשים האחרונים גם באנשים הגילאים האלה, שעושים עכשיו מכינה להשלמת בגרויות, והם לא כבדי ראייה ולא כלום.

ואת כל הדברים שכתבתי בפסקאות האחרונות - כתבתי בעבר בבלוג כמה וכמה פעמים. למעשה, בערך את כל הפוסט הזה, כתבתי בעבר בבלוג כמה וכמה פעמים. מעניין כמה פעמים אצטרך להזכיר לעצמי את הדברים האלה, עד שאלמד להרגע.

אגב, עכשיו שאני חושבת על זה, אי אפשר לשפוט אותי על פי אותם קריטריונים של אדם ממוצע, בגלל הnvld לי. באמת יותר קשה לי בשוק העבודה, שמלאדם הממוצע. באמת קשה לי לקבל ציון גבוה בפסיכומטרי, יותר מלאדם הממוצע. באמת קשה לי באלף ואחד תחומים, יותר מלאדם הממוצע בגלל הnvld. זה שאי אפשר לדעת עליי את זה מיד על ההתחלה, כמו שאפשר לדעת על כבדי ראיה, למשל, לא אומר שהקושי הזה לא קיים. ואני לא אומרת את זה בקטע של:"תרחמו עליי", אלא בקטע של לציין את המציאות. אפילו המרכז הארצי לבחינות, חשב שאני לא יכולה לגשת לפסיכומטרי, בתנאים של אדם ממוצע.

וכל זה לא תירוץ. אני כן צריכה למצוא עבודה נורמלית, אני כן צריכה להתחיל ללמוד, אני כן צריכה להשיג דברים, אבל אני חייבת להפסיק לרדת על עצמי כל כך, שלוקח לי זמן להשיג אותם. אני הרי אשיג אותם בסופו של דבר, אם אעבוד מאד קשה בשביל זה. ואני יודעת לעבוד קשה ולהלחם. אני עושה את זה כבר 21 שנה ואין לי שום כוונה לוותר.

ואי, כתיבת הפוסט גרמה לי להרגיש טוב יותר.

שלכם,

נונה.