שלומות לקוראיי,

כשהייתי בת 19, עשיתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים ושם הכרתי את י, מדריך בהוסטל, שהפך לחבר שלי. היה בננו קשר עמוק וחזק, מהרגע הראשון. אחרי חודש וחצי י נפרד ממני. הסיבה לכך היא: י בנאדם מאד מאד עסוק. הוא עובד בהוסטל במשרה מלאה, הוא לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה, הוא עובד בתור עוזר קוסם והוא גם איש משפחה מאד מסור. כל היום שלו הוא עוסק במחויבויות. אין לו אפילו זמן לישון. הרבה פעמים נוצר מצב שעוברים חמישה ימים שבהם הוא ישן רק שעה פה ושעה שם כי פשוט היה עסוק בכל שאר הזמן. זה לא יאומן כמה הרבה יש לו על הראש.

הוא אמר לי שהוא מטורף עליי, אבל הבעיה היא שגם הפכתי למעין מחויבות. כמו שצריך למצוא זמן ללמוד למבחן כך צריך למצוא זמן לבלות עם נונה. הוא אמר שהוא כל הזמן מרגיש אשם שאין לו זמן לבלות איתי וגם אמר שכשפעם במיליון שנה אנחנו סופסוף נפגשים - הוא מותש ורק חושב על כל שאר הדברים שהוא צריך להספיק במשך היום.

התפרקתי מהפרידה הזאת לחתיכות קטנות. הרי י היה האהבה הראשונה שלי. דיברתי על הלב השבור שלי עם אחותי הגדולה. אחותי אמרה לי שאני צריכה להבין ש-י לא מספיק רצה אותי. היא אמרה שאם מישהו מספיק רוצה - הוא עושה את כל המאמצים כדי להיות עם הבחורה שהוא אוהב, ולא מוותר עליה, ולא משנה כמה הנסיבות קשות. היא לא אמרה לי את זה כדי להכאיב לי, אלא כדי שאני אוכל להתגבר עליו. היא אמרה שאם אני אראה אותנו בתור איזה רומיאו ויוליה שנסיבות טרגיות הפרידו בנהם, ואת י כאיזה אביר אציל נפש - אני בחיים לא אתגבר עליו, אבל אם אני אראה אותו בתור מישהו שלא מספיק רצה - אני אוכל להמשיך הלאה מתישהו.

יצא לי לדבר על הנושא הזה עם המון אנשים, וראיתי שהדעות מאד חלוקות בנידון. אני לא מתכוונת רק למקרה שלי ושל י ספציפית, אלא לתופעה בכלליות של זוגות שנפרדים עקב נסיבות. הרבה אנשים הסכימו עם דעתה של אחותי, ואמרו שאם מישהו מספיק רוצה - הוא יעבור הרים וגבעות ויחצה את הים בהליכה, למען קשר עם בחורה שהוא אוהב והיא אוהבת אותו בחזרה, אבל חלק נכבד של אנשים טענו שזה לא נכון ושכל מקרה לגופו. האנשים האלה אמרו שבהחלט יש מקרים שבהם הנסיבות הן פשוט קשות מדי, ולא ניתן להתגבר עליהן.

יצא לי להתקל שוב בנושא הזה, לפני שנה וכמה חודשים, כשהכרתי את פ. פ הוא מישהו שהכרתי דרך הבלוג, נפגשנו והייתה בננו כימיה טובה מאד, משיכה מיידית, המון נושאים לשיחה, המון דברים משותפים ושננו מצאנו חן אחד בעיני השניה. גם שכבנו והסקס היה מדהים. אחרי שתי פגישות, ניסיתי לגשש לאן היחסים שלנו הולכים, ו-פ אמר שהוא לא רואה בי פוטנציאל לקשר רציני, בגלל הפרש הגילאים. בזמנו אני הייתי בת 20 והוא היה בן 30. הוא אמר לי:"איפה את רואה את עצמך עוד שנה-שנתיים? אני יודע שעוד שנה אני ארצה להתחתן, אני ארצה להקים משפחה ואת? את תהיי בת 21".

בזמנו סיפרתי ל-פ על המקרה עם י ואמרתי לו שהוא פשוט לא מספיק רוצה אותי, כדי לנסות להמשיך לקדם את הקשר שנוצר בננו. פ אמר שהוא לא מאמין שאהבה גוברת על כל המכשולים. הוא נתן לי כדוגמא זוג חברים שלו. הגבר קיבל עבודה טובה בחו"ל והאישה נסעה איתו לשם. לא היו לה שם חברות, היא לא הצליחה להסתדר שם ושנאה את החיים שם. הגבר לעומת זאת, פרח בעבודה וגם פרח מבחינה חברתית ומכל בחינה אחרת, והחיים בחו"ל מאד התאימו לו וכך האישה הלכה וצברה מרירות. פ אמר שאם זוג מתעקש להיות ביחד, למרות מכשולים ענקיים שעומדים בדרכו, והבדלי גישות מהותיים בנוגע לאיך הם רוצים לחיות את חייהם, אז סופו של הקשר הזה, יהיה שכל אחד מהצדדים יפתח מרירות, כלפי הצד השני.

ובעצם כל ששת הפסקאות הקודמות היו הקדמה לכך שאני רוצה לכתוב על הקשר שלי ושל בובי. לי ולבובי אין דבר במשותף, מלבד אהבה הדדית. יש לנו ראיית עולם אחרת, תחומי עניין אחרים, תחביבים אחרים, התנהגות אחרת, מנטליות אחרת וכל דבר שיכול להיות שונה אצל בני אדם - אצלנו הוא שונה.

פעם הפחיד אותי שעצם זה שבובי לא מנסה לקדם את חייו (כזכור לקוראים הקבועים, הוא בן 29 ועובד 12 שעות בשבוע בעבודה בשכר מינימום, לא לומד באוניברסיטה ועדיין גר בבית של ההורים, מבלי לתכנן לעזוב איי פעם), יגרור גם אותי למטה. חששתי שכל פעם שאתלונן לבובי שקשה לי הלימודים לפסיכומטרי - בובי ייעץ לי לוותר. המציאות הוכיחה אחרת. לאורך כל הדרך, בובי פירגן, ועודנו מפרגן לי. אני מאמינה שהוא לנצח יפרגן. הוא כן דוחף אותי קדימה. כן שואל אם למדתי, כן רוצה שאקדם את עצמי מבחינת עבודה ולימודים ושאר תחומיי חיים, כי זה חשוב לי. 

הבעיה היא לא שבובי ימשוך אותי למטה. הבעיה היא, עם כל כמה שעצוב להודות בזה, היא שדרך החיים של החבר שלי, היא הסיוט הכי גדול שלי. בובי גם יודע את זה, כי התוודעתי בפניו כמה וכמה פעמים בנושא.

ומוזר לי שאני מסוגלת לאהוב אדם, שאני לא אוהבת כל כך הרבה מהתכונות שלו. אני רק יודעת שאני אוהבת את בובי בטירוף. אני אוהבת אותו הכי בעולם. והתכונות האלה הם חלק בלתי נפרד ממנו. אם לא היו לו התכונות האלה - כנראה שלא הייתי מתאהבת בו. אני זוכרת שאמרתי את זה פעם, לחברה הכי טובה שהייתה לי בכיתה י, אמרתי לה:"לא הייתי רוצה שתשני את התכונות שלך שאני לא אוהבת, כי התכונות האלה הם חלק בלתי נפרד ממך ואם לא יהיה לך אותם - את לא תהיי את, אלא מישהי אחרת ואני אוהבת אותך, לא מישהי אחרת."

אני מאושרת במחיצתו. אני באמת מאושרת. הוא באמת מתוק ונהדר, ואני אוהבת אותו בכל ליבי ונשמתי. אני יודעת שגם הוא אוהב אותי בכל ליבו ונשמתו.

אינספור פעמים כתבתי בבלוג, שאני ובובי לא נהיה ביחד לנצח, מפני שבובי לא רוצה ילדים ולא רוצה לעזוב את הבית שלו ולא רוצה לעבוד יותר מ12 שעות בשבוע, וכמובן שבלתי אפשרי להתחתן עם אדם כזה. אבל אני רק בת 21. אני בכל מקרה לא מתכוונת להתחתן בשנים הקרובות. אינספור פעמים כתבתי שאני ובובי יכולים להיות ביחד עוד שלוש שנים, ואני לא אוותר על שלוש שנים של אושר, רק כי הן יסתיימו בשלב מסוים.

בזמן האחרון חשבתי על עוד משהו, גם אם הייתי מכירה עכשיו אדם יציב מבחינה כלכלית, עם תואר ועם רצון לקדם את עצמו, והייתה בננו אהבה הדדית, אף אחד לא היה יכול להבטיח לי, שהקשר בננו ימשך לנצח ובדיוק כמו שאי אפשר לדעת שאדם כזה, יתחתן איתי יום אחד, כך אי אפשר לדעת שבובי יתחתן איתי יום אחד. נכון שזה לא סביר שיום אחד בובי יקום, ידפוק לעצמו על הראש ויאמר "היום אני אתחיל לעבוד במשרה מלאה, אעזוב את הבית על מנת לשכור דירה ואתחיל ללמוד באוניברסיטה", אבל כן יכול להיות שזה יקרה בתהליך הדרגתי.

הכול יכול לקרות. הנסיון שלי בחיים הראה לי שהכול יכול לקרות. גם הקשר שלי עם בובי הוכיח לי שהכול יכול לקרות. אני ובובי היינו ביחד בקשר, במשך שישה וחצי חודשים, עד שהגדרנו את עצמנו כזוג רשמי ואני זוכרת שבזמנו עבר לי בראש שזה כבר לא יכול להיות, שנגדיר את עצמנו כזוג וגם נשמות טובות טרחו לטפטף לי באוזן:"לא יכול להיות שאנשים יגדירו עצמם כזוג, רק אחרי יותר מחצי שנה", והנה, עובדה שזה קרה. בובי אמר לי לראשונה שהוא אוהב אותי, רק שבוע לפני שחגגנו שנה ביחד, ולאורך כל השנה הזאת יצא לי לחשוב, שאם בובי לא אמר לי עד אותו רגע שהוא אוהב אותי - אז הוא כבר לא יאמר. הרי בדרך כלל אנשים לא אומרים את זה אחרי שנה. למעשה, אני לא מכירה אפילו מקרה אחד כזה. כל הזוגות שאני מכירה אמרו את זה, אחרי משהו כמו חודשיים-שלושה, או מקסימום חמישה-שישה חודשים, אבל הנה - עובדה שזה קרה אחרי שנה. זה רק מוכיח שהכול יכול לקרות.

אבל אם בובי לא יתאפס על עצמו עוד כמה שנים, אם יעברו עכשיו עוד ארבע שנים, מבלי שהוא ירצה לעשות עם החיים שלו משהו - אנחנו נאלץ להפרד. אני יודעת שאני, בגיל 27, כבר לא אסכים להיות בקשר שאני לא ארגיש שהוא מוביל לחתונה.

אבל מי ערב, שבגיל 27 אמצא מישהו אחר שארצה להתחתן איתו והוא ירצה להתחתן איתי? הנה, החברה הקודמת של בובי, שהיא בת 36, עזבה אותו, למרות שמאד אהבה אותו, כי היא רצתה ילד, ועכשיו היא יצאה קרחת מכאן לכאן. גם איבדה את האהבה שלה וגם אין לה ילד. פ ניתק איתי קשר לפני שנה וקצת, כי אמר שהוא רוצה "להקים משפחה בעוד שנה" והנה עכשיו, גם אין לו אותי והוא גם אפילו לא קרוב להקמת משפחה. עד כמה שאני יודעת, אין לו אפילו חברה.

אבל במקרה שלי ושל בובי, אני לא יודעת איך אהבה תנצח את כל המכשולים. רוב הסיכויים שבובי, גם בגיל 40 יגור עם ההורים שלו, מה שאומר שלא רק שהוא לא ייתחתן איתי ולא יביא איתי ילדים - הוא גם לא ישכור איתי דירה ודברים בסגנון. האם בעצם זה אומר שהתיאוריה של פ נכונה, ואנשים שיש בנהם תהום עמוקה מדי - לא צריכים לנסות להיות ביחד?

עכשיו שאני חושבת על זה, אם אני ובובי ניפרד עוד כמה שנים, זה לא יהיה בדיוק "עקב נסיבות", אלא עקב בני האדם שאנחנו. זה לא שניפרד כי אנחנו גרים בארצות אחרות, אלא עקב ראיית העולם של בובי, שדוגלת בבטלה, לעומת ראיית העולם שלי, שדוגלת בלנסות להתקדם ובלהלחם נגד מכשולים.

אבל בעצם, אם הולכים על פי קו המחשבה הזה, גם הפרידה שלי ושל י לא הייתה עקב נסיבות, אלא עקב בני האדם שאנחנו. ראיית העולם של י הייתה שהוא צריך להספיק הכול בבת אחת, לקדם את עצמו בכל דרך אפשרית בבת אחת ולא להותיר לעצמו זמן לחיים פרטיים. כשחושבים על זה, הסיבה לכך ש-י לא יכול להחזיק מערכת יחסים, והסיבה שבובי לא מסוגל להחזיק מערכת יחסים שתימשך לנצח, היא אותה סיבה בדיוק, רק ההפך. חוסר הרצון המוחלט של בובי לקדם את עצמו, ועודף הרצון המוחלט של י לקדם את עצמו.

בעצם, אין טעם להתעסק בכל זה. בעוד חצי שנה, או בעוד שנה וחצי, אני אתחיל ללמוד באוניברסיטה והלימודים ימשכו שלוש-ארבע שנים. אני לא מתכוונת להתחתן בזמן שאהיה סטודנטית, ולכן זה אומר שאין לי תוכניות לחתונה בארבע-חמש שנים הקרובות. אולי כדאי לדאוג למה שיהיה בעוד חמש שנים, רק בעוד חמש שנים.

והייתי רוצה לדעת את הדעה של הקוראים שלי בתגובות. אני מבקשת פחות להתמקד במקרה הספציפי שלי ושל בובי, ויותר לכתוב מה דעתכם בכלליות, על זוגות שנפרדים, עקב נסיבות.

שבת שלום למי שקרא את הפוסט בשבת.

שלכם,

נונה.